הבדלים בין גרסאות בדף "כוונה בתקיעת שופר"

<BR/>מזה לומד רבא<ref>כן היא הגרסה לפנינו. אך יש גורסים רבה, ולכאורה היא גרסה נכונה יותר.</ref>, שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. ומסבירה הגמרא שחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו [[מתעסק]] יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיתה סברה לומר שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא, קא משמע לן.

<BR/>קושיה נוספת שמקשה הגמרא מברייתא האומרת ש'אם נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע או שנתכוון משמיע ולא נתכוון שומע, לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע'. ואומרת הגמרא שמובן החלק הראשון שהתכוון התוקע לשם תקיעה ואילו השומע סבור היה שהוא קול של חמור, אבל כיצד ייתכן שנתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע, אם לא שנאמר שהתוקע תקע על מנת לשיר, ואילו השומע כיוון לצאת ידי מצוה? ואם כן נלמד מזה שהתוקע לשיר לא יצא ידי חובה?!

<BR/>מתרצת הגמרא, שהתוקע מנבח נבוחי. מסביר '''רש"י''' (ד"ה דקא מנבח) שלא תקע שיעור תקיעה. וב'''תוספות''' (ד"ה דקא) הקשו אם כן פשיטא שלא יצא, אפילו כיוון השומע לצאת, שהרי לא היה כאן שיעור תקיעה. ולכן ביארו התוספות, שהתוקע אמנם לא כיוון לתקוע שיעור תקיעה, אבל כן יצא לו שיעור תקיעה<ref>וכתב שייתכן שזו גם כוונת רש"י.</ref>. או תירוץ אחר, שהיה מתעסק עם השופר ונופח בו ועלתה בידו תקיעה.