כחל

מקורות
משנה:	חולין (קט.)
בבלי:	חולין (קט:)
שולחן ערוך:	יורה דעה (צ)

"כחל" הוא עטין הבהמה. בהמה שנשחטה כדין, אף שבשרה מותר באכילה, הכחל שלה מכיל בתוכו חלב שנשאר מחייה, מה שלכאורה גורם לאיסור בשר בחלב כשמבשלים את הכחל לאכילה.

בפרקים הבאים נדון מהגמ' והפוסקים לגבי בישול הכחל לבדו, בישולו עם בשר אחר נוסף, וצליית הכחל, ולהלן יבוארו פרטים נוספים בדיני מליחת וצליית הכחל, חיתוכו בסכין וביטולו ברוב.

סוגיית הגמרא

הסוגיה העיקרית בדין הכחל נמצאת במסכת חולין (דף קט:). להלן עיקרה של סוגייה זו:

במשנה: הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו.

1. גמ': אמר רבי זירא אמר רב אינו עובר עליו ומותר.
2. ואיכא דאמרי א"ר זירא אמר רב אינו עובר עליו ואסור. ובהמשך הגמ': תניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלבו מותר קבה שבשלה בחלבה אסור ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אין כנוס במעיו.

כיצד קורעו:

1. אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל.
2. א"ל ר' אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול מאי קמ"ל מתניתין היא הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל.
3. אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה... בעינן למיכל בשרא בחלבא אמר להו רב נחמן לטבחי זויקו לה כחלי והאנן תנן קורעו, ההוא לקדרה. והא קתני שבשלו, דיעבד אין לכתחלה לא - ה"ה דאפי' לכתחלה ואיידי דקא בעי למיתנא סיפא קבה שבשלה בחלבה אסורה דאפילו דיעבד נמי לא תנא נמי רישא שבשלה.

שיטות הראשונים בביאור הסוגיה

בדומה לאיסור אכילת דם מבע"ח שנשחט כדין, שכל איסור אכילת הדם מתחיל רק כשהדם יוצא מהבשר, גם חלב הכחל, אין בו איסור בשר בחלב אם הוא לא יצא מהכחל. אולם אם הוא יצא מהכחל וחזר ונבלע בו, יש בזה איסור - בדומה לאיסור דם שיצא ונבלע. ובפרטי הדינים וביאור הסוגיה נחלקו הראשונים:

שיטת רש"י

לשיטת רש"י, המשנה, וכל הדעות בסוגיה הנ"ל שהתירו בלי קריעה שתי וערב וטיחה, לכתחילה או בדיעבד, מדברים רק בצלייה אך לא בבישול.

לשיטתו, כחל שהתבשל תמיד אסור, אף בדיעבד, אם לא קרע וטח אותו כדינו קודם הבישול. ואף שחלב הכחל שלא יצא ממנו אינו אוסר את הבשר של הכחל, אם בישל של הכחל עם חלבו הכחל נאסר, אף בדיעבד, כי החלב יוצא מהכחל בשעת הבישול, ונכנס שוב לבשר הכחל - ואוסר אותו מדין בשר בחלב. ולכן צריך לקרוע את הכחל לפני הבישול, כדי להוציא ממנו את החלב שכנוס בתוכו.

לשיטתו רק בצליה יתכן שמותר אם צלה כחל גם בלי שקרע אותו לפני כן.

וכך היא סוגיית הגמרא לשיטת רש"י:

לישנא קמא של רב שהתיר בלי קריעה - מדבר רק בצליה (ולא בבישול), וגם בזה - לכתחילה אסור ורק דיעבד שרי.

רב נחמן, שהתיר לכתחילה, דיבר דווקא בצליה, והוא הסביר את המשנה כלישנא בתרא של רב, שהסביר שהמשנה אסרה, ושהמשנה מדברת בבישול, ולכן הוא שרי אף לכתחילה בצליה.

ור' אלעזר דיבר בצליה, והצריך בזה קריעה קצת

ולשיטתו, ר' יהודה לא דיבר על המשנה (שהמשנה מיירי בצליה), אלא אמר מימרא חדשה בדיני בישול כחל לבדו.

שיטת ר"ת

רבינו תם חולק על רש"י, ופירש את המשנה והסוגיה שמדובר בבישול כחל עם בשר אחר. ולדעתו, בישול של הכחל לבדו בלי בשר אחר נוסף, זה כמו צליה של כחל שגם רש"י התיר.

וכך היא סוגיית הגמרא לשיטת ר"ת:

המשנה מדברת בבישול של כחל עם בשר נוסף.

ר' יהודה שרי אם קרע שתי וערב וטח בכותל.

מחלוקת לישנא קמא ולישנא בתרא בביאור המשנה זה במקרה שקרע קצת, שבזה לכתחילה אסור, ובדיעבד שרי ללישנא קמא.

ור' אלעזר התיר לכתחילה בקריעה קצת כי הוא דיבר על בישול כחל לבדו - בלי בשר אחר. וכן ר' נחמן שהתיר לבשל כחל אף לכתחילה בלי שום קריעה, מיירי בבישול של כחל בפני עצמו בלי בשר אחר נוסף.

שיטת הרי"ף

הרי"ף היא דעה שלישית בביאור הסוגיה, ולשיטתו המשנה והסוגיה מדברים על מקרה של בישול כחל בפני עצמו, (בניגוד לרש"י שמדובר בצליה, ולר"ת שמדובר בבישול עם בשר אחר).

וכך היא סוגיית הגמרא לשיטת הרי"ף:

המשנה וכן ר' יהודה, לישנא קמא ובתרא, מיירו בבישול כחל בפני עצמו.

ובדברי ר אלעזר גרס הרי"ף "הא קמ"ל, דלא בעינן שתי וערב, אי נמי לקדירה". ולתירוץ ראשון מיירי ר' אלעזר בבישול כחל לבדו, ובא לחלוק על ר' יהודה ומתיר בישול כחל לבדו גם בלי קריעה שתי וערב. ולתירוץ השני, מיירי ר' אלעזר בבישול כחל יחד עם בשר אחר, ור' אלעזר לא חולק על ר' יהודה שהצריך קריעה שתי וערב בבישול כחל לבדו, אלא ר' אלעזר מוסיף שקריעה וטיחה כזו מועילה גם כשמבשל את הכחל עם בשר אחר.

שיטות הראשונים להלכה

שיטת רש"י

לרש"י בישול כחל מותר רק אם לפני הבישול קורע את הכחל שתי וערב וטח אותו בכותל כדי להוציא את החלב שכנוס בתוכו.

ואם בישל בלי לקרוע - אסור אף בדיעבד, לכו"ע.

ובצליה, אם צלה בלי לקרוע שתו"ע ולטוח, זו מחלוקת הלישנות בדברי רב, ובזה רש"י פוסק להלכה כלישנא קמא, שבדיעבד כשצלה בלי לקרוע זה מותר, אך לכתחילה כן הצריך לקרוע שתו"ע גם בצליית כחל, כמ"ש במשנה לפי ל"ק של רב, וכדעת ר' אלעזר שהצריך לקרוע קצת, ולא כר' נחמן שהקל בצליה שגם לכתחילה לא צריך לקרוע כלל.

אמנם, יש הבדל בין המשנה לפי ל"ק של רב, לבין דברי ר' אלעזר. למשנה, צריך לקרוע שתי וערב ולטוח בכותל (כמו שר' יהודה ביאר את המשנה), אך לר' אלעזר גם לכתחילה מספיק לקרוע "קצת".

ואכן, יש מחלוקת ראשונים בדעת רש"י, האם הצריך לכתחילה לפני צליית הכחל לקרוע אותו שתי וערב, או דסגי בקריעה קצת כדברי ר' אלעזר. רשב"א כתב שלרש"י צריך לקרוע לפני צליה שתי וערב ולטוח בכותל - וכמו שביאר ר' יהודה בגמ' את המשנה. אך טור כתב שלרש"י צריך לקרוע שתי וערב ולא צריך לטוח בכותל, והר"ן כתב בדעת רש"י שמספיק לקרוע או שתי או ערב, כי כך רש"י בגמ' פירש את דברי ר' אלעזר.

כלומר: לשיטת רשב"א יש מחלוקת נוספת בגמ' בין ר' יהודה לבין ר' אלעזר, ורש"י פסק ככר' יהודה - שגם בצליה צריך לקרוע שתו"ע ולטוח בכותל. אך לטור והר"ן רש"י פסק כר' אלעזר, כשהטור מפרש שלר"א צריך שתו"ע בלי טיחה, והר"ן כתב דסגי בשתי או ערב, וכנ"ל מרש"י בגמ' בביאור דברי ר' אלעזר.

כזכור, ר"ת חולק על רש"י וסובר שכל הבעיה בבישול כחל הוא רק כשמבשל את הכחל עם בשר אחר. ישנה מחלוקת נוספת בדעת רש"י, האם לשיטת רש"י יש חומרא נוספת כשמבשל כחל עם בשר אחר. כלומר: לשיטת רש"י בישול כחל אוסר את הכחל אף בדיעבד, גם אם אין איתו עוד בשר אחר. אבל אם קרע את הכחל שתו"ע וטח בכותל לפני הבישול - זה מותר כשבישלו לבדו. ונחלקו הדעות האם כשקרע וטח כדין ובישל את הכחל עם בשר נוסף, האם לרש"י זה יהיה חמור יותר מבישול כחל לבדו - והאם רש"י יאסור במקרה כזה גם אם טח וקרע את הכחל כדין לפני הבישול.

הבית יוסף מביא מתוס' ועוד שרש"י לא מחמיר בזה, ולשיטתו אם קרע וטח כדין זה מותר גם כשבישל עם בשר נוסף. אך טור וכן ספר התרומה סוברים בדעת רש"י שהוא מחמיר במקרה כזה, שגם טיחה וקריעה כדין לא יתירו לבשל את הכחל עם בשר אחר. כשיטה שניה כך כתב רבינו ירוחם שנהגו שלא לבשל את הכחל עם בשר נוסף - גם אם קרע וטח כדינו קודם הבישול. ובאור זרוע כתב שכשבישל עם בשר אחר זה נאסר אף בדיעבד - גם אם קרע וטח קודם כדין.

שיטת ר"ת

ר"ת פוסק להלכה כל"ק ברב, כר' אלעזר וכר' נחמן. ולכן אם רוצה לבשל כחל עם בשר אחר חייב לקרוע שתו"ע ולטוח, ולבישול כחל לבדו מספיק לקרוע 'קצת'.

ובדיעבד מותר גם אם קרע קצת ובישל עם בשר אחר (-כל"ק דרב), ואם בישל את הכחל לבדו מותר בדיעבד גם אם לא קרעו כלל.

ובביאור "קריעה קצת" של ר"ת, סמ"ק כתב שלכחילה יקרע שתי או ערב, אך בדיעבד שרי גם בקריעה פחות מכך, ואפילו אם בישל עם בשר אחר.

שיטת רי"ף ורמב"ם

בדומה לשיטת ר"ת, גם רי"ף ורמב"ם סוברים שבישול ללא בשר דינו כצליה. אולם הם מחמירים לגבי דין לכתחילה:

רמב"ם כתב שבבישול צריך לכתחילה לקרוע כדינו גם אם מבשל את הכחל לבדו, ובצליה צריך לכתחילה לקרוע "כלשהו" לפני הצליה. ב"י כתב שמסתבר שכך גם דעת הרי"ף, ולא כרשב"א ור"ן שכתבו שלרי"ף אין צריך כלל קריעה בצליה.

המנהג בראשונים

טור מביא בשם ספר המצוות נהג שלא לבשל כלל כחל יחד עם בשר אחר, אלא לבשל אותו לבדו, ורק בכלי המיוחד לבישולי כחל.

ובדרכי משה מביא מנהג בשם רבינו יחיאל שלא לבשל כלל בשר כחל, גם לא לבדו, אלא רק לצלותו.

ההלכה בשולחן ערוך

שיטת המחבר

בשולחן ערוך (יורה דעה צ) פוסק מדינא כשיטת הרמב"ם, ומביא מנהג להחמיר כרש"י:

• מדינא:
  • לכתחילה: קורע שתי וערב וטח בכותל עד שאין לחלוחית חלב בכחל, ואז שרי לבשל את הכחל גם עם בשר אחר. ואם קרע ומירק החלב, מותר לצלותו.
  • ובדיעבד: אם לא קרע כלל, אסור רק אם בישל את הכחל עם בשר אחר. אך בצליה או בישול כחל לבדו, מותר דיעבד.
• וממנהגא:
  • לכתחילה קריעה שתי וערב וטיחה בכותל מועילה רק לבישול בלי בשר אחר. וגם לצליה צריך לקרוע שתי וערב.
  • ובדיעבד אם קרע כדין שרי גם אם בישל עם בשר אחר.

שיטת הרמ"א

הרמ"א מדינא מחמיר יותר מהמחבר, וממנהגא מביא שלא לבשל כלל כחל אלא רק לצלותו:

• לכתחילה כתב הרמ"א שנהגו שלא לבשל כלל כחל, אפילו קרעו טחו כדין ומבשל לבדו. וגם בצליה, מחמיר דבעי קריעה שתי וערב וגם טיחה בכותל,
• ובדיעבד מקל הרמ"א בצליה כמחבר, דשרי גם אם לא קרע כלל, אך בבישול מקל בדיעבד רק כשקרע וטח כדין ובישל את הכחל לבדו, ורק בהפסד מרובה אז מיקל כשקרע וטח כדין גם כשבישל עם בשר אחר.

סיכום ההלכה בשו"ע

יש ג' אפשרויות להכין כחל לאכילה: (1) בישול עם בשר אחר (הכי חמור), (2) בישול כחל לבדו, (3) צליית כחל (הכי קל).

למחבר: לכתחילה קורע שתי וערב וטח ומבשל לבדו (2), או קורע שתי וערב וצולה (3). ובדיעבד שרי קרע שתו"ע וטח גם כשבישל עם בשר אחר (1), ובבישול לבדו (2) או צליה (3) שרי גם כשלא קרע כלל.

לרמ"א: לכתחילה שרי רק בצליה (3) ורק עם קריעה שתי וערב וטיחה. ובדיעבד כשבישל עם בשר אחר (1) שרי כשקרע וטח כדין רק בהפסד מרובה, וכשבישל לבדו (2) שרי כשקרע וטח כדין, ובצליה (3) שרי גם בלי קריעה.

הרחבה בגדרי המנהג ברמ"א

הרמ"א כתב שנהגו שלא לבשל כחל כלל, ומפרט הרמ"א את גדרי מנהג זה:

• טיגון: אסור כבישול.
• כחל יבש: כחל שהתייבש ל' יום, בכל זאת נהגו לכתחילה שלא לבשלו, אולם בדיעבד שרי בבמקרה כזה אפילו אם בושל עם בשר.
• פשטידה: פשטידה זה בצק ממולא בבשר. וכתב הרמ"א שגם למנהג שלא לבשל כחל כלל, התירו לשים כחל במילוי של פשטידה.

אמנם פשטידה במחבת כן אסור למנהג, וה"פרושים" מחמירים גם בפשטידה סתם, ורק כשזה כחל יבש בתוך פשטידה גם הפרושים הקלו.

עוד כתב רמ"א שנהגו להחמיר בפשטידה שלא לאפותה באותו תנור עם פשטידת בשר, וכתב על זה רמ"א שזו חומרא בעלמא ואסור רק בתנור קטן ורק כששניהם בתוך התנור, אך בתנור גדול או כשאחד בפי התנור, שרי גם למנהג זה.

נידונים הלכתיים נוספים

ביטול כחל שנאסר בבישול

בגמ' "כחל בטל בשישים - והכחל מן המנין, והכחל עצמו אסור". ואם כן, בשונה מאיסור סתם שבטל בשישים של היתר מלבד האיסור, כחל בטל ב-59 היתר מלבדו. כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך (יו"ד צ א).

הסיבה שכחל בטל ב-59: לשיטת הרמב"ם כי כל איסור דרבנן בטל ב-59. ולשיטת רש"י כל איסור דרבנן בעי ס' מלבד האיסור, ורק כחל שונה "כי הוא מין היתר", ותוס' מסביר, וכך כתבו גם הרשב"א והר"ן, שכשבישל כחל עם 59 בשר אחר, הרי בשר הכחל לא אסר אלא רק החלב שבכחל אסר, וכנגד החלב ודאי יש ס' גם אם יש רק 59 כנגד הכחל כולו.

הסיבה שכחל עצמו אסור: רש"י כתב כי אף שהכחל מועט ולא הצליח לתת טעם באחרים, אך הוא עצמו כן קיבל טעם מאחרים. רשב"א מסביר כוונתו שחוששים שנשאר בכחל הרבה חלב ולא יצא ממנו בבישול, ואם כן טעם הבשר האחר שנכנס לכחל אוסר אותו. תוס' כתב דאליבא דאמת כל החלב כן יוצא מהכחל בגמר בישולו, אך הכחל אסור גזירה אטו שיבשל קצת ולא ימתין עד גמר הבישול. והר"ן כתב שבבישול ודאי שכל החלב יוצא, אלא שאסרו כאן משום מראית עין, שמא יתירו חתיכת נבילה.

"חתיכה נעשית נבילה": כנ"ל, כחל שהתבשל עם בשר אחר והיה ביטול ברוב והתערובת לא נאסרה, הכחל עצמו אסור, ולכן אם לאחר מכן נפל הכחל לתבשיל אחר, הרי הוא אוסר את התבשיל האחר וצריך שוב 59 כנגדו. כחל שהתבשל עם בשר אחר ולא היה 59 כנגדו, אסר את הבשר האחר, ואם הבשר שנאסר יפול לתבשיל אחר יצטרכו 60 כנדו, וכמו כל איסור דבעי ס' היתר כנגד האיסור.

ונחלקו הראשונים - וכן המחבר והרמ"א במקרה של כחל שהתערב בפחות מ-59, ולאחר מכן הכחל עצמו נפל לתבשיל אחר. המחבר פסק כרמב"ם שצריך ביטול "כבראשונה" - דהיינו 59 היתר כנגדו, אולם רמ"א מביא את שיטת הרשב"א שבזה צריך 60 כנגדו, כמו שאר איסורים, כי בבישול הראשון הכחל "נאסר" כמו שאר הבשר שנאסר ממנו.

יסוד מחלוקתם בגדרי "חתיכה נעשית נבילה". לדעת הרמ"א הכחל שהתבשל צריך ס' כנגדו, כי אף שבשר הכחל עצמו לא נאסר מהחלב שבתוכו, וכנ"ל, ולכן סגי ב-59 היתר כנגדו, אבל אם הכחל התבשל בקצת היתר כל התערובת שמתבשלת נאסרה, ונבלע בכחל תערובת אסורה של בשר בחלב. ואף שבתערובת זו יש "בשר" ו"חלב", אם זה התערב בבשר כשר אחר, צריך שיהיה בבשר הכשר ס' כנגד התערובת האסורה, כי "חתיכה נעשית נבילה". כלומר: תערובת הבשר והחלב נאסרו וכעת זה נחשב כנבילה, ולא כ"בשר" ו"חלב", ולכן תערובת זו אוסרת בשר היתר כנגד כולה, ולא אומרים שרק החלב שבה יאסור את הבשר הכשר.

להנ"ל, מובנת שיטת הרמ"א שהצריך ס' היתר כנגד כחל שהתבשל במעט בשר. אולם שיטת המחבר צריכה ביאור, כי באיסור בשר בחלב מוסכם שיש את דין "חתיכה נעשית נבילה" (ורק בשאר איסורים ישנה מחלוקת גדולה בראשונים האם אומרים בהם חנ"נ). הט"ז כתב שלמחבר אין כאן דין חנ"נ כי כחל איסורו רק מדרבנן, וכתב שלרמ"א הוא הדין גם באיסורים אחרים דרבנן יש את דין חנ"נ (במחלוקת האם יש חנ"נ רק בבשר בחלב או גם בשאר איסורים, רמ"א פוסק שיש חנ"נ). אמנם דעת הפרי מגדים שבשאר איסורים אין חנ"נ איסור דרבנן גם לרמ"א.

יש לציין שלגבי חתיכה שלא נמלחה, שאסורה אם התבשלה כי הדם שבה יצא ונבלע חזרה, הדין הוא שצריך 60 כנגדה כבר בפעם הראשונה שהתערבה, ולא כמו כחל דסגי ב-59. ואף שכחל בעקרון לא נאסר מהחלב שבו עד שיוצר וחוזר, וכן חתיכה שלא נמלחה לא נאסרת מהדם שבה אא"כ הדם יוצא וחוזר, ואם כן לכאורה גם בחתיכה שלא נמלחה היה אמור להתבטל ב-59 כמו כחל, דרכי משה מסביר שזה חמור מכחל, כי כחל הוא איסור דרבנן, ולא כדם בחתיכה שזה דאורייתא. ט"ז מעיר שגם בחתיכה שלא נמלחה, הדיון הוא שאוסרת על ידי בישול, והדין הוא שדם שהתבשל אסור באכילה רק מדרבנן. אולם הש"ך בנקודות הכסף מסביר את כוונת הד"מ, שכחל עיקר איסורו הוא מדרבנן, משא"כ איסור דם עיקרו מדאוריתא.

"בריה": הב"ח כתב שכחל יש לו דין "בריה", וכשהוא שלם אינו בטל ברוב כלל. אך הש"ך חולק ואומר שזה כן בטל כי אין איסורו מתחילת בריאתו (אלא נאסר רק כשהחלב יוצא).

צליית כחל עם בשר אחר

בגמ' חולין (קיא.) איתא: "בין כבדא בין כחלא, תותי בישרא שרי, עילויא בישרא דיעבד אין לכתחילה לא". כלומר: מותר לצלות כחל או כבד יחד עם בשר אחר, ואפילו שהם נוגעים זה בזה, דווקא כשהכחל או הכבד נמצאים למטה. אבל כשהם למעלה מותר רק בדיעבד.

הסיבה שאסור לכתחילה, כי בשעת הצליה נוטף מהכחל חלב, ומהכבד נוטף דם, וחוששים שזה יבלע בבשר האחר שנצלה איתם. ונחלקו ראשונים, באיזה כחל מדובר כאן: דעת התוס' והרא"ש שמדובר בכחל שקרע וטח אותו כדינו, ובכל זאת אסור לכתחילה לצלות בשר מתחתיו כי יש קצת חלב ניכר שנוטף בשעת הצליה. ולשיטתם, כחל שלא נקרע כדינו, יאסור גם בדיעבד את הבשר שנצלה מתחתיו. אך דעת הרשב"א, שמדובר גם בכחל שלא נקרע, ובכל זאת בדיעבד שרי הבשר שנצלה תחתיו, כי האש של הצליה שורפת את רוב החלב הנוטף והוא לא מספיק להיבלע בבשר שתחת הכחל.

רש"י כתב שכיון שאסור לכתחילה לצלות כחל מעל בשר אחר, אסור לצלות בשר וכחל בשיפוד אחד גם אם השיפוד שוכב, כי חוששים שבשלב מסוים יטה את השפוד שהכחל יהיה מעל הבשר.

להלכה: המחבר (סעיף ד) כתב ש"צליית כחל עם בשר דינו כצליית כבד עם בשר", (ש"ך: עילויא בישרא או בשיפוד שלנו אסור לכתחילה, ותחתיו שרי). הגר"א מדייק מלשונו שכך הדין גם אם הכחל אינו קרוע, וכשיטת הרשב"א. אולם הרמ"א (סעיף ב) פסק כשיטת התוס' והרא"ש, שגם אם קרע וטח כדינו אסור לצלות בשר תחת הכחל, וכן אסור לצלות כחל ובשר בשיפוד שוכב, ורק בדיעבד מותר כשקרע וטח אם הכחל מעל הבשר, ואם לא קרע וטח כדין רק העליון מותר (ולא חוששים שהתהפכו באמצע הצליה).

חיתוך הכחל בסכין בשרי

הראשונים כתבו, שכמו שמותר לצלות כחל ובשר על אותו שיפוד, כך גם מותר לחתוך אותם באותו סכין. וכמו בשיפוד: לתוס' ורא"ש שרי דוקא כשקרע וטח את הכחל כדין, ולרשב"א שרי גם כשלא קרע.

כך גם נפסק בשולחן ערוך, המחבר (סעיף ג) כתב שמותר לחתוך כחל רותח בסכין שחתכו בו בשר, וכן להיפך, וכן מותר לאכול אחד בכלי שאכלו בו את השני. וגם כאן משמע מלשונו שכך הדין גם אם הכחל אינו קרוע, וכשיטת הרשב"א. אולם הרמ"א פסק כשיטת התוס' והרא"ש שלכתחילה זה מותר רק אם קרע וטח כדינו, אמנם בדיעבד גם הרמ"א שרי אפילו לא קרע כלל, (וכמו דשרי לעיל את העליון כשצלה בשיפוד אחד - ולא אומרים שנבלע דרך השיפוד או הסכין). הש"ך מביא שמהרש"ל כתב שאם נצלה כל צרכו מותר לחתוך בסכין בשרי אפילו קרע ולא טח כלל.

גם לגבי נתינת כחל בצלחת בשרית ולהיפך, כתב הרמ"א דשרי כחיתוך בסכין, ולשיטת הרמ"א לכתחילה שרי רק כשקרע וטח כדין קודם הצליה, ובדיעבד שרי תמיד וכנ"ל.

מליחת כחל עם בשר

נחלקו הראשונים האם מותר למלוח כחל עם בשר. רמב"ן ורשב"א אסרו כי "מליח כרותח", אך הרא"ש שרי כי פעולת המליחה לא מוציאה את חלב הכנוס בכחל.

בשולחן ערוך (סעיף ד) הביא המחבר את מחלוקתם: "מליחת כחל עם בשר דינו כמליחת כבד ובשר, ויש מי שמתיר למלוח כחל על הבשר". ודעת הרמ"א שלכחילה אסור למלוח כחל עם הבשר, אך בדיעבד שרי בכל ענין. וטעמו, כי הרא"ש שרי לכחילה למלוח עם בשר, והרשב"א שאסר - הרי מליח הוא כרותח דצלי (ולא כרותח דבישול), והרשב"א שרי בדיעבד גם בצליה ממש של כחל שלא נקרע ע"ג בשר. ורק התוס' אוסר בצליה בדיעבד כשלא נקרע וגם אוסר למלוח יחד, והוא שיטת יחיד.

מצא גומות חלב בכחל

כתב הרמ"א (סעיף ג) ומקורו מאיסור והיתר, שאם מצא גומות חלב אחרי שקרע וצלה כדין, אין לחוש. וטעמו כי חלב שלא פירש מהכחל אינו נחשב כחלב, וזה כמו דם האיברים שמותר אם לא פירש. אך אם לא קרע קודם הצליה, גומות החלב הם חלב כנוס - ואסור.

עוד כתב הרמ"א, שגם אם הכחל נשאר שלם עם גומות החלב יום שלם קודם צלייתו, אין זה נחשב "כבוש כמבושל". הט"ז מסביר דשרי כי זה תרי דרבנן: איסור בשר בחלב בכחל הוא דרבנן, וכבוש כמבושל בבשר בחלב הוא גם כן דרבנן. ולכן לא גזרו בכה"ג. הט"ז כתב דעפי"ז גם אם החלב פירש מהכחל שרי אם נכבש בתוכו בשר, וכנ"ל דהוי תרי דרבנן, ותמה על האיסור והיתר ורמ"א בתורת חטאת שכתבו שבשר רגיל שנכבש בחלב שחוטה כן נאסר, וכתב שאולי לכן הרמ"א השמיט בשו"ע וכתב רק דשרי כשנכבש שלם, כי ס"ל שכל כבוש בחלב שחוטה שרי. רעק"א מוסיף שזה דרבנן גם במהות איסור ה"בשר בחלב" וגם בצורה הבליעה, ולכן זה מותר. אך על עצם דין הרמ"א מקשה רעק"א מה זה שונה מהאיסור לאכול בשר עוף וגבינה צוננים.