כפיית בן/בת הזוג לעלות לארץ ישראל

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מקורות
משנה:
בבלי: כתובות קי ב
ירושלמי: כתובת יג
רמב"ם:
שלחן ערוך:

מחלוקת הבבלי והירושלמי האם אשה כופה את בעלה לעלות לארץ ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (כתובות קי ב) מבואר, שהאיש והאשה דינם שווה וכופין זה את זה לעלות לא"י.
אולם בירושלמי (כתובות ) מבואר שחלוק דין האשה מן הבעל, שהאשה אינה כופה את בעלה לעלות לא"י ואילו הוא אם ירצה כופה אותה. לעומת זאת אחר שישבו בארץ דינם שווה שאינם כופין זה את זה לצאת ממנה. ובפשטות היה נראה לפרש, שהירושלמי נקט שמצות ישוב הארץ מוטלת רק על האנשים ולא על הנשים, ולכן אשה אינה כופה את בעלה לעלות לארץ, אלא שא"כ צ"ב מדוע אחר שישבו בארץ יש בכוחה למנוע ממנו לצאת ממנה הרי היא אינה מצווה בישיבתה, אלא על כרחך שאף הנשים בכלל המצוה, וא"כ צ"ב מפני מה אין בכוחה לכופו לעלות.

שיטת הרא"ש[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרא"ש (כתובות יג יז) מפרש שדברי הירושלמי נסובים על זמן הגלות, ונקט דבזה גופא נחלקו הבבלי והירושלמי האם מצות ישוב הארץ נוהגת בזמן הזה. אלא שהטור (אבן העזר עה) האריך לדחות דבריו, דא"כ במה חלוק האיש מן האשה, מדוע האיש כופה את אשתו לעלות גם בזמן הזה שאין המצוה נוהגת.

ישוב א"י מתקיים רק ע"י קנין קרקע[עריכה | עריכת קוד מקור]

המרחשת (א כב) כתב לבאר פלוגתת הבבלי והירושלמי, דישוב א"י מתקיים דוקא ע"י שקונה קנין גמור בקרקע ולא די בכך שדר בה לחוד. לכן אשה שנכסיה לבעלה אין בכוחה לקנות קרקע בא"י וממילא אינה שייכת במצוה זו. אלא שעדיין יכולה אשה למכור נכסי מלוג שלה שיש לה בהם קנין הגוף גם בזמן נישואיה ובכסף זה לרכוש קרקע בא"י, ובזה הוא שנחלקו הבבלי והירושלמי האם קנין הפירות של הבעל כקנין הגוף הוא וממילא נכסים אלו לא חשיבי ממונה למוכרו לאחר, או לאו כקנין הגוף הוא ושפיר יכולה למוכרם. וכידוע במחלוקת זו נחלקו רבי יוחנן ור"ל, וע"כ הירושלמי אזיל בשיטת רבי יוחנן שהיה מרא דארעא ישראל דקנין פירות כקנין הגוף דמי וע"כ פטר נשים ממצות ישוב הארץ, ואילו הבבלי נקט כר"ל שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וממילא בידה לקיים את המצוה.

כל שאינו ב"הורשתם" אינו ב"ישבתם"[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ת בית הלוי (ב כב) כתב לבאר פלוגתא דא באופן אחר, דלענין מצות ישוב הארץ אכן חלוק דין הנשים מן האנשים, דהאנשים שנוטלים חלק בארץ הם שנצטוו לכובשה וליורשה מקרא ד'והורשתם' 'וישבתם', אבל הנשים שאינן נוטלות חלק בארץ, שע"כ איבעיא לן בברכות דף כ אם נשים חייבות בברהמ"ז אף שאינן בכלל "הארץ" אינן בכלל מצות ירושת הארץ וישיבתה. ומ"מ במצוות התלויות בארץ גם נשים חייבות שכן זוהי הלכה הנובעת מקדושת הפירות ולא ממצות ישיבתה.
וע"כ מחמת מצות ישוב א"י ודאי אין בכוחה לכוף את בעלה לעלות שהרי אינה מצווה בכך, ומחמת רצונה לקיים מצוות התלויות בארץ סבר הירושלמי שאין בידה לכוף את בעלה לעלות משום סברת רבי חיים כהן, שמצוות אלו קשה לקיימם ועונשיהם חמורים. אבל האיש שמצווה בעצם מצות ישוב הארץ שפיר כופה את אשתו לעלות לא"י גם בזה"ז, לפי שלגבי מצוה זו לא שייך טעמו של רבי חיים כהן, כיון שמצוה זו היא חיוב גמור המוטל אקרקפתא דגברא ואינו בן חורין להבטל ממנה, משא"כ מצוות התלויות בארץ שאינו חייב בהן עד שישב בה ויהיו לו פירות הקדושים בקדושת הארץ שפיר רשאי הוא שלא להתחייב בהן כדי שלא יבוא לידי מכשול.
וכוונתו לומר, שמצות ישוב הארץ וקיום מצוות התלויות בה חלוקים בעצם יסודם. מצות הכיבוש היא מצוה חיובית המוטלת על כל איש ישראל לעלות לארץ לכובשה ולישבה, אבל מצוות התלויות בארץ אינן חובת גברא, וכלל אינן מוטלות על ישראל הדר בחו"ל, אלא שאם יעלה לא"י יזכה לקיים מצוות אלו. ולכן נשים שאינן חייבות בעצם הישיבה בה אין בכוחן בזה"ז לכוף את בעליהן לעלות לא"י - משום טעמא דרבי חיים כהן, אבל האיש כופה את אשתו לעלות גם בזה"ז מחמת מצות ישיבתה. אבל לעת"ל סבר הרא"ש שגם האשה כופה את בעלה לעלות מחמת המצוות התלויות בה.

ביאור עפ"ז בשיטת רבי חיים כהן[עריכה | עריכת קוד מקור]

על פי דבריו י"ל שזהו הביאור בדברי רבי חיים כהן גופיה דלעולם סבר שמצות ישוב א"י בלא"ה אינה נוהגת בזה"ז וכדעת המגילת אסתר, מפני שאין אנו רשאים לכובשה וכדלעיל, ורק הוסיף, שלעלות לא"י כדי לקיים מצוות התלויות בה זה ודאי אינו חיוב כיון שיכול לבוא הדבר לידי מכשול. אבל לעת"ל שיש חיוב בעצם הישיבה בארץ מודה רבי חיים כהן שאין כל אדם רשאי להבטל ממנה(ראה עוד).

טיוטא[עריכה | עריכת קוד מקור]

פלוגתא דרבוותא באופן הסרת הגלות מעלינו ובאמת נראה שהדבר נתון במחלוקת גדולה בין המפרשים: הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"א) כתב: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נדחי ישראל". ומדבריו למדו רבים, שהליך קיבוץ נדחי ישראל יעשה ע"י מלך המשיח ולא קודם לכן, ודברים אלו מתאימים עם המתבאר לעיל לדרכו של אוה"ח הק'. אכן יש שפקפקו בזה ואמרו שאין כונת הרמב"ם לומר שאין אנו מחוייבים לטרוח בכך קודם ביאת המשיח, אלא שבאופן מעשי גם אם לא יתאפשר הדבר קודם לכן יהיה זה חלק מתפקידיו של המשיח. אולם בס' מעלות המידות לרבי יחיאל בן יקותיאל (המעלה הראשונה) כתב: יש לנו להאמין בלי שום ספק כי עתיד הקב"ה לשלוח גואל ולגואלנו ולקבצנו מכל העמים אשר נפצנו שם ולהושיבנו על אדמתנו, והיא הנקראת א"י וכו', והקיבוץ הזה צריך להיות ע"י מאסף ומקבץ והוא מלך המשיח. ומשמעות דבריו שקיבוץ נדחי ישראל צריך שיעשה דוקא ע"י מלך המשיח כחלק מתהליך הגאולה, ולא יעשה ע"י העם עצמו בתוך זמן הגלות. בספר ואשר תבואנה יגידו לידידי הרב שלמה קושלבסקי (עמ' 50) הביא את דבריהם, ומציין שם למקומות רבים בדברי הספורנו בפירושו לתהלים ולשיר השירים שחלק עליהם בזה, ונקט להדיא שהליך קיבוץ נדחי ישראל יעשה ע"י העם עצמו קודם בוא המשיח, וכגון מש"כ במזמור צה: זה המזמור נאמר על קיבוץ גלויות הקודם לימות המשיח. וכ"כ במזמורים קא, קז, קח, קטז, קכד, קכח, קלד, קלה ומקומות נוספים. וכמו"כ ציין שם לדברי המצודת דוד (הושע פרק ג פסוק ה) שכתב: "לאחר שוב ישראל לארצם יבקשו את ה' שישוב וישרה שכינתו בתוכם וישלח להם את מלך המשיח להנהיגם". הרי שאף הוא נקט שביאת המשיח תהיה אחר שוב ישראל לארצם. וראה עוד בס' קול התור לרבי הלל משקלוב פרק ה. הרי שגדולי עולם נחלקו בשאלה זו האם קיבוץ נדחי ישראל יעשה דוקא ע"י מלך המשיח, או שמא זוהי חובה המוטלת על כל איש ישראל באשר הוא להשתדל בכך, וממילא כאשר יתאפשר הדבר ויעלו לארץ יחלו לבקש על הגאולה כמבואר בדבר המצודת דוד. וא"כ אפשר שטעמו של בעל האג"מ לכך שאין חובה גמורה לעלות לא"י אלא שהעולה אליה יקיים מצות עשה הוא מחמת סברא זו, שביטול הגלות יעשה ע"י מלך המשיח ולא מיוזמת העם עצמו. ות"ל אחר העיון זכיתי ומצאתי בתשובות מהריט"ץ ח"א סי' פה שדן באחד שעלה לא"י ולא אתדר ליה, האם מותר לו לשוב לחו"ל מקום מוצאו, או שמא עובר בכך באיסור המבואר במסכתא ב"ב לצאת מן הארץ לחו"ל. ועיי"ש שצידד בזה להיתרא, ותורף דבריו שם הן שהמצוה לעלות לא"י בזה"ז אינה מצוה חיובית כשאר עשין שבתורה אלא מצוה קיומית היא בלבד. ופי' הטעם, "משום שגורשנו מן הארץ בגזירת המקום ומן הדין הוא שנשוב אליה בזמן הגאולה העתידה אחר ביטול גזירת הגלות". עכ"ד, והן ממש כדברינו.


שיטות הראשונים בהטעם שנהגו היתר בישיבת מצרים בזה"ז ועל דרך זו נראה לפרש דברי הריטב"א ביומא (לח א), שהקשה על מה סמכו העולם לדור בזה"ז במצרים אחר שנצטוינו "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", וידוע שכן נהג הרמב"ם שהיה רופא למלך מצרים וגדולים אחרים. ובסמ"ג (לאוין רכז) פי' שאחר שעלה סנחריב ובילבל את האומות בטל איסור זה. וכנראה טעמו הוא ע"פ המבואר ברמב"ם (מלכים ה ח), שיסוד האיסור לשוב מצרימה הוא מחמת שמצרים היא מקור הטומאה ויש לחוש שהשב לשם ילמד ממעשיהם הרעים. וא"כ אפשר שאחר שסנחריב בילבל את האומות ואומה אחרת יושבת שם בטל איסור זה ואין לחוש לו. יש מן הראשונים שפירשו בטעם ההיתר, שאותן עיירות שהיו בזמן יציאת ישראל ממצרים חרבו, ועתה עירות אחרות נבנו שעליהן לא נאמר האיסור, וצ"ע הטעם. היראים (סי' שט) פי' שלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך זו שהלכו בה עולי מצרים – דרך המדבר, אבל עצם הדיורים במצרים לא נאסרו. (טעם זה לא יתישב כ"כ עם דברי הרמב"ם הנ"ל ששורש האיסור הוא כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים. אולם הריטב"א פירש: "והנכון יותר, שאין האיסור ההוא נוהג אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתן, אבל בזה"ז שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוות תבל, כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחו"ל". ודבריו צ"ב, מהיכי תיתי שלא יהיה לאו זה נוהג בזמן שישראל בגולה, הרי האיסור לירד מצרים אינו נובע מהחובה לדור בארץ ישראל, אלא לאו בפני עצמו הוא הנלמד מן הכתוב: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד". והנראה לפרש ע"פ מה שכתב בס' כפתור ופרח פ"ה: ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הרמב"ם ז"ל, שכשהרמב"ם היה חותם שמו באגרת היה מסיים: "העובר בכל יום שלושה לאוין", ופי' שם, שהטעם לכך שאכן לא נמנע הרמב"ם מלישב שם הוא משום שאנוס היה בהיותו משועבד לשמש כרופא למלך מצרים. אולם ע"פ דברי הריטב"א נראה לבאר באופן שונה מעט, דלא היתה כונת הרמב"ם בחתימתו זו לומר שאיסור גמור הוא בזה"ז לדור במצרים, שא"כ אף הוא לא היה דר שם, אלא כונתו לומר, שאף שעתה מותרים אנו לשוב מצרימה מחמת שבלא"ה פזורים אנו בגולה כמש"כ הריטב"א, מ"מ אין זה בגדר "הותרה" – לאמור שבזה"ז כלל אין האיסור נוהג, שהרי איסור זה אינו נובע ממצות ישוב הארץ אלא לאו בפנ"ע הוא, אלא דאחר שאין אנו יושבים כיון איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא נטרפים ונלחצים אנו תחת עול הגלות המר רשאין אנו לישב בכל מקום שנמצא בו פרנסתנו והרי זה כעין אונס במקצת. וע"ז ייסר עצמו בחתימתו שנאלץ הוא לעבור בכל יום על לאו זה מיהו ודאי לאו איסורא קעביד. ועומק הסברא בזה הוא כמתבאר לעיל, שמצב הגלות קובע שאין אנו מחוייבים להשתדל להפקיע מעלינו עול הגלויות ושעבוד המלכויות עד ביאת הגואל, ואדם שמחמת פרנסתו נתגלגל ובא למצרים אף זה חלק מן הגלות הוא ולא מוטל עליו להסיר שעבוד זה מעליו.