כוונה בתקיעת שופר

מתוך ויקיסוגיה
גרסה מ־18:39, 6 ביולי 2020 מאת א.א (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
מקורות
משנה:
בבלי: ראש השנה כח א - כט א
ירושלמי:
רמב"ם: שופר ב ד-ה
שלחן ערוך: אורח חיים תקפט א-ב

אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, האם צריך שהתקיעה תהיה לשם מצווה ועליו לכוון לצאת ידי חובה, והאם יש הבדל בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים.

סוגית הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (ראש השנה ג ז) אומרת שאדם העובר על יד בית כנסת ושומע קול שופר (או קול מגילה), אם כיוון ליבו לצאת ידי חובה, יצא, ואם לא - לא יצא.

דברי רבא ושקלא וטריא בדבריו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהקשר לזה, מביאה הגמרא (ראש השנה כח א) הלכה בשם אבוה דשמואל שאם כפו על אדם לאכול מצה ואכלה, יצא ידי חובה. ומסביר שם רב אשי שהכוונה שכפו אותו אנשים פרסיים, כלומר שהכריחוהו בכוח. ומבאר רש"י שם (ד"ה שכפאוהו) שאף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל פסח, יצא ידי חובה.
מזה לומד רבא[1], שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. ומסבירה הגמרא שחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו מתעסק יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיתה סברה לומר שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא, קא משמע לן.

לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ולכן יצטרך להסביר גם את המשנה בברכות (ב א) האומרת שאם היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע, רק אם כיוון ליבו יצא, מוכרח רבא לבאר שהכוונה שמדובר שהיה קורא על מנת להגיה, וצריך שיכוון ליבו לקרוא בתורה לא יצא, ואין צריך שיכוון גם לצאת ידי חובת קריאת שמע.
וכן לגבי המשנה הנ"ל האומרת שאם היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר, אם כיוון ליבו יצא, שלכאורה משמע שמצוות צריכות כוונה, מוכרח רבא להסביר שהכוונה שהוא שומע קול וסבור שהוא קול של חמור, ולכן צריך שיכוון לשמוע שזוהי תקיעת שופר ולא חמור, אבל לא צריך שיכוון לצאת ידי חובת המצווה.

את אותו עיקרון אומרת הגמרא גם לגבי אדם ששומע תקיעה מאדם אחר, שהברייתא אומרת שבמקרה כזה צריך שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע, אבל אם אחד מהם לא כיוון, לא יצא השומע. ולפי רבא נצטרך להסביר שכוונה האמורה כאן היא לא כוונה לשם מצווה, אלא כוונה לשם תקיעת ושמיעת שופר.
לכן לפי רבא צריך לבאר שנתכוון משמיע ולא שומע, מדובר שהתכוון התוקע לשם תקיעה בשופר ואילו השומע סבור היה שהוא קול של חמור, ולכן לא יצא ידי חובה עד שיכוון לבו שהוא קול שופר. אך קשה איך יסביר רבא נתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע, אם לא שנאמר שהתוקע תקע על מנת לשיר, ואם כן נלמד מזה שהתוקע לשיר לא יצא ידי חובה[2]?!
מתרצת הגמרא, שהתוקע מנבח נבוחי. מסביר רש"י (ד"ה דקא מנבח) שלא תקע שיעור תקיעה. ובתוספות (ד"ה דקא) הקשו אם כן פשיטא שלא יצא, אפילו כיוון השומע לצאת, שהרי לא היה כאן שיעור תקיעה. ולכן ביארו התוספות, שהתוקע אמנם לא כיוון לתקוע שיעור תקיעה, אבל כן יצא לו שיעור תקיעה[3]. או תירוץ אחר, שהיה מתעסק עם השופר ונופח בו ועלתה בידו תקיעה.

עובדא דר' זירא ומשמשו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסוף הסוגיה, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו. ומזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון בתקיעתו לשם אחר, ולא די שישמיע לצורך עצמו.
לאחר שקלא וטריא בדברי ר' זירא, מביאה הגמרא ברייתא ובה מחלוקת תנאים. לדעת תנא קמא די שהמשמיע יכוון להוציא את עצמו, וכל מי ששומע אותו יוצא ידי חובה, ואילו לפי ר' יוסי זה נכון רק בשליח ציבור, אבל יחיד שתוקע, אם רוצים אחרים לצאת ידי חובה בתקיעתו, צריך הוא לכוון להוציא גם אותם. ותולה הגמרא את דברי ר' זירא במחלוקת תנאים זו, שהוא סובר כר' יוסי שאין היחיד מוציא את חבירו ידי חובה אלא אם כן מכוון להוציא אותם.

היחס בין רבא לר' זירא[עריכה | עריכת קוד מקור]

לכאורה דברי ר' זירא אינם מתייחסים באופן ישיר לדברי רבא שמצוות אינן צריכות כוונה. שהרי מחלוקת התנאים היא האם המשמיע צריך לכוון להוציא אחרים, או שהם יוצאים ידי חובתו אף אם לא כיוון להוציאם. גם רבא שסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, יכול לכאורה להודות שהמוציא אחרים צריך לכוון להוציאם. אך מהברייתא האומרת 'עד שיכוון שומע ומשמיע' מדוייק שיש להם את אותו גדר, כשם שהשומע די שיכוון לשמיעת שופר ולא למצווה, כך גם המשמיע די שיכוון לשמיעת שופר ולא למצווה, וכן הוא מדוייק בגמרא לעיל ובתוספות (כח ב ד"ה אבל).

בעל המאור מעלה אפשרות לפרש בדברי ר' זירא שאין הוא אומר למשמשו לכוון להוציאו ידי חובה, אלא לכוון להשמיע לו קול שופר, ולפי זה דברי ר' זירא אינם סותרים את דברי רבא, כיון שגם ר' זירא מודה שמצוות אינן צריכות כוונה. אך בעה"מ דוחה זאת מפני שרש"י פירש להדיא שר' זירא ביקש שיכוון להוציאו ידי חובת המצווה, וגם יש קושי לומר כן מפני שמסתבר יותר שכוונת השומע חמורה יותר מכוונת המשמיע, ואם השומע לא צריך לכוון לצאת ידי חובה, קל וחומר שהמשמיע אינו צריך לכוון להוציא אותו[4].
גם מדברי שאר הראשונים נראה שהבינו בפשיטות שדברי רבא ורבי זירא עומדים אחד כנגד השני, אף שרבא דיבר על כוונת עושה המצווה בעצמו, ואילו ר' זירא דיבר על כוונת המוציא אחרים. ויתבאר להלן.

מחלוקת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png לסוגיה זו בהרחבה, ראו מצוות צריכות כוונה

שיטות הראשונים שיובאו כאן יוצגו באופן מתומצת, לפי הצורך להבנתם בענין כוונה בתקיעת שופר.

הרי"ף (ראש השנה ז א) הביא דברי ר' יוסי להלכה שצריך שיתכוון שומע ומשמיע, ורק בשליח ציבור אמרו שהעובר אחורי בית כנסת ושמע קול תקיעה יצא, לפי ששליח ציבור דעתו על כל מי ששומע. אבל ביחיד, אף שהתוקע מכוון להוציא עצמו, אין השומע יוצא ידי חובה עד שיכוון התוקע להוציאו. הרי"ף השמיט את דברי אבוה דשמואל שהתוקע לשיר יצא (וכן את דברי רבא שמי שכפאוהו לאכול מצה יצא).
הרא"ש הבין מדברי הרי"ף שכוונתו לפסוק כר' זירא שמצוות צריכות כוונה וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ידי חובה בתקיעתו, עד שיתכוון להוציאם.
בעל המאור (ד"ה לפום) חלק על הרי"ף וכתב שיש לפסוק כרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, וממילא גם לגבי תקיעת שופר, אין צורך בכוונה לשם מצווה, לא מצד השומע ולא מצד המשמיע.

ישנם ראשונים שהסבירו שר' זירא ורבא לא חולקים באופן חזיתי, אלא יש לפשר ביניהם.
הראב"ד (כתוב שם ז א) למשל מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבא שבתקיעת שופר צריך כוונה[5], אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא אף בלא כוונה, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה.
באופן אחר מתרץ הרמב"ן (מלחמת ה' ז א), שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא, וגם הוא סובר שמצוות צריכות כוונה, וכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה[6] לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיני, אבל רבא עצמו אינו סובר כן. ויתרה מזו אומר הרמב"ן, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן[7], אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. על כל פנים לענין תקיעת שופר סובר הרמב"ן כהרי"ף שכוונה מעכבת.

הרשב"א לעומת זאת (ראש השנה כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) מסביר בדברי הרי"ף שאמנם פסק כר' זירא, אבל סובר הוא שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל, כי גם ר' זירא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא אמר לשמשו כוון ותקע לי, אין הכוונה להוציאני ידי חובה, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמא.
אמנם הביא הרשב"א גם את דעת בעל המאור, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא בתנא ר' יוסי, מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה, אך בין כך ובין כך, משמע שדעת הרשב"א שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה[8] וממילא גם לענין תקיעת שופר. וכן דעת הריטב"א (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונה.

המאירי (כח א ד"ה המשנה השביעית) אחר שהביא כל הדעות בזה, כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, ובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, והוסיף שצריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה - צריך שידע שיש על חובת הדבר, ושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ולכן אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, או קול ניבוח של שיר וכיו"ב לא יצא ידי חובה, עד שיכוון וידע שזהו קול שופר.

שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (שופר ב ד-ה) פסק שלא כרבא, שתוקע על מנת להתלמד והשומע ממנו, לא יצא ידי חובה. וכן אם נתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע להוציאו, או שנתכוון המשמיע להוציא אבל השומע לא נתכוון לצאת, לא יצא ידי חובה עד שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע. אמנם אם תקע וכיוון להוציא את כל מי ששומע, אף שאינו מתכוון באופן ספציפי, כגון שליח ציבור שתוקע, יצא ידי חובה.

לכאורה דברי הרמב"ם מבוארים שפוסק כר' זירא וכפי שהסבירה הגמרא לשיטתו, שרק בשליח ציבור אפילו אם לא כיוון באופן ישיר לאותו ששומע כיוון שהיה אחורי בית הכנסת וכד', יצא ידי חובה מפני שהש"ץ מכוון לכל מי ששומע.

שיטת הטור ונושאי כליו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטור (אורח חיים תקפט) הביא להלכה דברי ר' זירא, שצריך התוקע לכוון להוציא ידי חובה את השומע, ואם לא כיוון לא יצא, וגם שהתוקע לשיר לא יצא, שכל שאינו מכוון לשם מצווה אלא מתעסק או מלמד לאחרים, לא יצא ידי חובה, לפי שמצוות צריכות כוונה. אמנם שליח ציבור אינו צריך להתכוון במיוחד, לפי שבסתמא דעתו על כל השומעים.
ובהמשך מביא הטור דעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, וכתב שכן דעת הרי"צ גיאות, ורבנו חננאל ורב שרירא גאון. אך הטור עצמו מכריע כאביו הרא"ש שמצוות צריכות כוונה.

שלחן ערוך ואחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. כן היא הגרסה לפנינו. אך יש גורסים רבה, ולכאורה היא גרסה נכונה יותר.
  2. מהגמרא הזו מוכח שאין חילוק בין התוקע לשומע, כלומר כשרבא אמר שמצוות אינן צריכות כוונה, הוא הדין שלדעתו גם המוציא ידי חובה נכלל בכלל הזה, שאינו צריך לכוון לשם מצווה. ואילו למ"ד מצוות צריכות כוונה, אפילו אם השומע מכוון לצאת ידי חובה, אם התוקע אינו מכוון לכך חסר בכוונת המצווה.
  3. וכתב שייתכן שזו גם כוונת רש"י.
  4. יש להעיר שמדברי בעה"מ משתמע שמחלוקת התנאים בברייתא בין ת"ק ולר' יוסי האם משמיע צריך לכוון או לא, היא אותה המחלוקת האם מצוות צריכות כוונה. ודבר זה צ"ע שהרי אפשר לומר שגם לת"ק שמקל למשמיע שאינו צריך לכוון, ייתכן שיחמיר לשומע עצמו ויאמר שמצוות צריכות כוונה.
  5. הוא מטעים את הדבר משום 'מעשה רב', כלומר שכשיש מעשה של חכם לעומת הלכה, פוסקים כפי המעשה, וכשם שעשה ר' זירא.
  6. הרמב"ן גורס שרבה הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשיר, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.
  7. לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.
  8. וכן כתב להדיא הר"ן בדעתו.