הבדלים בין גרסאות בדף "לימוד תורה לעומת מצוות שאינן נעשות ע"י אחרים"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "לימוד תורה לעומת מצוות שאינן נעשות ע"י אחרים, עפ"י הרמב"ם הגמרא במועד קטן ד' ט' ע"ב, אומרת כך...")
 
(הסרת כל התוכן מהדף)
 
שורה 1: שורה 1:
לימוד תורה לעומת מצוות שאינן נעשות ע"י אחרים, עפ"י הרמב"ם
 
הגמרא במועד קטן ד' ט' ע"ב, אומרת כך: ""יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה", הא חפצי שמיים ישוו בה, וכתיב, "כל חפצים לא ישוו בה", דאפילו חפצי שמיים לא ישו בה. כאן במצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, כאן המצווה שא"א לעשותה ע"י אחרים". כלומר, אין מפסיקים לימוד תורה בשביל לקיים מצווה שיש בידי אחרים לקיימה, אך מפסיקים לימוד תורה לצורך מצווה שאין בידי אחרים לקיימה, וז"ל הרמב"ם: "היה לפניו עשיית מצווה ותלמוד תורה, אם אפשר למצווה להיעשות ע"י אחרים, לא יפסיק תלמודו, ואם לאו, יעשה המצווה ויחזור לתלמודו". מצוות שאינן נעשות ע"י אחרים מתחלקות לשני חלקים. א) מצוות על הכלל שאין מי שיקיימן, כדוגמת צדקה, לווית המת, וכדו'. ב) מצוות שבגופו, שכ"א מחויב בהן, כשמיעת שופר, קריאת שמע, וכד'. (הלכות ת"ת פ"ג ה"ד). מאידך, בהלכה ג' שם, כתב הרמב"ם: " אין לך מצוה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד לימוד תורה, אלא ת"ת כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך, התלמוד קודם למעשה בכל מקום.
 
יש להקשות מספר קושיות ביסוד מצוות לימוד תורה:
 
1) הגמרא במסכת סוכה ד' כ"ו אומרת: "העסוק במצווה פטור מן המצווה". ת"ת שקולה כנגד כל המצוות. בירושלמי בפאה אף אומרים כי "אפילו כל מצוותיה של תורה, אינן שוות לדבר אחד של תורה". ומדוע היא נדחית מפני מצוות שאינן נעשות ע"י אחרים. לכאורה, אדם העוסק בתורה, יהיה פטור מכל המצוות, או לכה"פ ממצוות שבגופו.
 
2) מהו יסוד החילוק בין מצוות הנעשות ע"י אחרים, למצוות שאינן נעשות ע"י אחרים. אם גדול המעשה מהתלמוד, מדוע מצוות הנעשות ע"י אחרים נדחות מפני ת"ת, ולהיפך.
 
3) מה פירוש דברי הרמב"ם ש"התלמוד קודם למעשה בכל מקום", והרי אין התלמוד קודם למצוות שאינן נעשות ע"י אחרים, כמבואר לעיל.
 
4) בהלכות ממרים, פ"ו ה' י"ג, כך כותב הרמב"ם: "אמר לו אביו השקני מים, ומצווה לעשות, אם אפשר למצווה שתיעשה ע"י אחרים, תיעשה ויתעסק בכבוד אביו, שאין מבטלין מצווה מפני מצווה. ואם אין שם אחרים לעשותה, יתעסק במצווה ויניח כבוד אביו, שהוא ואביו חייבין בדבר מצווה. ותלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם". מה פירוש דברי הרמב"ם שת"ת גדול מכאו"א, והרי דינו של העוסק בת"ת זהה לדינו של העוסק בכאו"א, ומה נ"מ להלכה זו.
 
5) מה נשתנה מצוות ת"ת מכל המצוות, שאין העוסק בהן צריך לבטלן מפני מצווה שאינה נעשית ע"י אחרים.
 
6) המלמד תורה לרבים, פטור מכל המצוות. מה יסוד ההבדל בין המלמד תורה לבין הלומד תורה.
 
7) בתחילת דבריו, כתב הרמב"ם: "היה לפניו עשיית מצווה ות"ת", ואח"כ "אם אפשר למצווה להיעשות ע"י אחרים, לא יפסיק תלמוד, ואם לאו, יעשה המצווה ויחזור לתלמודו".
 
  
 
 
תירוצים
 
הריטב"א כותב בחידושיו למסכת מגילה, כי היות ות"ת היא מצווה שאינה עוברת היא נדחית מפני כל עוברת, וז"ל: "מקרא מגילה מצווה עוברת היום, ות"ת אפשר למחר. וכשם שמבטלין מפני תפילה וק"ש אפי' למי שתורתו אומנותו" (ד' ג'). ת"ת הינה מצווה תמידית, ו'אינה עוברת' ומצוותה כל הזמן. מצוות שאינן נעשות ע"י אחרים, הינן מצוות עוברות, ולכן מצוות ת"ת נדחית מפניהן. {יש לעיין בדבר זה, עפ"י דברי הראי"ה קוק כי בכל לימוד ולימוד מתגלה דבר מחודש, וכו'. ושמא י"ל, כי אין דברים אלו מתייחסים לנ"מ הלכתית, או למציאות ממשית כלשהיא, כ"א דברי אמונה גרידא.}
 
ערוך השולחן מתרץ כי אין לימוד התורה לבדו בעל ערך, אף כי הוא גדול מהמעשה, וז"ל: "וודאי דתורה בלא מצוות לאו כלום היא, ו'כל מי שאין לו אלא תורה- אפילו תורה אין לו', ותכלית התורה הוא ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. אבל כשאפשר לעשות ע"י אחרים, מצוות לימוד תורה גדול מהמעשה" (סי' רמ"ו סע' ב'). וכן ראיתי ב'יד פשוטה' לרב נחום רבינוביץ' הי"ו, שתירץ בדרך זו. עוד הביא הרב רבינוביץ' את דברי הגמרא בברכות (ד' י"ז), כי "כל הלמד שלא (על מנת) לעשות, נוח לו שנהפכה שולייתו על פניו". מה פשר דברים אלו. אכן, אין אותו אדם קיים מצוות רבות אשר היה מחויב בהן, אך הוא קיים בהידור רב את מצוות ת"ת השקולה כנגד כל מצוות, כנ"ל, ומדוע לא יקבל שכר ע"כ. וכתב ע"כ הרב רבינוביץ',  כי האדם הלומד תורה בלא לקיים מצוות, אין הוא מקיים כלל מצוות ת"ת, וכלשון ערוה"ש, 'לאו כלום היא'. עפי"ז מובן מדוע אין הלומד תורה נפטר ממצוות שאינן נעשות ע"י אחרים מטעם העוסק במצווה פטור מן המצווה, שכן אין הוא כלל נחשב עוסק במצווה, כמבואר. וכ"כ הרב יעקב ישראל קנייבסקי בספרו 'קהילות יעקב', כי מצוות ת"ת נתקנה לצד המצוות המעשיות, ולא לבדה, ולכן, המפסיק מלימודו לצורך קיום מצוות המוטלות עליו, אין הוא מבטל תורה כלל, כי אין מצוות ת"ת חלה עליו באותו זמן, ואכמ"ל. כלומר, אף כי הכלל של עוסק במצווה חל על מצוות ת"ת, אין מצווה זו מתקיימת בהיותה חסרה מקיום מצוות.
 
ה'משך חכמה' כתב תירוץ אמוני חדשני לשאלה זו. מובא בגמרא בנדה (ד' ל') כי התינוק ברחם אמו לומד את כל התורה כולה. כותב ה'משך חכמה' כי היות וכ"א למד בעבר את התורה כולה, אין (עיקר) מטרת האדם בעולם ללמוד שנית את התורה, כ"א לקדש את שם ה' בעולם, ע"י קיום המצוות. ת"ת היא מצווה, שעיקר מטרתה היא לאפשר את קיומן של כל המצוות (עפ"י דברי הגמ': "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"). לכן, אין הכלל עוסק במצווה פטור מן המצווה חל ביחס למצוות ת"ת, ות"ת נדחה מפני מצוות שאינן נעשות ע"י אחרים. אלא, שאם אדם לומד תורה ולפניו מצווה הנעשית ע"י אחרים, 'אין מבטלין מצווה בפני מצווה', וימשיך לקיים מצוות ת"ת. וכ"כ הנצי"ב מוולואז'ין בשו"ת משיב דבר. וכ"כ לפניהם המאירי בחידושיו, כי אין הכלל של העוסק במצווה חל על הלמוד תורה.
 
בספר הקובץ על הרמב"ם, מתרץ המחבר תירוץ אחר. הוא כותב, כי כלל גדול בכל המצוות, כי מצווה שאין בידה להיעשות ע"י אחרים, קודמת למצווה שיש בידה להיעשות ע"י אחרים. לכן, הדין בסוגייתנו הוא המשכת הדין הכללי בקיום מצוות, למצוות ת"ת. את הצורך בסוגייתנו, מסביר המחבר שהייתה הו"א שיידחה לימוד תורה אף מפני מצווה שיש בידה להיעשות ע"י אחרים, מפני ש'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה'. ע"כ, מבהירה הגמ' כי אין מצוות שיאן בידי אחרים לקיימן דוחות ת"ת. וקטונתי מלהבין דבריו. שכן, הגמ'( סוכה כ"ו) כותבת את הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בהקשר של מצוות ישיבה בסוכה. (ייתכן שיש לדחות ראייה זו, מפני שלמדו חכמים על מצוות סוכה "תשבו כעין תדורו", ושמא ההולך לדבר מצווה נפטר ממצוות סוכה גם מטעם זה, שכן דרכו של האדם בכל יום, לשהות מחוץ לביתו לצורך קיום מצוות).  [עוד יש להקשות עליו מדעת הר"ן והאו"ז שפטור זה חל גם כאשר יש ביד העוסק במצווה לקיים מצוות נוספות, אלא שעליו לטרוח לשם כך, וז"ל הר"ן: "לפי שכל העוסק במלאכתו של מקום, לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות, אע"פ שאפשר לו". וכן נפסק ברמ"א כדעה זו לעניים כותבי תפילין ומזוזות, וז"ל: "אם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפילה, אז פטורין מק"ש ותפילין, דכל העוסק במצווה פטור מן המצווה". ק"ש זו מצווה שאין בידה להיעשות ע"י אחרים, וכתיבת תפילין ומזוזות לא, ואכמ"ל. (ושמא יש לומר עפ"י פירושו, כדברי הלבוש המובאים במשנ"ב, כי מדובר במקרה שאין בידי אחרים לקיים מצווה זו, אף שחלק ע"כ המג"א, כמובא בביאה"ל), אלא שיש לומר לדידו כי הרמב"ם חולק על דעת הר"ן והאו"ז, ואין זו קושיה כלל].
 
ב'קובץ שיעורים' כתב הרב אלחנן וסרמן הי"ד תירוץ מעט שונה. מצוות ת"ת נתקנה כחיוב על כל רגע ורגע, למעט הזמן בו אדם דואג לצרכיו ולצרכי משפחתו, כמו שנאמר בגמ' (יומא) :"טובה תורה עם דרך ארץ", וכן מבואר בגמרא בברכות (ד' ל"ה) בהרחבה. וכן מסופר על אמוראים רבים שעבדו לפרנסתם, ולא שמענו מי שיאמר כי זה ביטול תורה. מסביר הרב וסרמן, שמצוות המוטלות על האדם כתפילין, ק"ש וכדו', נחשבות כצרכיו הבסיסים של האדם, שכאשר האדם עוסק בהם, הוא נפטר מת"ת. לכן, אין העוסק בתורה פטור ממצוות המוטלות עליו, שכן הן חלק אינטגרלי מצרכיו וחייו, הפוטרים מת"ת. (תירוץ זה דומה לתירוץ ערוה"ש, אלא שהרב וסרמן מתייחס אל המצוות כאל חלק מצרכי האדם, וערוה"ש כאל חלק מוכרח בלימוד התורה עצמו).
 
עוד תירוץ חדשני מצאתי ב'משך חכמה', עפ"י ה'מאירי'. המאירי כותב כי אין הכלל של העוסק במצווה פטור מן המצווה חל לגבי מצוות ת"ת. לכאורה זה תמוה, מה בין ת"ת למצוות אחרות, כ"ש שת"ת שקול כנגד כל המצוות, כנ"ל. מסביר ה'משך חכמה' הסבר אמוני ועיוני. הגמרא (נדה) אומרת כי מלמדים את התינוק בטרם היוולדו את כל התורה. עפ"י זה רואים כי אין תכלית חיינו בעוה"ז ללמוד תורה, שכן כבר למדנו את התורה בטרם באנו לעולם. תכלית חיינו הינה לעבוד את ה' ית' ע"י קיום מצוותיו. היות ולא ניתן לקיים את המצוות אלמלא לימוד תורה מעמיק (רא' לדוגמא בהקדמת מרן המשנ"ב להלכות שבת, שכתב בשם ר' יונתן אייבשיץ, כי אין שום אפשרות לשמור את השבת כהלכתה, אלמלא לימוד הלכות שבת לפרטיו, על כל מלאכה ומלאכה. וכן אנו רואים בעין, כי אין ניתן  לברך ברכות מבלי לימוד הלכות ברכות , וכו'). היות ואין לימוד התורה תכלית חיינו, כ"א דרך אל התכלית, אין הוא נדחה מפני התכלית- קיום המצוות. {פירוש זה צ"ע גדול. ראשית, קשה מאוד לומר כי לימוד התורה הוא כעין אמצעי לקיום המצוות משני טעמים: 1) נאמר בירושלמי כי לימוד תורה שקול כנגד כל המצוות, ועוד אמרו שכל המצוות אינן שוות כערך מילה אחת של תורה. א"כ, כיצד נאמר כי המצוות הן התכלית ולימוד התורה הוא דרך אליהם. 2) מצוות לימוד תורה חלה גם בלימוד שלא על מנת קיום ממשי, כגון הלכות שאינן חלות בימינו כדוגמת הלכות המקדש. אם לימוד התורה הוא אמצעי לקיום המצוות, מדוע מצוות ת"ת מתקיימת ע"י לימוד שלא שייך לקיום מצוות הפועל. (רא' בשועה"ר לרבינו הזקן שכתב בפירוש כי אין חילוק בדיני הפסקה מלימוד תורה בין לימוד בהלכות מעשיות, לבין הלכות טומאה וטהרה, הלכות המקדש, וכיו"ב.)
 
[יש לעיין, האם תלויה התשובה לשאלה הנ"ל בחקירה האם העוסק במצווה אנוס מלקיים מצווה אחרת, או שמא הוא פטור לחלוטין מקיום המצווה הבאה לידו. הגר"א וסרמן, ב'קובץ שיעורים', כותב כאפשרות הראשונה, שהעוסק במצווה אנוס לגבי המצוות האחרות. שמא י"ל, כי דעתו של הגר"א וסרמן בחקירה זו, שייכת גם לתשובתו בסוגייתנו. כפי שהאדם העוסק במצווה, אינו פטור לחלוטין מקיום מצווה אחרת הבאה לידו, כ"א אנוס מלקיימה, כך התורה לא פטרה את האדם לחלוטין מת"ת בעת שהוא עוסק במצוות שאינן נעשות ע"י אחרים (כדברי ערוה"ש והקה"י הנ"ל), כ"א החשיבה לגביו את המצוות המוטלות עליו כצרכים חיוניים, שכאשר עוסק בהם, אנוס הוא מלקיים מצוות ת"ת (ברי כי כאשר אדם אוכל או ישן, אין מצוות ת"ת בטילה לגביו, כ"א הוא אנוס מלקיימה, עקב היותו יצור אנוש, המוכרח לעשות דברים אלו למען חייו). לעומת הגר"א וסרמן, הנצי"ב מוולאז'ין כותב כי אין העוסק המצווה אנוס מלקיים מצוות האחרות הבאות לידו, כ"א פטור הוא מהן לחלוטין, והן כבטלות לגביו. עפ"י דבריו, מתבארים יותר דברי ערוה"ש, הקה"י והרב רבינוביץ', כי אין העוסק במצוות המוטלות עליו אנוס מת"ת, כ"א פטור ממצוות ת"ת לחלוטין, כנ"ל. אולם, אין דקדוק זה מוכרח כ"כ, שכן ניתן לומר שאף שככלל העוסק במצווה אנוס לגבי  מצוות אחרות, במצוות ת"ת ישנו דין מיוחד, שאין היא מתקיימת כלל מלבד המצוות המעשיות, כדברי ערוה"ש. ומאידך, שמא י"ל כי אע"פ שהעוסק במצווה פטור לחלוטין מקיום מצווה אחרת, לגבי ת"ת אין הדין כך. (כ"ז שמעתי מאחי). עוד יש לעיין עפ"י תירוץ הריטב"א. את"ל שהעוסק במצווה אנוס מלקיים מצווה הבאה לידו, מובן תירוץ הריטב"א, שכן כאשר ישנה מצווה עוברת ומצווה שאינה עוברת, האדם אנוס מלהמשיך לקיים את המצווה בה עוסק, היות ומוטלות עליו שתי המצוות. אולם, אם נאמר כדברי הנצי"ב, לא ברורה סברת הריטב"א, שכן, א"ת שהאדם העוסק במצווה פטור לחלוטין מקיום מצוות אחרות, מה שייך האם המצווה הבאה לידו עוברת, או אינה עוברת, והרי אין הוא מחויב בה כלל. ושמא י"ל, כי אף שהוא פטור מקיום המצווה הבאה לידו, כאשר היא עוברת, והוא עוסק במצווה שאינה עוברת, מחויב הוא לקיים את המצווה הבאה לידו, ופטור הוא לחלוטין מהמצווה בה עוסק, אך אין זה מסתבר כ"כ (זאת מפני, שאחד המקורות למצווה עוברת ושאינה עוברת, הוא הגמרא בברכות (ד' כ"ז ע"א), הדנה איזו תפילה להקדים, תפילת המוספין או מנחה. דעת רבי יהודה, שיש להקדים את תפילת מוסף, שזו תפילה עוברת. ודאי שגם לדעת רבי יהודה חל באותו זמן על האדם חיוב להתפלל תפילת מנחה, אלא שכדי להספיק להתפלל תפילת מוסף, עליו להקדים תפילה זו, וכן מתבאר מדברי רש"י שם (ד"ה "מתפלל של מנחה"), וז"ל: "ורבי יהודה לטעמיה... והויא לה מצוה עוברת, ושל מנחה יש לה עוד שהות עד פלג המנחה", משמע שגם באותו זמן חל חיובה. עפי"ז, לא ניתן כ"כ לומר שהאדם פטור ממצווה כלשהיא היות והיא עוברת והמצווה הבאה לידו אינה עוברת). ויותר נראה לבאר את הריטב"א עפ"י סברת הגר"א וסרמן, ואכמ"ל.]
 
נראה כי את הקושיה השלישית שהקשינו, ניתן לתרץ שזהו כעין תיאור מצב. לא ניתן לקיים את מצוות התורה, אלמלא לימוד התורה והלכותיה. ע"כ, הלימוד קודם למעשה. כן מתבאר בדברי המשך חכמה, וכן ניתן לומר אליבא דהפירושים האחרים הנ"ל.
 
על הקושיה הרביעית, ניתן לענות שני תירוצים. האחד, אין נ"מ בדיני הפסקה מהמצווה בין כאו"א לת"ת. אין הלכה זו חלה, כ"א כאשר ישנה התנגשות בין כאו"א לת"ת, שת"ת קודם. כ"כ ערוה"ש, וז"ל: "גדול ת"ת יותר מכאו"א... ולכן אם רוצה לילך וללמוד בעיר אחרת, יכול ללכת שלא ברשות אביו ואמו"(יו"ד סי' ר"מ סע' ל"ו). וכ"כ הפתחי תשובה על השו"ע  (סי רמו' ס"ק ח'). מפוסקים רבים, משמע שאין לדברים אלו נ"מ ישירה, כ"א סדרי חשיבויות כלליים. כ"נ מה'כסף משנה' (לבעל השו"ע) על הרמב"ם (בהלכות ממרים, שם), ומהטורי זהב ושפתי כהן על השו"ע. זאת מפני, שמפרשים אלו הפנו לדבריו של רבא במסכת מגילה (ד' ט"ז), ולא כתבו ע"כ שום נ"מ להלכה.
 
על הקושיה בשישית, ראיתי כי ניתן לבאר עפ"י פירוש המהרש"א, שמלמד תורה לרבים, הוא כנותן צדקה, שאין גמ"ח גדולה יותר מללמד תורה את הרבים, שכן הוא מביאם לעוה"ב. א"כ, המלמד תורה לרבים, הרי הוא עוסק במצוות צדקה, ופטור הוא מכל המצוות, כדין 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. (תירוץ זה אינו מסתדר לפי דברי ה'קובץ' על הרמב"ם, שכן לדידו אין כל חילוק בין העוסק במצווה מעשית, לעוסק בת"ת).
 
על הקושיה השביעית, ראיתי תירוץ עפ"י יסוד שכתב הגר"א. הגר"א מווילנה בפירושו למשלי, כותב כי שונה מצוות ת"ת ממצוות אחרות, בכך שהיא מתקיימת בכל מילה ומילה בשלמות. שלא כמצוות אחרות. לדוגמא, מצוות מילה אינה מתקיימת, אלא ע"י כל קיום כל חלקיה. אין מצוות כתיבת ספר תורה מתקיימת, כ"א ע"י כתיבת כל ספר התורה, בכל דקדוקיו והלכותיו, והמחסיר אות אחת, לא קיים המצווה. לא כן היא מצוות ת"ת. כל מילה של תורה, הינה מצווה בפ"ע, ללא תלות שלמוד התורה שקדם לה. עפ"י מתרץ בדרשות 'קול בן לוי', כי הרמב"ם כתב בלשון זו ללמד עיקר זה, כי מצוות ת"ת מתקיימת ע"י כל מילה ומילה, ולא שייך החילוק האם האדם התחיל לעסוק במצווה, או שהוא מתעתד לקיימה. עפי"ז, לא שייך לחלק בין העוסק במצווה בפועל, למי שמתעתד לעסוק בתורה, שכן כל העוסק במילה אחת בתורה מקיים מצוות עשה גמורה של ת"ת, ואין לחלק ביניהם. (על יסוד זה, מיוסד תירוצו של הרשב"א, כי ת"ת הינה מצווה עוברת, וע"כ היא נדחית מפני מצוות שאינן נעשות ע"י אחרים, כנ"ל).
 

גרסה אחרונה מ־19:58, 15 בינואר 2020