ברוכים הבאים לתחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 3,000 ש"ח | פרס שני - 2,000 ש"ח | פרס שלישי - 1,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

שינויים

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כוונה בתקיעת שופר

נוספו 4,394 בתים, 18:39, 6 ביולי 2020
אין תקציר עריכה
{{בעבודה}}{{מקורות||ראש השנה כח א - כט א||שופר ב ד|אורח חיים תקפט א-ב}}
אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, האם צריך שהתקיעה תהיה לשם מצווה ועליו לכוון לצאת ידי חובה, והאם יש הבדל בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים.
=== סוגית הגמרא ==ה'''משנה''' (ראש השנה ג ז) אומרת שאדם העובר על יד בית כנסת ושומע קול שופר (או קול מגילה), אם כיוון ליבו לצאת ידי חובה, יצא, ואם לא - לא יצא. === דברי רבא ושקלא וטריא בדבריו ===בהקשר לזה, מביאה ה'''גמרא''' [https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=28&format=pdf (ראש השנה כח א)] מביאה הלכה בשם אבוה דשמואל שאם כפו על אדם לאכול מצה ואכלה, יצא ידי חובה. ומסביר שם רב אשי שהכוונה שכפו אותו אנשים פרסיים, כלומר שהכריחוהו בכוח. ומבאר '''רש"י''' שם (ד"ה שכפאוהו) שאף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל פסח, יצא ידי חובה.
<BR/>מזה לומד רבא<ref>כן היא הגרסה לפנינו. אך יש גורסים רבה, ולכאורה היא גרסה נכונה יותר.</ref>, שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. ומסבירה הגמרא שחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו [[מתעסק]] יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיתה סברה לומר שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא, קא משמע לן.
לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ומקשה עליו מהמשנה ולכן יצטרך להסביר גם את המשנה בברכות (ב א) האומרת שאם היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע, רק אם כיוון ליבו יצא? ומתרצת (וכן מתרצת הגמרא שם בברכות יג א) , מוכרח רבא לבאר שהכוונה שמדובר שהיה קורא על מנת להגיה, ולכן אם לא מכוון לפחות וצריך שיכוון ליבו לקרוא בתורה לא יצא, אך לאו דווקא ואין צריך שיכוון גם לצאת ידי חובת קריאת שמע.<BR/>עוד מקשה הגמרא מהמשנה וכן לגבי המשנה הנ"ל האומרת שמי ש[[שאם היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה]], רק אם כיוון ליבו יצא, שלכאורה משמע שמצוות צריכות כוונה. מתרצת הגמרא, מוכרח רבא להסביר שהכוונה שכיוון ליבו שהוא שומע קול וסבור שהוא קול של חמור, ולכן צריך שיכוון לשמוע את התקיעה או הקריאהשזוהי תקיעת שופר ולא חמור, ולאו דווקא שמכוון אבל לא צריך שיכוון לצאת ידי חובהחובת המצווה.
בסוף הסוגיהאת אותו עיקרון אומרת הגמרא גם לגבי אדם ששומע תקיעה מאדם אחר, שהברייתא אומרת שבמקרה כזה צריך שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע, אבל אם אחד מהם לא כיוון, לא יצא השומע. ולפי רבא נצטרך להסביר שכוונה האמורה כאן היא לא כוונה לשם מצווה, אלא כוונה לשם תקיעת ושמיעת שופר.<BR/>לכן לפי רבא צריך לבאר שנתכוון משמיע ולא שומע, מדובר שהתכוון התוקע לשם תקיעה בשופר ואילו השומע סבור היה שהוא קול של חמור, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו ולכן לא יצא ידי חובה עד שיכוון ויתקע לולבו שהוא קול שופר. אך קשה איך יסביר רבא נתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע, אם לא שנאמר שהתוקע תקע על מנת לשיר, ואם כן נלמד מזה שהתוקע לשיר לא יצא ידי חובה<ref>מהגמרא הזו מוכח שאין חילוק בין התוקע לשומע, כלומר לכוון להוציאו כשרבא אמר שמצוות אינן צריכות כוונה, הוא הדין שלדעתו גם המוציא ידי חובהנכלל בכלל הזה, שאינו צריך לכוון לשם מצווה. ומזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון להוציא את ואילו למ"ד מצוות צריכות כוונה, אפילו אם השומע מכוון לצאת ידי חובה, אם התוקע אינו מכוון לכך חסר בכוונת המצווה. </ref>?!<BR/>לאחר שקלא וטריא מסיקה מתרצת הגמרא שדבר זה אינו מוסכם ויש בזה מחלוקת תנאים, שהתוקע מנבח נבוחי. מסביר '''רש"י''' (ד"ה דקא מנבח) שלא תקע שיעור תקיעה. לדעת תנא קמא די שהמשמיע יכוון להוציא את עצמווב'''תוספות''' (ד"ה דקא) הקשו אם כן פשיטא שלא יצא, אפילו כיוון השומע לצאת, וכל מי ששומע אותו יוצא ידי חובהשהרי לא היה כאן שיעור תקיעה. ולכן ביארו התוספות, ואילו לפי ר' יוסי זה נכון רק בשליח ציבורשהתוקע אמנם לא כיוון לתקוע שיעור תקיעה, אבל יחיד שתוקעכן יצא לו שיעור תקיעה<ref>וכתב שייתכן שזו גם כוונת רש"י.</ref>. או תירוץ אחר, אם רוצים אחרים לצאת ידי חובה בתקיעתו, צריך הוא לכוון להוציא גם אותםשהיה מתעסק עם השופר ונופח בו ועלתה בידו תקיעה.
מגמרא זו יוצא לכאורה שהמחלוקת האם מצוות צריכות כוונה=== עובדא דר' זירא ומשמשו ===בסוף הסוגיה, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו. ומזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון בתקיעתו לשם אחר, ולא די שישמיע לצורך עצמו. <BR/>לאחר שקלא וטריא בדברי ר' זירא, היא מביאה הגמרא ברייתא ובה מחלוקת אמוראים ותנאיםתנאים. לדעת רבא מצוות אינן צריכות כוונהתנא קמא די שהמשמיע יכוון להוציא את עצמו, וכל מי ששומע אותו יוצא ידי חובה, ולכן התוקע לשיר יצאואילו לפי ר' יוסי זה נכון רק בשליח ציבור, וכן היא דעת תנא קמאאבל יחיד שתוקע, הואמר שהתוקע להוציא אם רוצים אחרים לא לצאת ידי חובה בתקיעתו, צריך הוא לכוון להוציאם להוציא גם אותם. ותולה הגמרא את דברי ר' זירא במחלוקת תנאים זו, שהוא סובר כר' יוסי שאין היחיד מוציא את חבירו ידי חובהאלא אם כן מכוון להוציא אותם. לעומת זאת דעת  === היחס בין רבא לר' זירא ===לכאורה דברי ר' זירא אינם מתייחסים באופן ישיר לדברי רבא שמצוות אינן צריכות כוונה, . שהרי לדעתו מחלוקת התנאים היא האם המשמיע צריך התוקע לאחרים לכוון להוציא אחרים, או שהם יוצאים ידי חובתו אף אם לא כיוון להוציאם ידי חובה. גם רבא שסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, והוא הדין התוקע לעצמו יכול לכאורה להודות שהמוציא אחרים צריך לכוון לצאת להוציאם. אך מהברייתא האומרת 'עד שיכוון שומע ומשמיע' מדוייק שיש להם את אותו גדר, כשם שהשומע די שיכוון לשמיעת שופר ולא למצווה, כך גם המשמיע די שיכוון לשמיעת שופר ולא למצווה, וכן הוא מדוייק בגמרא לעיל וב'''תוספות''' (כח ב ד"ה אבל). בעל המאור מעלה אפשרות לפרש בדברי ר' זירא שאין הוא אומר למשמשו לכוון להוציאו ידי חובה<ref>לכאורה היה מקום לחלק בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים. שגם אם התוקע לאחרים צריך , אלא לכוון להוציאםלהשמיע לו קול שופר, ולפי זה דברי ר' זירא אינם סותרים את דברי רבא, עדיין ניתן לומר כיון שגם ר' זירא מודה שמצוות אינן צריכות כוונה כאשר אדם עושה את המצווה בעצמו. אך בעל המאור דחה חילוק זה וקרא על כך 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיאבעה"מ דוחה זאת מפני שרש"י פירש להדיא שר'זירא ביקש שיכוון להוציאו ידי חובת המצווה, וגם יש קושי לומר כן מפני שמסתבר יותר שכוונת השומע חמורה יותר מכוונת המשמיע, כלומר שאם האדם עצמו כשעושה את המצוה אינו ואם השומע לא צריך לכוון לצאת ידי חובה, קל וחומר כששומע מאחר שאין האחר שהמשמיע אינו צריך לכוון להוציא אותו<ref>יש להעיר שמדברי בעה"מ משתמע שמחלוקת התנאים בברייתא בין ת"ק ולר' יוסי האם משמיע צריך לכוון או לא, היא אותה המחלוקת האם מצוות צריכות כוונה. ודבר זה צ"ע שהרי אפשר לומר שגם לת"ק שמקל למשמיע שאינו צריך לכוון להוציאו ידי חובה, ייתכן שיחמיר לשומע עצמו ויאמר שמצוות צריכות כוונה.</ref>. <BR/>גם מדברי שאר הראשונים לא חילקו בזה, ונראה מדבריהם נראה שהבינו בפשיטות שדברי רבא ורבי זירא עומדים אחד כנגד השני, אף שרבא דיבר על כוונת עושה המצווה בעצמו, ואילו ר' זירא דיבר על כוונת המוציא אחרים.</ref>. וכן היא דעת התנא ר' יוסיויתבאר להלן.
== מחלוקת הראשונים ==
{{סוגיה מורחבת|מצוות צריכות כוונה}} שיטות הראשונים שיובאו כאן יוצגו באופן מתומצת, לפי הצורך להבנתם בענין כוונה בתקיעת שופר. ה'''רי"ף''' (ראש השנה ז א) הביא דברי ר' זירא יוסי להלכה שצריך שיתכוון שומע ומשמיע, ורק בשליח ציבור אמרו שהעובר אחורי בית כנסת ושמע קול תקיעה יצא, לפי ששליח ציבור דעתו על כל מי ששומע. אבל ביחיד, אף שהתוקע מכוון להוציא עצמו, אין השומע יוצא ידי חובה עד שיכוון התוקע להוציאו. הרי"ף השמיט את דברי אבוה דשמואל שהתוקע לשיר יצא (וכן את דברי רבא שמי שכפאוהו לאכול מצה יצא). <BR/>ה'''רא"ש''' הבין מדברי הרי"ף שכוונתו לפסוק כר' זירא ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ידי חובה בתקיעתו, וכן את דברי אבוה דשמואל על התוקע לשירעד שיתכוון להוציאם. <BR/>'''בעל המאור''' (ד"ה לפום) הבין מדברי חלק על הרי"ף שפוסק שמצוות צריכות כוונה, וחלק עליו וכתב שיש לפסוק כרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, שכן המסקנה בעירוביןוממילא גם לגבי תקיעת שופר, אין צורך בכוונה לשם מצווה, לא מצד השומע ולא מצד המשמיע. והוסיף שאמנם יש אומרים שרבא ור ישנם ראשונים שהסבירו שר' זירא אינן ורבא לא חולקיםבאופן חזיתי, אלא יש לפשר ביניהם.<BR/>ה'''ראב"ד''' (כתוב שם ז א) למשל מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבא שבתקיעת שופר צריך כוונה<ref>הוא מטעים את הדבר משום 'מעשה רב', כלומר שכשיש מעשה של חכם לעומת הלכה, פוסקים כפי המעשה, וכשם שעשה ר' זירא.</ref>, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא אף בלא כוונה, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. <BR/>באופן אחר מתרץ ה'''רמב"ן''' (מלחמת ה' ז א), שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא לומר למשמשו שיתקע לו לשם קול שופר, ולאו דווקא לשם מצוהוגם הוא סובר שמצוות צריכות כוונה, אלא מפירוש רשוכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה<ref>הרמב"י נראה שלא מפרש ן גורס ש'''רבה''' הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשיר, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.</ref> לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיני, אבל רבא עצמו אינו סובר כן. וגם מסתבר ויתרה מזו אומר הרמב"ן, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן<ref>לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.</ref>, שהרי לא ייתכן אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. על כל פנים לענין תקיעת שופר סובר הרמב"ן כהרי"ף שכוונה מעכבת. ה'''רשב"א''' לעומת זאת (ראש השנה כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) מסביר בדברי הרי"ף שאמנם פסק כר' זירא, אבל סובר הוא שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל, כי גם ר' זירא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא יחמיר למשמיע יותר מהשומעאמר לשמשו כוון ותקע לי, אין הכוונה להוציאני ידי חובה, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמא. ועוד שהגמרא מעמידה <BR/>אמנם הביא הרשב"א גם את דעת בעל המאור, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא כדעת בתנא ר' יוסי, שבמסכת פסחים סובר מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה, אך בין כך ובין כך, משמע שדעת הרשב"א שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה<ref>וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' בדעתו.</ref> וממילא גם לענין תקיעת שופר. ומסיק בעל המאור שיש לפסוק כחכמים וכרבא וכן דעת ה'''ריטב"א''' (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונה, וליתא לדברי הרי"ף.
ה'''ראב"דמאירי''' (כתוב שם ז כח א) מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבא, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. אך שאר המצוות שיש בהם מעשה כשמיעת קול שופר וכלולב וכד', אם לא נתכוון לא יצא ידי חובה.<BR/>באופן אחר מתרץ ה'''רמבד"ן''' (מלחמת ה' ז אהמשנה השביעית)אחר שהביא כל הדעות בזה, שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא, וגם הוא סובר כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, וכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה<ref>הרמב"ן גורס ש'''רבה''' הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשירובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.</ref> לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיניוהוסיף שצריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה - צריך שידע שיש על חובת הדבר, אבל רבא עצמו אינו סובר כןושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ויתרה מזו אומר הרמב"ןולכן אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן<ref>לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.</ref>, אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. ועוד מביא הרמב"ן ראיות לכך שמצוות צריכות כוונה, ולבסוף מוכיח זאת מכך שקיימא לן ש[[פסוק ראשון או קול ניבוח של קריאת שמע צריך כוונה]], והרי למשיר וכיו"ד מצוות אין צריכות כוונה, אפילו בפסוק ראשון הדין כן.<BR/>ה'''רא"ש''' גם הוא הבין מדברי הרי"ף שכוונתו לפסוק כר' זירא שמצוות צריכות כוונה וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ב לא יצא ידי חובה בתקיעתו, עד שיתכוון להוציאםשיכוון וידע שזהו קול שופר.
== שיטת הרמב"ם ==ה'''רשברמב"אם''' לעומתם (ראש השנה כח שופר ב ד"-ה א"ל ר' זירא) סובר שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל. שבאמת הלכה היא שמצוות אינן צריכות כוונה פסק שלא כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא אמר לשמשו כוון ותקע לישתוקע על מנת להתלמד והשומע ממנו, אין הכוונה להוציאני לא יצא ידי חובה. וכן אם נתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע להוציאו, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמאאו שנתכוון המשמיע להוציא אבל השומע לא נתכוון לצאת, לא יצא ידי חובה עד שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע. אמנם הביא הרשב"א אם תקע וכיוון להוציא את קושיית בעל המאור על כךכל מי ששומע, אף שאינו מתכוון באופן ספציפי, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא בתנא ר' יוסיכגון שליח ציבור שתוקע, מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה. אבל על כל פנים דעת הרשב"א נראית שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה<ref>וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' בדעתו.</ref>. וכן דעת ה'''ריטב"א''' (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונהיצא ידי חובה.
הלכאורה דברי הרמב"ם מבוארים שפוסק כר'''מאירי''' (כח א ד"ה המשנה השביעית) אחר שהביא כל הדעות בזהזירא וכפי שהסבירה הגמרא לשיטתו, כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, ובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, שאם שרק בשליח ציבור אפילו אם לא כיוון באופן ישיר לאותו ששומע כיוון להדיא שלא לצאת ידי חובה לא יצא. והוסיף המאירי שראוי לאדם שיתכוון בכל מצוה שעושה להתכוון למצוה.<BR/>עוד כתב המאירי שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, צריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה. צריך שידע שיש על חובת הדברשהיה אחורי בית הכנסת וכד', ושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ולכן אם אדם קרא קריאת שמע לפי שהוא סבור שהוא לילה, לא יצא ידי חובה. וכן אם נטל לולב כשדעתו שהיום יום חול, לא יצא, שאין זה טוב יותר ממתעסק שלא יצא. וכן הדין אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, או קול שופר של שיר וכיומפני שהש"ב לא יצא ידי חובהץ מכוון לכל מי ששומע.
=== במתכוון שלא לצאת =שיטת הטור ונושאי כליו ==ה'''טור'רבנו שמואל''(אורח חיים תקפט) הביא להלכה דברי ר'{{מקור}} סובר שהגם שמצוות אינן צריכות כוונהזירא, אם מתכוון בהדיא שלא לצאת אינו יוצא שצריך התוקע לכוון להוציא ידי חובה. ומקורו בגמרא בברכות בסוגיה ד[[טעות וספק בברכות|נקיט כסא דחמרא]]את השומע, ואם לא כיוון לא יצא, וגם שהתוקע לשיר לא יצא, שאם מחזיק כוס שכר ומתחיל את הברכה על דעת בורא פרי הגפןשכל שאינו מכוון לשם מצווה אלא מתעסק או מלמד לאחרים, לא יצא ידי חובה, אע"פ לפי שמצוות צריכות כוונה. אמנם שליח ציבור אינו צריך להתכוון במיוחד, לפי שבסתמא דעתו על כל השומעים.<BR/>ובהמשך מביא הטור דעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, כאן שינה להדיא מכוונתו ומתכוון שלא לצאת בשכר אלא בייןוכתב שכן דעת הרי"צ גיאות, ורבנו חננאל ורב שרירא גאון. אך הטור עצמו מכריע כאביו הרא"ש שמצוות צריכות כוונה.
== שלחן ערוך ואחרונים ==
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה: ראש השנה כח:]]
[[קטגוריה: ראש השנה כט.]]
[[קטגוריה: שופר סוכה ולולב פרק ב]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תקפט]]

תפריט ניווט