תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

לפני עיוור לא תתן מכשול

מתוך ויקיסוגיה
(הופנה מהדף לפני עור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"לפני עיוור לא תתן מכשול", מפסוק זה למדנו שאסור לתת עצה רעה לפני סומא בדבר, שאסור להכשיל אדם אחר בעבירה, ובפשטות יש בפסוק זה גם איסור שלא להכשיל סומא ממש.
מלבד האיסור דאורייתא של "לפני עיוור לא תתן מכשול" כשמכשיל אחר בעבירה, יש איסור נוסף מדרבנן מצד "מסייע ידי עוברי עבירה", ופרטים רבים נאמרו בגדרי איסורים אלו.

מקורות
משנה: שביעית (ה ו)
בבלי: עבודה זרה (ו:)
ירושלמי:
רמב"ם: הלכות רוצח ושמירת הנפש (יב יד)
שלחן ערוך:

יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור האיסור פירושו וגדרו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב בתורה "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט יד), ומפסוק זה נלמדו כמה איסורים בהכשלת האחר:

  • עצה רעה: איתא בספרא (פר' ב' פיס' י"ד) "ולפני עור לא תתן מכשול - לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל יאמר אדם לחברו מכור שדך וקח חמור והוא עוקף עליו ונוטלה ממנו"[1].
  • פיתוי לעבירה: בברייתא (ע"ז ו:) נאמר: "מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבן נח, שנאמר ולפני עיוור לא תיתן מכשול". ובטעם הדבר כתב החינוך (מצוה רל"ב) "שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד".
ובשערי תשובה לרבינו יונה (ג נב) מוסיף, שנכלל בלאו זה שלא יורה שלא כדת[2]. ובספר החינוך (פרשת משפטים מצוה עח) כתב שחכם שהורה שלא כדין העבירה עליו ולא עלינו. ויש מקום לדון לפי זה מדוע הוי לפנ"ע כשמורה שלא כדין, אם העבירה חלה רק עליו. וכנראה שיש איזשהו חלות עבירה גם על העושה, אולי ברמה של אונס, ולכן הוי לפנ"ע. (וזה רק אם נאמר שכשמכשיל מישהו והנכשל אנוס יש בזה לפנ"ע. עיין להלן בזה. וראה להלן גם הדיון אם יש איסור לפנ"ע בשב ואל תעשה).
  • הכשלת עיוור: על אף שבפשטות התורה בפסוק זה גם אסרה את הפעולה של נתינת מכשול פיזי בדרכו של העיוור, יש אומרים שפסוק זה בא ללמד רק את המשמעות של הכשלה בעבירה או בעצה רעה, ונפרט:

האם יש איסור מיוחד בתורה, על נתינת מכשול פיזי לפני עיוור ממש:

כתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רצט): "הזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו. והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו... ולאו זה כולל ג"כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה... ודברים רבים מאד מזה המין יאמרו בהן עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ופשטיה דקרא - כמו שזכרנו תחלה". ובפשטות משמע שהפסוק כולל רק עצה רעה או פיתוי לעבירה.

כך גם מדייקים את שיטת הראב"ד: ברמב"ם כתב שעל 24 דברים בית דין מנדים את מי שעושה אותם, ואחד מהם הוא "המכשיל את העיוור". הראב"ד טרח להגיה "כגון המכה את בנו הגדול" (מבואר בגמ' מו"ק יז. שזו הכשלה בעבירה, כי הבן עלול לבזות או להכות את אביו בחזרה), ומשמע שהבין שהמכשיל עיוור ממש, אינו כלול בפסוק זה[3].

גם בספר החינוך (מצוה רלב) משמע שהפסוק כלל לא מדבר על המכשיל עיוור. "שם המצוה" שהעניק בעל החינוך לדין זה: "שלא להכשיל תם בדרך", משתמעת מלשון 'תם' שמדובר רק על עני בדעת ולא על סומא. במנחת חינוך (רל"ב ה') מדייק גם כן ממה שכתב החינוך דלפנ"ע הוי לאו "שאין בו מעשה". וכמובן שנתינת מכשול פיזי הרי זה מעשה גמור.

מאידך, ספר חסידים (אות תרע"ג) אוסר למוכה שחין לרחוץ במרחץ דרבים משום לפנ"ע, ובמשך חכמה ובתורה תמימה (ויקרא יט יד) כתבו ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג.), ועל כן שיטתם דודאי שפס' זה כולל גם את איסור נתינת מכשול פיזי לפני עיוור.

ובגמ' (ע"ז ט"ו) איתא שאסור למכור לגויים כלי זיין משום לפנ"ע, וכ"פ הרמב"ם (בפי"ב מהל' רוצח), ובפשטות זה כמו שימת מכשול פיזי לפני עור. גם בתוס' (ע"ז כא. ד"ה אלפני, בתי' השני) שכתב: "א"נ, כיון דאיסור שכונה (הוא כדי) שלא יבוא היזק לישראל, קרי ליה מכשול לפני עור", משמע שיש לפנ"ע בכפשוטו. [4].

אם כי לגופה של טענה שהרי "אין מקרא יוצא מדי פשוטו", אחרים כתבו דכיון שבפס' נאמר "לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלוקיך אני ה'", למדנו שהוקשו עיוור וחרש, וכמו שחרש לאו דוקא, כך גם עיוור[5]. ועוד, מהלשון "ויראת מאלוקיך" משמע שזה איסור המסור ללב[6]. יש גם שכתבו דהלשון "תתן" מוכיח שאין הכוונה למכשול פיזי לפני עיוור, כי אז היה צריך לכתוב "לפני עיוור לא תניח מכשול"[7].

אולם לגופו של ענין, ודאי שאסור מדאו' להניח מכשול לפני עיוור, והנידון הוא רק האם זה כלול באיסור המיוחד של "לפני עיוור לא תיתן מכשול". במנחת חינוך כתב שפסוק "ארור משגה עור בדרך", כן מדבר על מכשיל ממש, (אם כי יש לציין שהמשנה למלך (מלו"ל ד ו, ד"ה כתב הרב) אומר שאולי גם פסוק זה מדבר רק על עצה רעה או הכשלה באיסור). ובספר המצוות לרמב"ם (ל"ת רצ"ח) כתב: "הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתינו... ולא תשים דמים בביתך...", וכן כתב בחלק העשין (קפ"ד) במצוות מעקה: "הוא שציוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו... ועשית מעקה לגגך...", ואם צריך להסיר, כ"ש שלא לשים. אולם יש להבדיל בין איסור לפני עיוור, לאיסור "לא תשים דמים בביתך" ו"ועשית מעקה לגגך"[8].

עוד יש לציין בענין זה, לאיסור מזיק, שנאמר בתורה רק חיובי התשלומים של המזיק, אולם לא נתבאר במפורש מהו האיסור בעצם פעולת ההזקה. ועמדו בזה רבותינו[9], ובחידושי הרמ"ה (על בבא בתרא, ב קז) כתב שמקור האיסור להזיק הוא מלאו דלפני עיוור, וא"כ ודאי פירש שפס' זה כולל גם את מכשול כפשוטו[10].

נתן מכשול ולא נכשלו

מלשון הפסוק "ולפני עיוור לא תיתן מכשול", ניתן קצת לדייק שהנותן מכשול לפני עיוור (כוס יין לנזיר וכד') עובר מיד בשעת נתינת המכשול - גם אם העיוור לא נכשל בזה, אולם הגרי"פ פערלא (על הרס"ג ל"ת נה) תולה זאת במחלוקת הראשונים:

לשון הרמב"ם (פיהמ"ש, תרומות ו' ג') היא: "...עובר על הכתוב שאמר ולפנ"ע וגו' אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו עובר". ומשמע דווקא אם באמת עבר את העבירה. כך גם משמע מהלכותיו (הל' רוצח ושמיה"נ יב יד) שכתב "כל המכשיל עור בדבר", ולא כתב "הנותן מכשול"[11], וגם רס"ג והחינוך נקטו "המכשיל" ולא "הנותן מכשול".

גם בריטב"א (קידושין מ"ב וב"מ י: בשטמ"ק) שכתב שאין לפנ"ע בקידושי גרושה לכהן, כי אין איסור עד דבעיל, מוכח שאין לפנ"ע עד שנכשל[12]. כשיטה זו כ"כ גם בשו"ת פני יהושע[13] (חו"מ ט), ובשו"ת פרי יצחק (ב מט).

אולם בה"ג ר"א הזקן ר"י אלברגלוני ר"ש אבן גבירול סמ"ג (ל"ת קס"ח) וסמ"ק (קע"ב), נקטו לשון של 'נתינת המכשול' ולא 'כשלון'. וכצד זה כך נקטו יד מלאכי (כלל שסז), שעובר מיד בנתינת המכשול, וכך ס"ל גם לחזו"א ולגרח"ע בשו"ת אחיעזר (ג פא א ו).

בגמ' (מו"ק יז.) "אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול גאמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול". ואפשר לדייק שעובר מיד בלפנ"ע דאל"ה מדוע צעקה על התלמיד, וב(קידושין לב.) אפשר לדייק הפוך: "רבה בר רב הונא דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח", והגמ' שואלת "ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול?", ומשמע שעובר רק אם הוא באמת יכעס. [14]

והגרי"פ פערלא מוכיח עוד מהגמ' (ב"מ עה:) שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ"ע, וקשה שעשה (דהלוואה) דוחה לא תעשה (דלפנ"ע), אלא ע"כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור[15].

בשו"ת ציץ אליעזר לגרא"י וולדינברג (טו סו"ס נג), כתב לתלות זאת בנידון האם לפנ"ע הוי לאו עצמי או שמא סניף לעבירת המכשול, ראה להלן[16].

ואולי יתכן לחלק בזה בין עצה רעה לבין מכשיל בעבירה, במקרה שהנכשל שוגג (כמובן שאין עצ"ר במזיד), שבעצה עבר מיד משום בין אדם לחברו. אם כי י"ל להיפך - שדווקא בעבירה יש רעה גם במחשבתו לעשות מעשה אף אם לא עשה.

חיוב מלקות

ישנם כמה סיבות לפטור את העובר על לפני עיוור, מחיוב מלקות. ספר החינוך (רלב) כתב שלא לוקים על איסור "לפני עיוור", כי הוי "לאו שאין בו מעשה". וברמב"ם (פיהמ"ש תרומות ו ג) גם כן כתב שלא לוקים על "לפני עיוור"[17], ובספר המצוות (שרש ט) כתב דלפני עיוור הוי "לאו שבכללות", וזו סיבה נוספת שלא ילקו על לאו זה, וכ"כ הריטב"א (יבמות פד:) שלא לוקים על לפנ"ע כי הוי לאו שבכללות[18]. סיבה נוספת יש לומר עפ"י שו"ת יד יצחק (ב פ), שכתב בדעת הרמב"ם שלא לוקים על דבר שלא נתבאר בתורה בפירוש, אף אם איסורו מה"ת.

ולגבי הסיבה לפטור ממלקות כי הוי לאו שאין בו מעשה, יש לדון לדעות שהלאו כולל גם מקרה ששם מכשול פיזי, האם איסור זה כן נחשב כלאו שיש בו מעשה[19]. ולשיטות אלו, גם במקרה שהכשיל אדם בעצה רעה או בעבירה, אפשר לומר שנחשב כלאו שיש בו מעשה כיוון ש"אפשר לעבור" בלאו זה ע"י מעשה, וכפי שכתב במנחת חינוך (יא כ) שדעת החינוך (רמא, שמה, ועוד) שלאו שיש אפשרות לעבור עליו עם מעשה, נחשב כשלאו שיש בו מעשה תמיד[20].

ובאמת, מכך דייק המנח"ח דלעיל שלדעת החינוך אין לאו במכשול כפשוטו. והגרי"פ פערלא (ל"ת נ"ה) ועוד אמרו, שאין לפנ"ע אם הנכשל לא נכשל בפועל, ולכן מקרי אין בו מעשה[21]. והגרי"פ פערלא (ח"ב עמ' 106 ב') כתב שלדעות שעובר בלפנ"ע מיד בנתינת המכשול (כפי שהתבאר לעיל), ילקה על לאו זה, כי מקרי לאו שיש בו מעשה. וכן לרבי יהודה דס"ל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ילקו על לפנ"ע. ודבריו הם לטעם הפטור משום דאין בו מעשה, אך לטעמים האחרים (לאו שבכללות ולא מפורש) לא ילקו גם לדעות אלו.

האם לפנ"ע הוא איסור בפני עצמו, או שהוא סניף של העבירה בה מכשיל

כתב הרמב"ן (מלחמות ה' סנהדרין סופ"ח עד: לגבי איסור מכירת קוואקי ודימוניקי לגויים, שאסור משום לפנ"ע שמכשיל אותם בעבודה זרה), שמצד איסור ההכשלה אין דין של 'יהרג ואל יעבור', כי זה לאו בעלמא ולא עבירת "עבודה זרה" שדינה ביהרג ואל יעבור. אולם בעל המאור שם חולק ואומר שזה מותר רק בגלל שלהנאתו מכוון.

בקובץ הערות (מ"ח ט' בהשמטה), שו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' נ"ג) ובמנחת אשר (ויקרא ל"ח ב'), כתבו שמחלוקת הרמב"ן ובעה"מ היא האם "לפני עיוור" הוא איסור בפני עצמו, או שהאיסור הוא הרחבה של כל איסור ואיסור. שלרמב"ן זה לאו בעלמא, וכמ"ש בעצמו, ועל לאו זה לא נאמר "יהרג ואל יעבור". אך לבעה"מ איסור לפני עיוור הוא סניף לעבירת המכשול, וממילא דינה כדין העבירה ובע"ז יהרג ואל יעבור[22].

ובמנחת אשר תלה בזה מחלוקת ראשונים נוספת: בגמרא מבואר שאסור להפריש תרומות ומעשרות שלא מן המוקף. ומבואר שחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומבואר שחבר שנתן לעם הארץ דבר שאינו מעושר, החבר יפריש על מה שביד העם הארץ, אף שיש איסור להפריש שלא מן המוקף, כי ניחא ליה לעשות איסור קטן (של הפרשה שלא מן המוקף) כדי שהעם הארץ לא יעשה איסור גדול (של אכילת טבל). אמנם בגמ' (שבת ד.) יש ספק אם מותר לעבור על איסור קטן כדי להציל אחר מאיסור גדול. וכתבו הראשונים שזה שונה מחבר שמפריש שלא מן המוקף, כי שם החבר הוא זה שגרם לע"ה שיעבור על האיסור, ולכן הוא מעדיף לעשות איסור קטן כדי להצילו. ובראשונים יש ניסוחים שונים לחילוק זה. תוס' (שבת ד) כתב בסתם, שהאיסור נעשה על ידו. אך בתוס' רא"ש כתב "דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו הוי כאילו הוא אוכלו". ובדברי המאירי הדברים מוצגים כמחלוקת "חכמי הצרפתים" עם "חכמי הדורות": שהמאירי כתב בשם חכמי הצרפתים, דניחא ליה לחבר לעבור על איסור קטן של הפרשה שלא מן המוקף כדי שהעם הארץ לא יעבור על איסור חמור של אכילת טבל, "שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו", "וחכמי הדורות מוסיפים בתי' זה, שאף החבר אילו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה". וצ"ב מה באו להוסיף. ולהנ"ל נראה דפליגי אם הלאו דלפנ"ע הוי לאו בפני עצמו או סניף מעבירת המכשול.

ומקור לשיטה שהמכשיל עובר איסור כמו הנכשל, איתא גם ברש"י עה"ת (במדבר ל טז) "ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין". גם בגמ' נדרים (מח:) איתא "ויהא עוון תלוי בראשו", ומשמע שאם בגללו חטאו ה"ז עולה לחובתו[23].

ובשו"ת נודע ביהודה (קמא אה"ע פא א) כתב השואל, שכהן המקדש אשה גרושה לא עבר משום לפנ"ע, משום ששניהם מצווים באותו ציווי ועוברים ע"ז יחדיו. (ובהגהות מקור חסד על ספר חסידים (סי' תתרפ"א אות ג'), הקשה ע"ז מהלוואת ריבית ששניהם עוברים בלפנ"ע, ומסיים 'וי"ל'. ואולי כוונתו ששם זה ב' עבירות שונות, לא תשיך ואל תקח). ואם נאמר שלפנ"ע הינו סניף לעבירת המכשול, יובן יותר חידוש השואל הנ"ל.

בקובץ אהל מרדכי (מאמר לפני עור), כתב הרב מפוניבז' שיש בלפנ"ע את ב' הענינים, א' שעובר באיסור מכשול, ב' שעובר באיסור עליו עבר הנכשל. כעין זה כתב גם הגר"ש פישר בספר בית ישי (י), וראו בענין זה גם בקונטרסי שיעורים (ב"ק כג ו).

כשהנכשל שוגג או כשהוא מזיד[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש לדון האם כשמכשיל אחר בעבירה, עובר על איסור לפני עיוור במקרה שהנכשל היה שוגג בעבירה, או כשהנכשל היה מזיד. ובפשטות דברי הפוסקים מוכח שיש איסור גם אם הנכשל היה שוגג, וגם אם הנכשל היה מזיד, (אם כי לגבי איסור "מסייע ידי עוברי עבירה", דהיינו הכשלה בעבירה ב"חד עברא דנהרא", ראו להלן שיש אומרים שאין איסור להכשיל את העבריין המזיד).

בגמ' (ב"מ עה:) אמר רב יהודה אמר רב, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפנ"ע וכו'. וברש"י: "שעולה על רוחו של לוה לכפור". ובריטב"א כתב: שמא ישכח. ויש שלמדו מהכא שאיסור לפנ"ע נאמר בין בנכשל שוגג (כפירוש הריטב"א), בין במזיד (כפירוש רש"י)[24].

גם בתוס' (ע"ז ו:) שכתב שיש לפנ"ע בנזיר "שמא ישכח", משמע שיש לפנ"ע בנכשל שוגג, וכך גם הביא רבי אשר וייס מהריטב"א (סוכה י:) רמב"ם (נזירות ה כ) רדב"ז (כלאים י לא), רמ"א (יו"ד קיט ז) וש"ך שם (סק"ה). וכך גם משמע מרבנו יונה בשערי תשובה (ג נב) שהובא לעיל, שכתב שהמורה שלא כדין עובר משום ולפני עיוור לא תתן מכשול, וכ"כ להוכיח בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א ג) מהגמ' בחולין, שיש לפנ"ע בנכשל שוגג.

ובתוס' (ע"ז ו:) איתא להדיא שאסור להכשיל אפילו מומר, ואף דבר ששייך למקבל אסור להושיט, וכך פסק גם במגן אברהם (שמז סק"ד). וברמב"ם (כלאים י לא) כתוב שהמלביש חברו כלאים והלובש מזיד, המלביש עובר משום ולפני עור, וכן בסהמ"צ (רצט) משמע שיש גם במזיד ממשכ"ש גבי לוה בריבית, ובפיהמ"ש (שביעית ה ו) כתב: "לפנ"ע לא תתן מכשול, רצה לומר מי שסגרה עיניו התאוה ויצה"ר, אל תעזור אותו להוסיף בעוורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר. ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה וכו'", ומשמע ג"כ שאסור אפילו במזיד. גם מדברי המנחת חינוך (רלב ג בקומץ מנחה), רואים שיש לפנ"ע במכשיל גוי שהגוי מזיד, וכן בחזון איש (יו"ד סב ז) כותב בפשיטות שיש לפנ"ע כשהנכשל מזיד. ובשו"ת אחיעזר (ג סה ט) חילק בין משיא עצה שאינה הוגנת שאסור רק בנכשל שוגג, לבין מכשיל בעבירה ששם גם בנכשל מזיד יש איסור וזהו דין מיוחד במכשיל בעבירה[25]. ושם ר"ל שאולי משום ש"אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות", לכן כלפי עבירה חשיב תמיד כשוגג. וכעי"ז כתב הגרי"פ פערלא סוף ל"ת נ"ה על לשון הרס"ג שם "להכשיל מטרף", שכל חוטא ה"ז מתוך טירוף הדעת. ועל פי דברים אלו מובן מדוע יש לפנ"ע במזיד בעבירה אף שבפס' איתא לפני "עיוור", וזה לשון הרמב"ם (רוצח ושמיה"נ יב יד): "וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו".

אמנם במכשיל גוי כשהגוי שוגג, אין בזה לפנ"ע כיוון שאין לגוי איסור כשעובר בשוגג (רמב"ם מלכים י). כ"כ מנחת חינוך (רלב ג בקומץ מנחה). ולפי זה, אם יש לפנ"ע בהכשלת גוי, ראו להלן, מוכח שיש לפנ"ע כשהנכשל מזיד. כעין זה גם באיסור דרבנן כשהנכשל שוגג, לדעות שאין איסור בדרבנן אם הוא שוגג, ראו להלן, גם כמובן שאין איסור לפנ"ע.

כשהמכשיל אינו מצווה בזה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כשהמכשיל לא מצווה והנכשל כן, כתב הפרי חדש (יו"ד סב סק"ג) מספר אמונת שמואל (יד), שלא עובר, וכך כתב גם מהר"י אסאדשו"ת יהודא יעלה או"ח ד). ובשו"ת אחיעזר (ג פא ז) אומר שחילוק זה שייך רק בנכשל מזיד, אך בנכשל שוגג לא שייך, דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת.

ובמנחת חינוך (רלב), ובהגהות מעשה חשב על שער המלך (אישות ט טז), מקשים מתוס' (בחגיגה י"ג), שם מבואר שישראל המלמד תורה לעכו"ם עובר בלפנ"ע (אף שלישראל ודאי שרי ללמוד תורה), וכך גם הקשה משם בספר שושנת העמקים לפמ"ג (סי' י'), ומקשים עוד מתוס' (ב"מ י:) (שישראל המקדש גרושה לכהן עובר בלפנ"ע), ובמנח"ח מביא (וכ"כ בשו"ת בית הלוי ח"א יג) שיש שחילקו בין אם הוא משתתף ממש בעבירה או רק מאפשר את עשייתה, כגון אם מקדש אשה גרושה לכהן או מקיף ראש או מלמד תורה, שם אסור אף כשאינו בר חיובא, אך אם רק מושיט דבר למישהו שיכל לקחתו לעצמו לבד, אין לפנ"ע כשהוא לא מצווה. וכ"כ גם בשו"ת טוב טעם ודעת (ג ב לב). (וראו מנחת אשר (ויקרא לט ו) מה שתמה).

ובגמ' (חולין לג) לכאורה רואים שיש איסור, כי כתוב שאסור לזמן נכרי על בני מעיים אף שישראל לא מצווה על זה, אמנם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א ג) כתב דשאני התם שאת איסור אבר מן החי יש גם לישראל, אלא שבמקרה זה של בני מעיים לגוי זה נכלל באיסור ולישראל לא. ויש לדון עוד, ומ"מ גם בשו"ת טוטו"ד (ג ב לב) כתב כן, ושם כתב גם על חגיגה י"ג ששייך איסור בישראל כבגוי כשמלמד לבתו תורה, וכן על ב"מ י: תירץ ששייך איסור בישראל כבכהן בשאר חייבי לאווין, א"נ דחשיב בר חיובא כיוון שמצווה על קידוש הכהן משום "וקדשתו".

ולכאורה מהברייתא "המושיט כוס יין לנזיר" שעובר בלפני עיוור, לכאורה מוכח שעובר בלפנ"ע גם כשאינו ב"ח, כי הרי המושיט אינו נזיר. ובפמ"ג בפתיחה כוללת (ה ד) כתב על זה: "ומיהו י"ל, כל ששייך בזה איסורא כמו נזיר אילו היה נזיר, וי"ל דווקא באותו עניין ממש והבן".

וראו עוד בענין זה בשדי חמד (ו כו טו), פליתי (כז סק"ב), ומנחת אשר (ויקרא לח ב).

"חד עברא דנהרא"[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמ' (ע"ז ו.:) איתא, "...והתניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לומר "ולפני עור לא תתן מכשול" ... הכא במאי עסקינן - דקאי בתרי עברי דנהרא" וברש"י: "דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל". וכך כתבו גם ברי"ף, רא"ש, סמ"ג (ל"ת קסח) וריטב"א (שם, וכתב 'וכן הלכה').

אולם הרמב"ם לא הביא לחילוק זה (הל' רוצח ושמיה"נ י"ב י"ד וספר המצוות רצ"ט ובעוד מקומות רבים בס' היד), וכבר עמד ע"כ במנחת חינוך (רלבג ד"ה וכעת). ובהג' הגרי"פ פערלא על הרס"ג (ח"ג דף ר"ח) מביא שגם הבה"ג בהל' אבר מן החי לא חילק בין חד עברא לתר"ע. וכתב שם הגרי"פ שס"ל לרמב"ם ובה"ג שסוגיא דגמ' בב"מ (ה:) חולקת על חילוק זה דע"ז ו', והלכה כבב"מ, וכעי"ז כתב בשו"ת מטה לוי (ח"ב יח) דס"ל לרמב"ם שסוגיא דגמ' בסנהדרין (נה) פליגא. (יש לציין לרדב"ז (נזירות ה כ, וכעי"ז בהלכות אבל ג ה) שכן כתב על הרמב"ם שם "היינו דקאי בתרי עברי דנהרא").

ובהגהות מהר"צ חיות על הש"ס (שבת ג) כתב בדעת הרמב"ם, דס"ל שיש איסור דאורייתא דלפנ"ע אף בחד עברא מדין הוכח תוכיח. אמנם בשדי חמד (כללים ו כו ג) כתב על דבריו דלכו"ע יש חיוב תוכחה, אלא שכשאין מצד זה אז נחלקו האם יש איסור מסייע. (גם בשער הציון (שמז סק"ח) כתב דמיירי באין יכול למונעו). וראו עוד בשד"ח שם (אות יז).

להלכה, ברמ"א (יו"ד קנא א) מביא מחלוקת כשמכשיל גוי, דיש אומרים שמותר לגמרי בכה"ג, ובמג"א (שמז סק"ד) כתב שאין לפנ"ע בחד עברא (אך יש איסור דרבנן, כדלהלן).

ובגדרי חד עברא, בשו"ת חוות יאיר (קפה) כתב שאם יכול להשיג רק ע"י טרחה לא חשיב חד עברא, ורק אם "ישנו במציאות לרוב איך שיבוקש ובלי טורח" אז חשיב ח"ע, ולכן אוסר למכור איסור למומר בהקפה. וכגדר זה כתב גם ביד מלאכי (שסג) מהפרי חדש (או"ח תצו דיני מנהגי איסור כלל כג), ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פג ד"ה ומ"ש).

איסור "מסייע לדבר עבירה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמנם, אף שבחד עברא דנהרא מבואר בגמ' שאין איסור לפני עיוור וכנ"ל, יש מהראשונים שכתבו שיש איסור אחר של "מסייע ידי עוברי עבירה".

בתוס' (שבת ג. ד"ה בבא) איתא: "ואפי' מיירי שהיה יכול ליטלו ...דלא עבר משום לפנ"ע ...איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור". וכ"כ הרא"ש (שם) והר"ן (שם ובע"ז ו) והריטב"א (ב"מ ה:), וכך ס"ל לתשב"ץ (בשו"ת ח"ג קלג). וברדב"ז (נזירות ה כ): "נהי דמסייע ידי עוברי עבירה אבל לא עבר אלפנ"ע לא תתן מכשול". וגם במג"א (שמ"ז סק"ד) משמע שפסק כרא"ש.

אמנם ברי"ף בע"ז משמע שמותר לגמרי (ע"ש בר"ן), וכן בתוס' (ע"ז ו) משמע כך (כ"כ הש"ך יו"ד קנא סק"ו), וכן כתב רמ"א בשם המרדכי רפ"ק דע"ז (ולפנינו לכאו' לא נמצא, וראו שו"ת כתב סופר יו"ד פ"ג ד"ה והנה תוס', מ"ש מהדרכי משה), וכן ברמב"ן (שהובא בר"ן סופ"ק דע"ז), ובסמ"ג (לאוין קסח), וברבינו ירוחם (נתיב יד ריש חלק ז), ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג תקלה, וח"ה רטו. אם כי שם מיירי באיסור דר', ע"ש) ואין זה כהל' נזירות דלעיל, (וראו עוד בלשון הרדב"ז בהל' אבל (ג ה) שכתב "ואין כאן אלא מסייע ידי עו"ע ואין בו ממש". ויל"ד אם ריש דבריו העיקר או סופם), וכ"כ בבית יהודא (עייאש יו"ד יז). וראו גם בתוס' (קידושין נו.) שמשמע שאין איסור.

והרמ"א (שם סו"ס א') כתב שיש אומרים שאם יכולים לקנות במקום אחר ליכא לפנ"ע, ויש מחמירין, ונהגו להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ובשו"ת חוות יאיר (קפה) כתב שמלשונו "ויש מחמירין", משמע דס"ל לדידיה לקולא מדלא כתב "ויש אוסרין"). ובש"ך (ס"ק ו) הקשה סתירה ברי"ו וכו' ע"ש, והוכיח מזה שאין מחלוקת כלל אלא המתירים דיברו בישראל והאוסרים בגוי ומומר, (וכ"כ במג"א הנ"ל, אך יש חולקים בזה כדלהלן). ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט לג ז-ט) כתב שאין צריך להפסיד כל ממונו משום איסור מסייע.

ובפירוש המשנה לרמב"ם (תרומות ו ג) כתב: "עובר על הכתוב שאמר ולפנ"ע וגו' אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו עובר". ויש לבאר מה שכתב "אם סייעו", דהרי הרמב"ם לא חילק בין חד עברא לתר"ע. (וראו גם בהל' שבת (ה טז) שכתב שמסייע פטור אם השני יכל לעשות בלעדיו, אך שם זה לגבי שיקרא ממש עושה מלאכה ופה אנו דנים רק לאיסור דרבנן).

ויש שחילקו בין אם הוא משתתף ממש בעבירה או רק מאפשר את עשייתה, שאם מקדש אשה גרושה לכהן או מקיף ראש, שם אסור אף בח"ע משום מסייע, אך אם רק מושיט דבר למישהו שיכל לקחתו לעצמו לבד, אין בזה שום איסור. ובטורי אבן (חגיגה יג באבני מלואים) כתב שאם העבירה מזומנת לפניו לעשותה באין מוחה ומעכב, אין אפילו איסור דרבנן כי אם לא היה נותן לו היה לוקח מעצמו ומה עשה. ובגמ' ב"מ (עה:) איתא, שערב ועדים בהלוואת ריבית עוברים משום וכו', ולא כתוב שעוברים משום לפנ"ע. ואומר שם התוס', דזמנין דעברי אלפנ"ע כגון אם לא היה מלוה בלעדיהם, וזה לא כתוב בגמ' משום דלא פסיקא ליה. ורואים שמלוה ולוה (שכן כתובים בגמ') עוברים על לפנ"ע תמיד, ולכאו' צ"ב מאי שנא מעדים. ולחילוק הנ"ל אתי שפיר, כי המלוה והלוה הינם ממש חלק ממעשה העבירה. וכחילוק זה כתב גם ביד מלאכי (שסה), וכתב שם שאמירה לצדוקי שיעשה מלאכה ביו"ט חשיב כעצם האיסור כיוון שאי אפשר לעשות את המלאכה בעל כרחו של בעה"ב. אמנם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א חו"מ קג) כתב שבמשתתף במעשה יש איסור דאורייתא דלפנ"ע גם בחד עברא, וכך גם מסביר את הרמב"ם דלעיל. ואי"ז כנ"ל שאמרו שיש איסור דר'.

האם "מסייע ידי עוברי עבירה" הוא איסור בפני עצמו, או שהוא סניף של העבירה בה מכשיל

כמו באיסור לפני עיוור, גם בגדר איסור זה של מסייע ידי עוברי עבירה, ישנה חקירה האם הוי סניף מאיסור לפנ"ע, או שמא איסור אחר[26]. ולדעת החת"ס (יו"ד סי' י"ט ד"ה ומעתה), האיסור מדין ערבות. ובאג"מ (אה"ע ח"ד ס"א ב') ג"כ מסתפק בזה, ומוכיח ממה שיש הבדל בין מזיד לשוגג, שזה מדין תוכחה, שמשום הכי אין איסור בשעה שעובר כי ודאי שלא ישמע אז.

ובריטב"א בע"ז דף ו: לכאורה משמע שזה מדין ערבות, כי כתב שם שיש איסור מסייע"ע מכל שכן מזה שצריך למחות בידו, והמחאה מדין כל ישראל ערבים זל"ז, (ויל"ד עפ"י מש"כ לעיל על המהרצ"ח, אך נראה דמ"מ רואים שזהו מקור דין מסייע"ע), וכך גם דייק בשו"ת צי"א חי"א סי' ס"א. וכן מהדגמ"ר (על הש"ך יו"ד קנא סק"ו) ניתן לכאו' לדייק שזה מדין ערבות, שלכן אין מסייע במזיד, ע"ש בלשונו. אולי מהגמ' בב"מ ה: ניתן לדייק להיפך.

ובשערי תשובה לר' יונה (שער ג' אות נ') כתב: "לא תהיה אחרי רבים לרעות, - הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עבירה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול, וכעניין שנאמר לא תאמרון קשר וגו'". וא"כ יש עוד מקור לאיסור זה, וכן מפיה"מ לרמב"ם דלעיל, יש עוד מקור והוא 'אל תשת ידך עם רשע'.

ונפק"מ בנידון זה למקרים שאין דין ערבות, כגון גוי (ועל"ק אות י"א ודוק), ואשה (על"ק אות כ' הדעות בזה), וגר (שכ' רש"י ותוס' בנדה יג: ויבמות מז: שאין כלפיהם ערבות), ובדרבנן (יל"ד אם אין ערבות, ובשו"ת זרע אברהם (או"ח י"ב) שהובא בברכ"י (או"ח קכ"ד סק"ג), וכן בצל"ח (ברכות מח.), כתבו שאין, ועי' שו"ת סמא דחיי (או"ח סי' י"ג וי"ד) והביאו הפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"ב אות ט"ז), וע"ש עוד בפמ"ג).


האם יש חילוק בין מסייע בשעת העבירה ללפניה

נידונים שונים ב"חד עברא"[עריכה | עריכת קוד מקור]

האם כשיכל לעבור ע"י ישראל אחר מקרי חד עברא

כתבו האחרונים, שאם הכשיל אדם בעבירה, והנכשל יכל לעבור את עבירה זו על ידי ישראל אחר שיגיש לו אותה, מקרי חד עברא, כיון שעכ"פ יכול היה לעבור על האיסור בלי המסייע. כך כתבו כנסת הגדולה (הגהת הטור, יו"ד קנט יג, וחו"מ לד לו) בשם מהר"א ששון בכת"י, שו"ת פני משה (ב קה), שו"ת מחנה חיים (או"ח ב' י"ח), שו"ת כתב סופר (יו"ד פג), מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאה ב לא), ושו"ת בית יצחק (או"ח כט וקיז)[27].

אולם במשנה למלך (מלו"ל ד ב) חולק ואומר שדווקא אם הנכשל יכל לעבור על האיסור בלי שיהא איזה אדם שהכשילו ועבר על לפנ"ע, רק אז המכשיל לא עבר על לאו זה. אך בקמרה שיכל לעבור רק אם אי מי יכשילו ויעבור על הלאו דלפנ"ע, אין זה נקרא "חד עברא". ומוכיח כך מתוס' ב"מ עה: ד"ה ערב, שכתב שלווה עובר תמיד בלפנ"ע, וכן מתוס' בחגיגה יג., וכתב עוד, שתמיד יש חשש שהאחר יחזור בו ולא ירצה לעשות איסור, ואם כן אין ודאות שיכל להיכשל בלעדיו - ולא חשיב כחד עברא. ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פג) תמה על טעמו הראשון מאי שנא, ועל טעמו השני אומר שבאמת הפני משה גם כן מיירי רק כשאין חשש זה, וכגון שיש לוה שרגיל ללוות בריבית וידוע שלא יחזור בו, או שיש לוה שוגג שידוע שלא ישמע לנו. ומ"מ כשיטה זו כך סוברים גם המנחת חינוך (רלב ג, וגם הוא הוכיח מהתוס' בחגיגה יג.), חוות דעת (יו"ד קס ביאורים א) החיד"א בברכי יוסף (חו"מ ט סק"ג), וע"ע בספרו יעיר אוזן (מערכת ל יג). (ובמשנה למלך עצמו בהל' מלו"ל (ה ב) כתב לכאורה כשיטת הפני משה, וראו מה שתירץ בשו"ת יד אלעזר (ח), הובא בשדי חמד (כללים ו כו יא ד"ה ולפי)).

ואם המכשיל נותן מתנה כוס יין לנזיר, והנזיר יכל להשיג יין אחר רק בקניה בכסף, ברמ"א (יו"ד קנא א) כתב (מהמרדכי ע"ז ו:) שגם זה נחשב "חד עברא", אולם בפתחי תשובה שם מביא אמונת שמואל (יד) שחולק. (וראו עוד בשו"ת כתב סופר יו"ד פ"ג ד"ה ומ"ש וד"ה והנה תוס'). ובתוס' (קידושין נו. ד"ה אבל) שואל על רש"י שהרי אין לפנ"ע כשמוכר דבר איסור אם יכל לקנות את זה ממוכר אחר, וזה כרמ"א, ובאמת בספר המקנה שם ביאר שדעת רש"י כשיטת האמונת שמואל. (וראו שו"ת יחוה דעת ג סז הערה ב). ובמשנה ברורה (שמז סק"ז) דייק ממה שהמגן אברהם הביא את התוס' בקידושין, דס"ל דחשיב ח"ע גם ביכול רק ע"י קניה, "אמנם בביאור הגר"א שם משמע דס"ל להלכה דאפילו היכא שהגוי יכול לקנות במקום אחר, גם כן אסור, וכן פסק בפת"ש בשם שו"ת אמונת שמואל, וכן מצדד בברכי יוסף שם".

וכשקונה מגוי, בתוס' בקידושין שם אומר על מקרה כזה דמקרי חד עברא, וכן פסק המשנ"ב (שמז סק"ז, ראו שם בשער הציון סק"י).





כשהנכשל שוגג, באיסור דרבנן, הכשלת גוי מומר ומזיד, האם כשיכל לעבור ע"י ישראל אחר מקרי ח"ע, וכן האם יש הבדל בין יש לו לבין צריך לקנות, ובין קונה מישראל למגוי

נידונים בגדרי איסור "לפני עור"[עריכה | עריכת קוד מקור]

באיסור דרבנן, ב'איסור לכתחילה', ב'עניינים', באנוס, בדבר שאחד מהם מחמיר, ובשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא

  • וכשהנכשל שוגג באיסור דרבנן הזה.
  • לפני עור ב"איסור קל"




"לפני עיוור" ו"מסייע ידי עוברי עבירה" בגוי[עריכה | עריכת קוד מקור]

מפשטות הגמרא והפוסקים, יש איסור "לפני עיוור" גם אם מכשיל גוי[28].

אמנם ברמב"ם (סהמ"צ רצט) כתב, הוזהרנו שלא נכשיל "קצתנו את קצתנו", ואת הברייתא בע"ז ו: לא פסק, ראו בעין משפט שם ובפסחים כב:, וכן ראו בלשונו בהל' רוצח פי"ב הי"ב עד י"ד, ורק בהי"ד כתב 'ומכשילו' ושם מיירי בישראל ובהל' לפני"ז דמיירי בגוי לא כתב כן, ויל"ד בכ"ז. ובמשל"מ (כלאים א' ו') כתב בדעת ברמב"ם שיש איסור לפנ"ע בגוי. ויש שאמרו, שמש"כ הרמב"ם בסה"מ מיירי בעצה רעה, ואיסור זה נאמר רק כלפי ישראל ולא לעכו"ם. ויל"ד. ולעצם הדין, כ"כ בחינוך רל"ב שאיסור עצ"ר לא נאמר כלפי גוי. וע"ש במנח"ח אות א', ובמש"כ ע"ד בקוב"ש בפסחים (אות צ"ה) ובחזו"א (יו"ד ס"ב) שבעצה רעה האיסור הוא מדיני בין אדם לחברו ולכן אי"ז שייך בגוי.

(ובשו"ת פני יהושע ח"א יו"ד סי' ג' כתב לחדש, שאחר מתן תורה אין לפנ"ע דאורייתא בגוי מאחר דחשבינן להו 'אינן מצווים' בב"ק לח., ועי' באמרי בינה יו"ד טריפות סי' ז' שתמה עליו דמ"מ לא גרע מעצ"ר, ולפמש"כ לעיל יל"ע בזה. ובמנחת אשר ויקרא ל"ט ג' אומר, שממה שיש עונש בז' מצוות מוכח שאין זה מותר, וא"כ יהא לפנ"ע).

ולגבי איסור "מסייע" בגוי: בתוס' ע"ז ו: משמע שאין, ובתוס' בשבת ג. כותב (באופן כללי ולא על גוי) שיש איסור מסייע. וברמ"א הביא את ב' התוס' הללו כמחלוקת, וכתב (יו"ד קנ"א סוס"ע א') שי"א שאין לפנ"ע לגויים אם יכולים לקנות במק"א וכו' וי"א שיש איסור ובעל נפש יחמיר עיי"ש, והיינו משום דס"ל דפליגי, אך הש"ך "מזרע דאהרן קאתי, עביד עובדא דאהרן לעשות שלום בין הראשונים דלא פליגו", אלא שהאוסרים מיירו בישראל והמתירים בגוי או בישראל מומר שאין חיוב להפרישם. וכ"כ בספר חסידים (ת"מ) שאין מסייע בגוי.

ומרש"י (ע"ז נה. בסוה"ע, ונה: סוד"ה וישראל) משמע לכאו' שיש איסור מסייע בגוי, כי כתב שם "ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעכו"ם לא נצטווה על כך", ומשמע שבע"ז וכד' שגם גוי מצווה, יש לאיסור מסייע, ואכן כך דייק מרש"י במג"א (שם). אמנם בשו"ת טוב טעם ודעת לגר"ש קלוגר (מהדו"ג ח"ב סי' ל"ב), הסביר בדברי המג"א שלא ר"ל דפליגי בזה, ולכן לא כתב את דברי רש"י מיד לאחר שהביא את התוס', אלא ר"ל שאם עושה עם הנכרי בשעת העבירה ממש יהא איסור מדין שאין להחזיק את ידיהם, וכגיטין ס"ב., ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פ"ג), כן פירש שהמג"א מביא שרש"י חולק, אך כתב שם מדנפשיה שי"ל שגם רש"י מיירי דווקא בשעת עבירה או בסיוע שיש בו ממש.

ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סו"ס כ"ז) כתב "דאף שיש חולקים עלייהו אף בעכו"ם, עי' בביאור הגר"א שם סק"ח, מ"מ כיון שהיא פלוגתא דרבוואתא באיסור דר', יש להקל במקום הפסד גדול כזה וצורך הגדול כזה להמעות, להורות כהש"ך והדגמ"ר". (אולי הגר"א חולק רק בקניה ולא בכל מסייע, וצריך עיון בלשונו). וראו גם בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' ל"א).

גם ביד מלאכי (שס"א), מסביר את הגמ' בנדרים סב: לגבי מסייע, וא"כ לפירושו יש איסור מסייע בגוי.



"לפני עיוור" ו"מסייע ידי עוברי עבירה" באשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

"לפני דלפני"[עריכה | עריכת קוד מקור]

ביהודי ובגוי

במושיט 'דבר היתר'[עריכה | עריכת קוד מקור]

כשיש ספק אם יעבור עבירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כשרק גורם שיוסיף בעבירה, או כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר[עריכה | עריכת קוד מקור]

שמכשיל באיסור קטן כדי שלא יעבור על גדול[עריכה | עריכת קוד מקור]

כשהמכשיל שוגג[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשב ואל תעשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

דיונים נוספים בגדרי איסור "לפני עור"[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • לפני עור כשמכשיל את עצמו (כגון נזיר האוחז בכוס יין)
  • האם הנכשל הכשיל המכשיל בלפנ"ע
  • איסור משום דדומה לאיסור לפנ"ע
  • לפני עור כשמכשיל את חברו במדות רעות
  • במבטל חברו ממצות עשה
  • האם דבר שהושג עם איסור לפנ"ע נאסר לשימוש

נידונים הלכתיים אקטואליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • לתת אוכל למי שיודע בו שלא יברך, ושלא יטול ידיו (והאם מכירה שאני)
  • הושטת יין למחלל שבת בפרהסיה
  • עישון ומכירת סיגריות
  • להראות לנהג השואל בשבת את הדרך הקצרה
  • ליסע במוצ"ש עם נהג שלא מבדיל
  • למכור ולהשכיר בתים ובתי עסק לחשודים על חילול שבת
  • חתונת חילונים, סידור קידושין והשכרת האולם
  • נתינת הכשר למקום המגיש בשר וחלב


הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ^ בסה"מ לרס"ג לא כתב זאת, ובהגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג (ח"ב, בסוף ל"ת נ"ה) מסביר דס"ל דעצה רעה נכלל באיסור אונאת דברים, וכמ"ש בספרא פרשת בהר (פר' ד', וצע"ק שסותר ללעיל) ורש"י עה"ת שם (עה"פ לא תונו איש את עמיתו). אמנם בתוספתא (ב"מ ג יג) ובגמרא (שם נ"ח) ל"ג בברייתא של אונאת דברים את איסור עצה רעה.
  2. ^ ולשון הרמב"ם (ת"ת ה' ד') "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וגו', וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העורים". וראו גם שו"ת מנחת יצחק (ח"ד עט ה) שכ"כ הרש"ש בביאור רש"י (סנהדרין עד עה), ומביא שבשו"ת מהר"ם שיק (או"ח שג) מסביר שזה משום החזקת עוברי עבירה.
  3. ^ רמב"ם הלכות ת"ת (ו יד). כך כתב הב"ח (יו"ד שלד), הובא גם בהגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג (לאוין נ"ה).
  4. ^ אם כי אולי י"ל שזה דין דרבנן "משום" לפנ"ע, ולכן קוראים לזה בגמ' כך. ולרמ"ה דלהלן שמקור איסור ההיזק הוא מפס' זה, מובן יותר מדוע קוראים לזה כך.
  5. ^ משנה למלך (מלו"ל ד ו, בשם ספר כנסת הגדולה), וכן ברא"מ עה"ת (פר' קדושים). ובספר קרבן אהרן שם הקשה על דבריו.
  6. ^ כלי יקר וגור אריה על התורה. ובהגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג (לאוין נ"ה, ח"ב דף נ"ד ע"ב) כתב ששייך ציווי 'ויראת' גם על מכשול פיזי לפני עיוור, כגון אם מפיל כביכול שלא בכוונה. עוד יש לומר ש'ויראת' נאמר על החלק המסור ללב, ואין בזה כדי להוכיח שהאיסור לא כולל גם איסור של מכשול פיזי.
  7. ^ זה לשון חשוקי חמד (עבודה זרה דף ב.) "...פירש בקרבן העדה, לבאר מדוע חז"ל בתורת כהנים (קדשים פ"ב) לא ביארו את הלאו דלפני עור כפשוטו אלא ביארו שלא יכשיל סומא בדבר, והרי קיימ"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כאן מעצם התיבות מוכח כך, משום דהמניח אבן על הארץ כדי שהעוור יכשל בו ויפול, אין במעשה כזה "נתינה", ולא שייך לומר לפני עור לא "תתן" אלא לא תניח לפניו מכשול, ומזה שכתבה התורה לפני עוור לא תתן, מוכח מעצם התיבות, שהתורה נתכוונה כמדרשו, לא תתן לנזיר ביד יין, אם הנזיר עור בדבר, וכמו כן לא תתן ביד הנכרי אבר מהחי אם הוא עור, ולא יודע שהוא מצווה על כך.".
    אבל הגרי"פ בביאור על ספר המצוות לרס"ג (לאוין ל"ת נג נד נה) כתב "...וגם מה שכתב בזה הר"ב ק"א שם וכו', ואני תמה דגם לפי דבריו אמאי לא שייך גם בעור ומכשול ממש נתינה. כגון שנותן לו לאכול או לשתות דבר מזיקו או ממיתו. וגם לא כתיב בקרא ולעור לא תתן מכשול אלא ולפני עור לא תתן מכשול. וכבר אשכחן בקרא בכמה דוכתי לשון נתינה במקום ידוע. אף על פי שאינו נותן לשום אדם. ואינו נותן שום דבר. כמו כל לשון נתינה דגבי מתן דמים וגבי כלי המשכן וכו', וא"כ ודאי התמיהא במקומה עומדת מנ"ל להוציא מקרא זה מידי פשוטו".
  8. ^ בגמ' ב"ק (טו:) כתוב "תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר 'לא תשים דמים בביתך' (דברים כ"ב)". עוד כתוב בתורה "ועשית מעקה לגגך", וכך גם פסק הרמב"ם בסהמ"צ רצ"ח כנ"ל למעלה. וא"כ עולה השאלה מדוע נצרך פסוק זה של לפנ"ע לא תתן מכשול? והגרי"פ פערלא (בחלק ב' ל"ת נ"ה דף נ"ד) כתב באמת שדין לפנ"ע נאמר רק כלפי עצה רעה ואיסורים, ועשה דמעקה ולא תעשה דדמים אסרו את המכשול הפיזי. ואומר שם שלכן ר' נתן הוא זה ששנה את ב' ברייתות אלו, דמשלימות הם זו את זו. ומה שחילקה התורה את ההכשלה הפיזית והאיסורית לב' פסוקים, זה משום שמכשול פיזי הוי איסור מיד כששם אותו, משא"כ מכשול איסורי אינו עובר על הלאו עד שיכשלו בזה. (ועל"ק הדעות בזה). רבי אשר ויס (מנחת אשר, ויקרא ל"ט ב') חילק באופן אחר: ש"לא תשים דמים" זה דווקא בסכנת מיתה, משא"כ לפני עיוור נאמר בכל מכשול. ובקהילות יעקב (ב"ק ריש סי' א') הביא מהמשך חכמה שבור ברשות הרבים נלמד מאיסור לפנ"ע, ובור ברשות היחיד נלמד מאיסור "לא תשים דמים בביתך", וזה הסבר נוסף מדוע הוצרכו ב' הפסוקים.
  9. ^ ראו בענין זה בקהילות יעקב ריש מס' ב"ק מה שכתב ד' אופנים.
  10. ^ כך דייק בקובץ שיעורים (ב"ב אות ע"ז), אולם הגרי"ז גוסטמאן (קונטרסי שיעורים, ב"ב, נושא ט' שיעור א' אות ד') ביאר את הרמ"ה באופ"א, דכוונתו שהכשיל את עצמו באיסור.
  11. ^ הגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג, וכ"כ גם שדי חמד כללים ו' כ"ו י"ח, ועוד.
  12. ^ הגרי"פ מוכיח עוד מהגמ' (ב"מ עה:) שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ"ע, וקשה שעשה דוחה לא תעשה, אלא ע"כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור.
  13. ^ סבו של בעל חידושי פני יהושע על הש"ס
  14. ^ וכ"כ גם במנחת אשר (ויקרא ל"ח ד'). אמנם בלא"ה כתבו מטעם אחר בשו"ת מחנה חיים (ח"א סי' מ"ז), ובספר יד מלאכי (כלל שס"א), דשם מיירי בלפנ"ע דרבנן (כי זה רק ספק שמא יעבור. ראה להלן). וע"ע בנדו"ד בקהילות יעקב (ע"ז ג ב).
  15. ^ מאידך, יד מלאכי כתב להוכיח שעובר מיד, מדברי שו"ת מהר"א ששון (קסב) שהמלוה בריבית עובר באיסור מיד בשעת ההלוואה, וכתב בכנסת הגדולה (יו"ד ק"ס הגהת הטור אות ו') שגם הלווה עובר מיד, משום לפנ"ע. וכ"כ גם בתשובת הר"ן (עג) פ"ט, וא"כ מוכח שיש איסור לפנ"ע מיד. (ויש לעיין בדבריו, דהרי חשיב שכן נכשל ממש).
    ועל ראיית הגרי"פ יש לעיין, אולי האיסור בעשייתו אלא שעובר רק כשנכשל, וכאופה בשבת, (ראו לקמן לגבי חיוב מלקות).
    עוד יש לדון, אם דומה לפסקי תוס' בזבחים (אות ס"ט) על התוס' שם (צז:) שכששובר עצם בפסח ואוכל התוך, מקרי עשה דוחה ל"ת "בעידניה" כיון שאין דרך אחרת, וראו גם בקובץ הערות (לו ד).
    ונקודה שלישית שיש לדון על דבריו, שאולי אין פה עדל"ת אף אם עבירת הלפנ"ע הינה מיד בשעת הלוואה, משום שמצות הלוואה היא בין אדם לחברו כצדקה וכדומה, ובמצוות כאלו העיקר זה התוצאה, ואם כן אם במעשהו יהא לשני נזק מצד ששם לו מכשול, כבר אי"ז "הטבה", ולא שייך לומר שיש פה "עשה". וראיה לזה שהעיקר התוצאה, - שמצוות כאלו אין צריך כוונה בהם לכו"ע (ראו המחלוקת בשו"ע או"ח ס ד), כ"כ קובץ הערות (בסוה"ס ב"דוגמאות לביאורי אגדות" ג), ובאהבת ציון (דרוש יד) בשם הנוב"י, אמרי בינה (או"ח יד), ושו"ת יביע אומר (ו יו"ד כט). (ובב"מ פב: לכאורה זו מחלוקת תנאים, ואולי עוסק במצוה פטמ"ה שאני כי הדחיה ב'גופו' ולא ב'קיום', ולכן אף שיש מצוה תמיד מ"מ אין דחיה לחיוב השני. אמנם בקובץ הערות (סט ט י) ובהגהות רעק"א (שו"ע או"ח י) משמע שגם בעדל"ת הדחיה היא ב"אדם" ולא ב"מצוה"). וזה ככל שאר "מצוות מעשיות" שא"צ כוונה - כ"כ בשו"ת שאלת יעב"ץ (ב צז), וקובץ שיעורים (כתובות רמז). וראו כעי"ז בפמ"ג (או"ח קסט ג).
  16. ^ ושם תולה זאת במחלוקת בעה"מ ורמב"ן (ע"ז סופ"ח) שנחלקו האם יהרג ואל יעבור על לפנ"ע של ע"ז. (וע"ש בחט"ז סי' ה').
  17. ^ גם בהלכותיו (כלאים י לא) כך משמע (כס"מ שם), וגם בהלכות סנהדרין (פרק י"ט) לא מנה את לפנ"ע בכלל הלוקים.
  18. ^ ראו גם רדב"ז (נזירות ה כ), והשואל בשו"ת נודע ביהודה (קמא אה"ע פא א, ובסי' פב סוף אות א כ"כ הנוב"י). ובקובץ הערות (בהשמטות (ט"ו) לסי' מ"ח אות ט') כתב שנחלקו הראשונים אם הוי לאו שבכללות, ותליא האם איסור לפנ"ע הינו איסור עצמי או סניף לעבירת המכשול. ובלב אברהם (עג) ביאר דהוי לאו שבכללות כיון שכולל משיא עצה רעה ומכשיל בעבירה וי"א גם נותן מכשול ממש. אמנם לשון הריטב"א שם הוא "אינו מיוחד לאיסור זה (אלא) ולאו כולל הוא בכל מצות התורה", ומשמע לכאורה שאף באיסור של מכשיל בעבירה בלבד מקרי לאו שבכללות.
  19. ^ ובתורה תמימה (ויקרא יט יד) כתב שעוברים בשימת מכשול ממש לפני עיוור ממש, וסיים "אך לפי"ז יתחדש דין אחד מחודש, במש"כ הפוסקים דעל לאו דלפנ"ע אין לוקים משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה דהיינו בנותן מכשול ממש לעיוור עיניים יהיו לוקין ע"ז, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים". וראו להלן.
  20. ^ ודלא כמגיד משנה (שכירות יג ב, וראו עוד תוס' ב"מ צ:, והג' מהר"ב רנשבורג בנזיר יז. אות ט). ובמנח"ח (רלב) מביא עוד שיטה, מהשער המלך (חומ"צ א ג), דחשיב לאו שאין בו מעשה רק אם אפשר תמיד לעבור בלי מעשה, וכגון לאו של למכור עבד עברי בשוק, שתמיד ובכל מצב יכול לצוות על העבד לעלות לבד על אבן המקח. ולכן מי שקנה חמץ בפסח או חימץ בפסח, לוקה אף שאפשר להשהות מער"פ, כי את מעשה זה א"א 'לעשות' בלי מעשה. ובאמת בשדי חמד (ו כו יח) מקשה על טעם החינוך ממושיט כוס יין לנזיר למה לא לוקה הרי יש בזה מעשה. והגם שלהחינוך לא לוקים כי אפשר בלי מעשה, מ"מ לפי”ד השעה"מ יהא קשה כי את מעשה זה א"א לעשות בלי 'מעשה' ממש.
  21. ^ יש לדון על דברי הגרי"פ, (שבשעת ההנחה עדיין לא עובר וכשנכשל אח"כ אין בו מעשה), מדברי הריטב"א (מכות כא:) שאם יכול להימנע מעבירה ע"י עשיית מעשה, חשיב לאו שיש בו"מ אף שלא עושה מעשה. ראו גם בכסף משנה (כלאים י ל) שמביא הריטב"א. (יש להעיר שבכס"מ בהל' פסולי המוקדשין (יח ט) דוקא מקשה על הרמב"ם שם למה לא כתב שלא לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה. ובאמת במנח"ח מצוה ח כתב לתרץ שמקרי יב"מ משום שתחילתו ע"י מעשה וכנ"ל). אך בשו"ת שאגת אריה (בחדשות יב, ד"ה אלא) ביאר כוונת הריטב"א כדברי התוס' (שבועות יז.) שחשיב יש בו"מ כיון שתחילתו ע"י מעשה. ולפי השאגת אריה, אף כאן יחשב כלאו שיש בו מעשה כיון שהמכשול מונח בתוצאה ממשה שהוא עשה.
    (עוד בענין זה ראו שו"ת תרומת הדשן (רפה) ורמ"א (יו"ד שעב) גבי כהן ערום בבית האם להודיע לו שיש מת, ובפתחי תשובה (ד) דייק מהרמ"א שגם אם תחילת המעשה היה בהיתר בכ"ז אח"כ כשנהפך לאיסור אף שלא עשה מעשה באיסור מקרי "מעשה" ולא "שב וא"ת" (ובדאו' לא נדחה משום כבוד הבריות). וכ"כ גם במשנה למלך (ביאת מקדש ג כא ד"ה גרסינן), וראו גם משנת חכמים (יבין שמועה מצוה א), וכך גם נראה בירושלמי (שבועות ג ז) שכתוב שאם נשבע שיאכל ככר ושרפו או זרקו לים הוי מעשה, וזה משום שהתחיל לעבור על שבועתו ע"י שזרק ושרף. (וברמב"ן מכות טו. הביא את הירושלמי הנ"ל, אך במאירי שבועות ד. כתב שהירושלמי הזה משובש). ובתוס' (שבועות ד. ד"ה אבל), ס"ל דחשיב אין בו מעשה, ובפני יהושע שם כתב מדנפשיה שיש בזה מעשה. ובגינת ורדים לבעל הפמ"ג (כלל כב) הסתפק בזה - האם מצב שנובע ממעשה שנעשה בהיתר, חשיב שעובר כעת על האיסור ב"מעשה". וראו גם בשו"ת הר צבי (או"ח א יא). ובשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ג כז) כתב שמותר לכהן לשכב בבית חולים גדול אף שאולי יש שם מתים, כי אפ"ל שכשנכנס לא היו שם מתים וגם אם אח"כ מת מישהו, זה נקרא שב ואל תעשה. הביאו בשו"ת ציץ אליעזר חט"ז לג. ולא כפת"ש הנ"ל.).
    עוד צ"ע מאופה בשבת וכד' שלא עובר עד שנאפה, ובאמת בשו"ת פרי יצחק (ח"ב מט) דחה שאף אם נאמר שלא עבר עד שנכשלו בזה בפועל, מ"מ ודאי שאין לומר שאז עבר על האיסור כי הרי אז לא עשה מאומה, אלא ודאי שזה תנאי בעבירה שכשנכשל ממש אז עובר למפרע במה ששם, וא"כ לכו"ע האיסור הוא בנתינה.
  22. ^ וכדעת הרמב"ן כ"כ גם ריטב"א (ע"ז ו:), ור"ן בסנהדרין, וראו עוד בציץ אליעזר חי"ז סי' ה' מה שהקשה הגרצ"פ פראנק ע"ז, ומה שתי' לו הגראי"ו.
    על פי הנ"ל מובן יותר מה שכתבו בשו"ת ערוגת הבושם (יו"ד רלה) שו"ת כתב סופר (יו"ד עז) חזון איש (יו"ד סב ז) ושו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א ג), שלפנ"ע הוי לאו דבין אדם למקום, משום שגורם לעשות עבירה, (ובמכשיל בגוף ובעצה זה בין אדם לחברו). ובאגרות משה כתב עוד דלפי"ז רק "בר חיובא" אסור להכשיל אחר בעבירה משום לפני עיוור (ראו להלן נידון זה), ואומר שלדעת תוס' (ב"מ י:) איסור לפני עיוור הוא זה גם "בין אדם לחברו", ולכן תוס' אומר שם שבישראל המקדש גרושה לכהן גם כן יש את איסור לפנ"ע.
  23. ^ ראו גם בספר חסידים (אות ס"א) גבי הנותן צדקה לרשע, "ולא עוד אלא שנחשב לו עוון". (וכעי"ז גם בגמ' שבת (נד:) גבי חיוב מחאה, ש"פרתו של ר"א היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים"). וראו עוד בשעה"צ (תר"ח סק"א) משבועות ל"ט וסנהדרין כ"ז.
  24. ^ בלחם משנה (מלו"ל ב ז) כתב על דברי רש"י שא"כ גם במלוה בעדים יש חשש שיטען פרעתי, ולכן אומר שוודאי לאו ברשיעי עסקינן, אלא הכונה כריטב"א שמא ישכח ויכפור. ולכאורה אפשר להוכיח שאין לפנ"ע במזיד, מהא דאין חיוב להתנות בהלוואה "אל תפרעני אלא בעדים", אמנם יש לדחות שזה רק ספק שמא יכשל בעבירה (ראו להלן) ועוד שיש חזקת כשרות, והלח"מ רק טען על רש"י שאם נחשוש אז גם עדים לא יעזרו.
  25. ^ ובביאור הדבר כיצד נלמדו שניהם מהפס', ראו גם בשו"ת בנין אב (ח"א לו ד).
  26. ^ בנידון זה ראו בשד"ח כללים מערכת ו' כלל כ"ו אות י"א, ומע' א' כלל פ"ד, מע' ע' כלל כ"ב אות כ', ובאסיפ"ד מע' ה' כלל ב', ועי' בשו"ת יד רמה (פוקס, רב בהונגריה בדור הקודם) יו"ד ק"א, ובשו"ת צי"א ח"ט י"ז י"א, וחט"ו סי י"ט
  27. ^ וע"ע בתוס' קידושין (נו.) ובשו"ת יחוה דעת (ג סז הערה א), ושו"ת חתם סופר (ח"ו ליקוטים כט סוד"ה אך מה).
  28. ^ בברייתא בע"ז ו: 'מנין שלא יושיט... ואבר מן החי לבן נח', וכן מסכת ע"ז מלאה בלפנ"ע לגוי, כגון בדף ט"ו וט"ז (ובמשנה יג:) ובשו"ע יו"ד קנ"א, וכן בב"מ צ:, ובמג"א (סי' שמ"ז סק"ד) שיש לפנ"ע במושיט לגוי.