לא תחמוד

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: בבא מציעא ה ב
ירושלמי:
רמב"ם: גזילה ואבידה א ט-יב
שלחן ערוך: חושן משפט שנט י

המקור בגמרא ושיטות הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

איתא במסכת בבא מציעא (ה:) "אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו (את השומר שטוען שהפקדון אבד ומוכן לשלם עבורו) שבועה שאינה ברשותו. נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא? התם נמי מורה ואמר דמי קא יהבנא ליה. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא והא קא עבר על לאו דלא תחמוד? לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו". ע"כ. מלשון הגמ' משמע לכאורה, שדוקא לאינשי משמע שעובר על לא תחמוד רק אם לא נתן דמים, אבל האמת היא שאפי' אם נותן דמים עובר.

שיטת התוספות וסיעתם[עריכה | עריכת קוד מקור]

התוס' (סנהדרין כה:) כתבו וזו לשונם: י"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי, וכי יהיב דמי ליכא לאו דחמוד כלל. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא (דף ה:) לא תחמוד בלא דמי משמע להו, משמע לאינשי דווקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוו אפי' בדיהיב דמי? וי"ל דמשמע להו דקאמר ר"ל נמי דכן הוא האמת. עכ"ל. וכ"כ במושב זקנים לבעלי התוס' על התורה על פס' לא תחמוד (שמות כ, יד) . ולזה הסכים הסמ"ג (לאוין קנח), וכן דעת ר"ש מקינון בספר הכריתות (סי' קמד). וכן דעת ר' אשתור הפרחי בספר כפתור ופרח (פרק יב, דיני הפסולים לדון ולהעיד).

שיטת הראב"ד וסיעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת רבים מהראשונים לבאר הגמ' כפשוטה, שאפי' בנתינת דמים, אם כפאו המוכר ללוקח עובר בלא תחמוד. שכן דעת הראב"ד (גזילה ואבידה א, ט) והיראים (סימן קטו) והסמ"ק (מצוה יט) וכן כתבו התוס' סנהד' הנ"ל בתי' שני. וכן נראה שהיא דעת בעל החינוך (מצוה לח) שכ': "ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ עובר גם כן על לאו דלא תחמוד, שאין לאו דלא תחמוד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו" . וכ"כ בדעתו בספר מנחת חינוך (שם ס"ק ט).

שיטת הרמב"ם וסיעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

לדעת הרמב"ם, לא רק שבנתינת דמים ג"כ עובר בלא תחמוד, אלא אפי' התרצה המוכר לבסוף במכירה, מ"מ עובר הלוקח על לא תחמוד. וזו לשון הרמב"ם (גזילה ואבידה א, ט): כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים , הרי זה עובר בלא תעשה. עכ"ל. ומשמע מלשון זו שאף שהחבר נתרצה במכירה, מ"מ עבר הלוקח בלא תחמוד , וכ"כ הרב המגיד בדעת הרמב"ם.

כדעת הרמב"ם גם דעת רבנו יונה בספר שערי תשובה (שער ג אות מג). ורבנו פרץ בהגהותיו לסמ"ק (מצוה יט) הביא דברי רבנו יונה. וכן הביאם בספר ארחות חיים לר' אהרן מלוניל (דין החומד). וכן דעת רבנו שמואל ב"ר משולם בעל ספר אהל מועד , וכן דעת הרדב"ז בשטמ"ק (ב"מ ה:) ושכן דעת התוס'. ולכאורה נראה שכן דעת הרא"ש בתוספותיו (ב"מ ה:). וכ"פ בש"ע סי' שנט סע' י. וכן הסכימו כל האחרונים.

ולכאורה יש לשאול מנין לרמב"ם שאף בכה"ג עובר בלא תחמוד, והרי לא הוזכר בגמ' "לא תחמוד" אלא במי שלוקח בעל כרחו של הבעלים ממש מבלי שאמר רוצה אני. ויש להשיב ע"פ דברי הרדב"ז בשטמ"ק (ב"מ ה:) שכ' על הגמ' דלא תחמוד משמע לאינשי בלא דמי, וז"ל: "ודכוותה תרי גוונא חמסן, חד שחצוף לקחת מיד הבעלים ונותן דמים אף על פי שלא יאמר רוצה אני, וחד שמשתדל עם חברו עד שיאמר רוצה אני וזהו החמסן שהוסיפו עליהם. וחמסן דהכא להא דמי". כלומר, דאע"פ שבגמ' כאן לכאורה מיירי במי שכפה ממש את הבעלים להתרצות, באמת דומה זה למי ששידל את חבירו עד שיתרצה.

סיכום שיטות הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

נמצינו למדים ששלוש שיטות בדבר, ושלשתן יוצאות מהגמ' הנ"ל: דעת התוס' סנהד' וסיעתם שדוקא אם לא נתן דמים עבר בלא תחמוד. וביאור הגמ' דבאמת לא עובר בלא תחמוד אלא בלי נתינת דמים. ודעת הראב"ד וסיעתו, שאפי' נתן דמים עבר בלא תחמוד כל שכפאו ולקח הימנו, וזהו "חמסן" המוזכר בדברי חז"ל בד"כ. ופירוש הגמ' כפשוטה דאף בנתינת דמים עובר בלא תחמוד, ודלא כדמשמע לאינשי, ומ"מ דוקא כאשר עושה בע"כ של הבעלים. ודעת הרמב"ם וסיעתו שאף אם נתרצה המוכר למכור, עובר הלוקח בלא תחמוד. ופי' הגמ' דאע"פ שכאן גרם לבעלים להתרצות לקבל ממון תמורת החפץ, מ"מ כיוון שאין כאן רצון אמיתי, שהרי אילו היו יודעים האמת לא היו מתרצים, הרי זה כמי שכפאם למכור ועובר בלא תחמוד. וכן נפסק בש"ע.


האם ניתן לתקן בהשבה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש לדון האם מצווה החומד להחזיר את החפץ לבעליו הראשונים, והאם מתקן בזה את העבירה שעבר.

הנה לשיטת התוס' סנהדרין הנ"ל וסיעתם, וכן לשיטת הראב"ד וסיעתו, ודאי שחייב החומד להחזיר את החפץ, שהרי לא קנה אותו בשום אופן. ולדעת הראב"ד אף מתקן בזה את הלאו שעבר עליו, שעל דברי הרמב"ם שכ' שאין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, כ' הראב"ד: לא ראיתי דבר תמה גדול מזה, והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ. אבל היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין, שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה, ולפיכך אינו לוקה, וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו. ע"כ.

שיטת המגיד משנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמנם בדעת הרמב"ם יש לדון באופן שאמר המוכר רוצה אני, האם מ"מ מחוייב הלוקח להשיב. בפשטות נראה לומר שכיוון שהתרצה המוכר למכור, שוב אין שום חובה על הלוקח להשיב. וכן הבין ה"ה בדעת הרמב"ם. אלא שהוקשה לו על זה מהא דקי"ל (תמורה ד:) כרבא, שכל לאו שציווהו הקב"ה, אם עבר האדם עליו, לא הועילו מעשיו. וא"כ היאך כאן קנה. ותירץ שהחומד הרי הוא כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגד, שקנה הצמר בשינוי, ואף כאן קנה בדמים.

קושיית הלחם משנה, ביאורה ויישובה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אך הלחם משנה (הל' מכירה י, א) הקשה על ה"ה מהגמ' ב"ק (סב.) דאיתא התם: א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן? א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה, והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני? לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. ע"כ. ומוכח מכאן שבכל מקום שהמכר קיים לא יתכן לקראו חמסן. ונראה שפשוט היה להלח"מ שכל העובר על לא תחמוד הרי הוא חמסן.

וכמה אחרונים תמהו על קושיית הלחם משנה, שכן אף שחמסן אין מקחו קיים, וזה היה ברור לגמ', משום דחמסן היינו מי שנוטל בע"כ של חבירו, מ"מ מנין שכל העובר על לא תחמוד הרי הוא חמסן, והרי לא קנה אלא בהסכמת המוכר. וכן הקשה בספר מחנה יהודה (והוא חיבור סביב הרמב"ם לר' יהודה ב"ר יו"ט קצין), וכיו"ב הקשו בספר הלכה למשה ובספר מעשה רוקח על הרמב"ם שם.

אמנם ע"פ דברי הרדב"ז שהבאנו לעיל במקור דברי הרמב"ם, מתבארת היטב קושיית הלח"מ. שכן כ' הרדב"ז: "ודכוותה תרי גוונא חמסן, חד שחצוף לקחת מיד הבעלים ונותן דמים אף על פי שלא יאמר רוצה אני, וחד שמשתדל עם חברו עד שיאמר רוצה אני וזהו החמסן שהוסיפו עליהם וחמסן דהכא להא דמי" הרי דפשיטא ליה דאף שהשתדל עם הבעלים עד שאמרו "רוצה אני" מקרי חמסן. ולפ"ז באמת קשה מהגמ' ב"ק הנ"ל.

ונראה ליישב, דבגמ' ב"ק הנ"ל עסקי' בחמסן שאין מקחו קיים, כדמשמע משאלת רב אדא "מה בין גזלן לחמסן", כלו' דפשיטא לן שבשניהם אין המקח קיים, וא"כ מה ההבדל ביניהם? ותי' לו רב אשי דההבדל ביניהם אם נותן דמים או לא. ושוב הקשה לו רב אדא דאם נותן דמים שוב אין הוא חמסן שאין מקחו קיים, דהא תליוהו וזבין זביניה זביני. וזו כוונתו בשאלתו "אי יהיב דמי חמסן קרית ליה", היינו איך ניתן לקרוא לו חמסן שאין מכרו קיים (אף שזה קצת דוחק בלשון). וע"ז תי' רב אשי שדוקא אם אמר רוצה אני מקחו קיים, אבל אם רק נתן דמים בלי רצון הבעלים, אין מקחו קיים. ומ"מ גם כאשר אמרו הבעלים "רוצה אני" מקרי חמסן, כל שאילץ במידת מה את המוכר למכור בניגוד לרצונו.

להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ואיך שיהיה, נראה דלדינא אין מח' בין ה"ה לבין הלח"מ אם המקח קיים. שהרי גמ' ערוכה היא בב"ק שאם אמר המוכר רוצה אני המקח קיים, ואם לא, אלא אנסוהו על המכירה, אין המקח קיים (וע"ע בסי' רה בב"י ובש"ע סע' א), ולא נחלקו אלא בגדר לא תחמוד לדעת הרמב"ם, האם גם כשנתרצה המוכר, עובר הלוקח בלא תחמוד.

איזו "הפעלת לחץ" נאסרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל משמע שבכלל איסור לא תחמוד יש איסור "להפעיל לחץ" על המוכר כדי שיתרצה למכור. ומאחר וישנם אופנים רבים לשכנע בני אדם, יש לדון אלו אופנים נאסרו והאם יש אופנים מותרים.

דברי הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

נשוב ונביא את לשון הרמב"ם: כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד. עכ"ל. ובספר המצוות (מצוה רסו) כתב ג"כ כדברים האלה, וזו לשונו (ע"פ התרגום): אם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו, הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן, אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו. עכ"ל.

דברי רבנו יונה[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג אות מג) כתב כיוצא בזה באופן מפורש יותר, וזו לשונו: אם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס. עכ"ל.

עוד הוסיף רבנו יונה דוגמא נוספת שלא נזכרה בדברי הרמב"ם, אך נראה שהרמב"ם יסכים לה, וזו לשונו: והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה, אור פניו לא יפילון , אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו . עכ"ל.

להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

וע"פ הדברים האלה, הרי זה כמבואר, שהאיסור הוא דוקא כשהמוכר נותן שלא בלב שלם, וירע לבבו בתתו לו, שאז אע"פ שגזל גמור אין כאן, מ"מ הרי זה דומה לגזל, שמכריח במדת מה את המוכר למכור. ומכאן שכל שהמוכר מוכר בלב שלם ונפש חפצה, אף אם לא תכנן מתחילה למכור, אין זה בכלל האיסור, וכמבואר מל' רבנו יונה הנ"ל.

ויש להעיר כי ע"פ זה עולה שלכל הראשונים איסור "לא תחמוד" מלמד שאסור ליטול חפץ חבירו שלא ברצון חבירו, אלא שנחלקו הראשונים מה נקרא שלא ברצון חבירו, שלתוס' סנהד' וסיעתם בעי' שיהיה נגד רצונם לגמרי ואף בלא תשלום, ולראב"ד וסיעתו אף בתשלום עובר כל שלא אמר בהדיא "רוצה אני", ולרמב"ם ורבנו יונה כל שאינו באמת רוצה למכור, עובר בלא תחמוד.

לא תחמוד בבקשת מתנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

רוב ככל הפוסקים שכתבו בדין לא תחמוד, הזכירו רק מכר. ויש לדון אם גם בבקשת מתנה עובר בלא תחמוד כאשר יודע שהנותן לא שלם בנתינתו . ונחלקו בזה האחרונים.

הסוברים לאסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

מרן החפץ חיים בסוף ספרו שמירת הלשון (בסוף חתימת הספר) כ' שלכאורה יש בזה לאו דלא תחמוד. ובספר המצוות הקצר שלו (ל"ת מצוה מ) כ' כן בפשיטות, שחתן המפציר בחותנו להוסיף ולתת לו עובר בלאו דלא תחמוד.

וכן הגאון הקדוש רבי אריה צבי פרומר ראש ישיבת חכמי לובלין בשו"ת ארץ צבי (ח"א סי' ג אות ו) במכתבו לאדמו"ר מגור בעל האמרי אמת, שכ' כן בפשיטות דאם במכר עובר כ"ש שעובר במתנה. והוסיף דאף שרק רבנו יונה כ' כן (אינו מוכרח לענ"ד), מ"מ במקום שלא נמצא חולק מפורש על איזה ראשון, תמיהני מאד אם המצא תמצא איזה דבר שלא נפסוק כמותו.

ובאמת כן משמע מלשון הרמב"ם שכתב "אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה" ומשמע דלא מיבעיא כשלא נתן . ורבנו יונה כ' בהדיא דעובר בבקשת מתנה, וזו לשונו: והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת. עכ"ל . והעתיקו דבריו רבנו פרץ בהגהותיו לסמ"ק (מצוה יט), ור' אהרן מלוניל בספר ארחות חיים (דין החומד).

הסוברים להיתר[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמנם דעת האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת (הו"ד בשו"ת ארץ צבי הנ"ל) שבבקשת מתנה אינו עובר. והחרה החזיק אחריו הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א בקובץ בית אהרן וישראל (ניסן אייר תשנ"ט). אלא שגם הוא לא התיר בקשת מתנה אלא כשמבקש חפץ סתם ולא חפץ מסויים, אך במבקש חפץ מסויים כ' שגם דעת הרמב"ם והש"ע לאסור.

לא תחמוד בשכירות[עריכה | עריכת קוד מקור]

עוד יש לדון האם איסור "לא תחמוד" שייך גם בחומד שחבירו ישכיר לו דבר מה. ונחלקו בשאלה זו רבותינו האחרונים וע' בספר שדי חמד (מערת הל' כלל קל ד"ה וחידש) שהביא בזה דיעות לכאן ולכאן.

האוסרים[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת הגאון הרב אשר וייס שליט"א (בספר מנחת אשר דברים עמ' נח) דיש לא תחמוד בשכירות. ובקובץ תורת האדם לאדם (ח"ג עמ' 118) כ' שכן דעת הגאון ר' חיים קניבסקי. ובספר מחנה חיים (ח"ב או"ח סי' לב) כ' שכן דעת מהרש"ך (ח"ב סי' קמט). ועיקר סברת האוסרים בזה היא, דכיוון דקי"ל (ב"מ נו:) "שכירות מכירה ליומיה", א"כ מה לי לוקח מה לי שוכר.

המתירים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בספר שדי חמד הנ"ל כ' שדעת הרב נדיב לב (ח"ב חו"מ סי' כ) שאין לא תחמוד בשכירות, ושכן הסכים מהר"ר מרדכי לוריא בהגהותיו לשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' שפא), ושכן דעת המשנה למלך (גזילה א, ט).

מקורות שמשמע מהם להיתר[עריכה | עריכת קוד מקור]

א. איתא במכילתא דרשב"י (פרק כ) בזה"ל: "יכול לא יאמר להוי עיני כעינו, להוי שערי כשערו? ת"ל: שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו, מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן, אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן". ומשמע מכאן דלא עובר בלא תחמוד אלא כאשר חבירו חסר את אותו הדבר. וא"כ בשכירות, אף דהיא מכירה ליומה, מ"מ אין חבירו חסירן, שהרי שם הבעלים על החפץ גם בעוד החפץ מושכר.

ב. הרמב"ם בספר המצוות (סימן רסו) כ': "עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו". מוכח מלשון זו דלא עובר אלא כאשר החפץ הנחמד נהיה שלו ממש. דאל"כ היה לרמב"ם להשמיט תיבות "ויהיה שלו" (אמנם לפי תרגום הרב קאפח זצ"ל, ליתא לראיה זו, ע"ש).

ג. איתא בנדרים (לח:) "אמר רבא גדול מה שנאמר בשמואל יותר משנאמר במשה, דאילו במשה רבינו כתיב: לא חמור אחד מהם נשאתי, דאפי' בשכר, ואילו גבי שמואל אפי' ברצון לא שכרו דכתיב: ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו וגו' ". ופירשו שם התוס' והר"ן דמה ששמואל לא לקח מהעם אף ברצון, היינו משום שחשש שמא באמת אינם רוצים אלא שבושים מלסרב. ומבואר דמשה רבנו לא החמיר בזה. וכיוון דקי"ל כדברי רבנו יונה שאסור לאדם נכבד לבקש ממי שאולי יבוש לסרב לו, לכאו' קשה היאך עשה משה רבנו כן. וצ"ל כמו שכתבו המפרש והתוס' שם דמיירי בשכירות. ויוצא לפ"ז דאין לא תחמוד בשכירות.

ומ"מ מסתבר דלכ"ע אין להפציר בחבירו ולהכביד עליו באופנים שונים שישכיר לו חפץ כל שהוא, משום "ואהבת לרעך כמוך".

לא תחמוד בגויים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ספר החינוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

בספר החינוך (מצוה תטז - לא תתאוה) כ': "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. גם כל בני העולם מחוייבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל שהיא אחת מן השבע מצוות שנצטוו עליהם כל בני העולם" . וע' במנחת חינוך (שם) שהעיר דהיינו דוקא בין הגויים עצמם, אך ישראל החומד מגוי פשוט שלא עובר דהא "רעך" כתיב. ולא ראיתי בראשונים מי שכתב בהדיא לחלוק על בעל החינוך.

האחרונים המקילים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשד"ח (מערכת הל' כלל קל ד"ה ומצאתי) הביא בשם ש"ע הרב (קונ' אחרון סי' תמ הערה יא) שאין איסור לא תחמוד בגויים, ושכן דעת הגאון חתן סופר (שער המקנה דף צב עמ' ג אות מו), והגאון בעל המקנה (קונ' אחרון סי' סח ס"ק ב). אך מסתבר לומר דהיינו דוקא בישראל מנכרי, אך בין נכרים עצמם יש איסור, כדברי בעל החינוך.

המקילים אף בין נכרים עצמם[עריכה | עריכת קוד מקור]

המלבי"ם בפי' לתורה (שמות כ, יג - יד) כ': "וג' הראשונות, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב - הם משבע מצוות בני נח, ולכן לא אמר 'רעך', אבל לא תענה ולא תחמוד אין נוהגים בבני נח, לכן אמר רעך". ואי אפשר לפרש כוונתו שדוקא בישראל מנכרי אינו נוהג, אך נוהג בנכרים עצמם, שהרי כ' שאינה נוהגת כלל בנכרים בניגוד ללא תרצח וכו'. ולא זכר שר מדברי בעל החינוך דנוהג גם בנכרים.

ובספר מחנה חיים (ב, או"ח לב) הביא דברי הרמב"ם בספה"מ (מצוה רסו) שכ': "שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו". וכ' ע"ז שמכאן מדוייק שלאו דלא תחמוד לא נאמר אלא בין ישראל לישראל בלבד. אלא שהוא דייק כן גם מספר החינוך (מצוה לח) שכ' ג"כ בלשון זו. ומכאן פירכא לדיוקו, שהרי בעל החינוך כ' בהדיא שמצוה זו נוהגת בכל בני העולם, וע"כ שמה שכ' שהוזהרנו שלא לחמוד מאחינו, היינו כדברי בעל המנחת חינוך, שישראל אינם מצווים אלא על ישראל, אך לא בא להוציא גויים מלאו זה. וא"כ יש לומר כן גם בדעת הרמב"ם.

מקורות להרחבה[עריכה | עריכת קוד מקור]

א. ספר בירור הלכה חלק ח סי' קנו (הרב מאיר זיצמן שליט"א)

ב. הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א בקובץ בית אהרן וישראל (ניסן אייר התשנ"ט)

ג. קובץ תורת האדם לאדם (ח"ג עמ' 109)

ד. הגאון הרב אשר וייס שליט"א בספר מנחת אשר (דברים עמ' נח - נט)

ה. הגר"י קנייבסקי ("הסטייפלר") זצ"ל, שכתב בספרו ברכת פרץ (פרשת יתרו)

ו. [[1]] שו"ת ארץ צבי (להגאון הקדוש רבי אריה צבי פרומר) ח"א סי' ג אות ו