אתר 'ויקיסוגיה' שותף באבל הכבד על מותו של פרופ' חכם יעקב שוויקה זצ"ל.
בין שאר פעליו הרבים, גם אתר זה זכה לליווי צמוד ממנו, ולקבלת עצה ותושיה.
יהי הלימוד באתר לעילוי נשמתו ולהצלחת אשתו וילדיו.

הבדלים בין גרסאות בדף "כוונה בתקיעת שופר"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 1: שורה 1:
 +
{{בעבודה}}
 
{{מקורות||ראש השנה כח א - כט א||שופר ב ד|אורח חיים תקפט א-ב}}
 
{{מקורות||ראש השנה כח א - כט א||שופר ב ד|אורח חיים תקפט א-ב}}
{{בעבודה}}
 
 
אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, האם צריך שהתקיעה תהיה לשם מצווה ועליו לכוון לצאת ידי חובה, והאם יש הבדל בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים.
 
אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, האם צריך שהתקיעה תהיה לשם מצווה ועליו לכוון לצאת ידי חובה, והאם יש הבדל בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים.
 
== סוגית הגמרא ==
 
== סוגית הגמרא ==

גרסה מ־19:49, 22 ביוני 2020

Gnome-colors-emblem-development-2.svg הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
מקורות
משנה:
בבלי: ראש השנה כח א - כט א
ירושלמי:
רמב"ם: שופר ב ד
שלחן ערוך: אורח חיים תקפט א-ב

אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, האם צריך שהתקיעה תהיה לשם מצווה ועליו לכוון לצאת ידי חובה, והאם יש הבדל בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים.

סוגית הגמרא

המשנה (ראש השנה ג ז) אומרת שאדם העובר על יד בית כנסת ושומע קול שופר (או קול מגילה), אם כיוון ליבו לצאת ידי חובה, יצא, ואם לא - לא יצא.

דברי רבא ושקלא וטריא בדבריו

בהקשר לזה, מביאה הגמרא (ראש השנה כח א) הלכה בשם אבוה דשמואל שאם כפו על אדם לאכול מצה ואכלה, יצא ידי חובה. ומסביר שם רב אשי שהכוונה שכפו אותו אנשים פרסיים, כלומר שהכריחוהו בכוח. ומבאר רש"י שם (ד"ה שכפאוהו) שאף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל פסח, יצא ידי חובה.
מזה לומד רבא[1], שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. ומסבירה הגמרא שחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו מתעסק יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיתה סברה לומר שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא, קא משמע לן.

לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ולכן יצטרך להסביר גם את המשנה בברכות (ב א) האומרת שאם היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע, רק אם כיוון ליבו יצא, מוכרח רבא לבאר שהכוונה שמדובר שהיה קורא על מנת להגיה, וצריך שיכוון ליבו לקרוא בתורה לא יצא, ואין צריך שיכוון גם לצאת ידי חובת קריאת שמע.
וכן לגבי המשנה הנ"ל האומרת שאם היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר, אם כיוון ליבו יצא, שלכאורה משמע שמצוות צריכות כוונה, מוכרח רבא להסביר שהכוונה שהוא שומע קול וסבור שהוא קול של חמור, ולכן צריך שיכוון לשמוע שזוהי תקיעת שופר ולא חמור, אבל לא צריך שיכוון לצאת ידי חובת המצווה.

את אותו עיקרון אומרת הגמרא גם לגבי אדם ששומע תקיעה מאדם אחר, שהברייתא אומרת שבמקרה כזה צריך שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע, אבל אם אחד מהם לא כיוון, לא יצא השומע. ולפי רבא נצטרך להסביר שכוונה האמורה כאן היא לא כוונה לשם מצווה, אלא כוונה לשם תקיעת ושמיעת שופר.
לכן לפי רבא צריך לבאר שנתכוון משמיע ולא שומע, מדובר שהתכוון התוקע לשם תקיעה בשופר ואילו השומע סבור היה שהוא קול של חמור, ולכן לא יצא ידי חובה עד שיכוון לבו שהוא קול שופר. אך קשה איך יסביר רבא נתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע, אם לא שנאמר שהתוקע תקע על מנת לשיר, ואם כן נלמד מזה שהתוקע לשיר לא יצא ידי חובה[2]?!
מתרצת הגמרא, שהתוקע מנבח נבוחי. מסביר רש"י (ד"ה דקא מנבח) שלא תקע שיעור תקיעה. ובתוספות (ד"ה דקא) הקשו אם כן פשיטא שלא יצא, אפילו כיוון השומע לצאת, שהרי לא היה כאן שיעור תקיעה. ולכן ביארו התוספות, שהתוקע אמנם לא כיוון לתקוע שיעור תקיעה, אבל כן יצא לו שיעור תקיעה[3]. או תירוץ אחר, שהיה מתעסק עם השופר ונופח בו ועלתה בידו תקיעה.

עובדא דר' זירא ומשמשו

בסוף הסוגיה, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו, כלומר לכוון להוציאו ידי חובה. ומזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון להוציא את השומע ידי חובה.
לאחר שקלא וטריא מסיקה הגמרא שדבר זה אינו מוסכם ויש בזה מחלוקת תנאים. לדעת תנא קמא די שהמשמיע יכוון להוציא את עצמו, וכל מי ששומע אותו יוצא ידי חובה, ואילו לפי ר' יוסי זה נכון רק בשליח ציבור, אבל יחיד שתוקע, אם רוצים אחרים לצאת ידי חובה בתקיעתו, צריך הוא לכוון להוציא גם אותם.

היחס בין רבא לר' זירא

יש צורך לברר האם דברי רבא ור' זירא מתייחסים אחד לשני, האם הם חולקים, או שהם שני דברים שונים. לכאורה דברי רבא האם מצוות צריכות כוונה מתייחסות לאדם עצמו שעושה מעשה המצווה, וכן לאדם אחר המוציא אחר ידי חובה, שבעשייתו את המצווה אינו צריך שיכוון דווקא לצאת ידי חובת המצוה, אלא שיכוון לעשות את המעשה עצמו.
בעל המאור מעלה אפשרות לפרש בדברי ר' זירא שאין הוא אומר למשמשו לכוון להוציאו ידי חובה, אלא לכוון להשמיע לו קול שופר, ולפי זה דברי ר' זירא אינם סותרים את דברי רבא. אך מלבד שרש"י פירש לא כך, אלא שר' זירא ביקש שיכוון להוציאו ידי חובה, גם יש קושי לומר כן מפני

מגמרא זו יוצא לכאורה שהמחלוקת האם מצוות צריכות כוונה, היא מחלוקת אמוראים ותנאים. לדעת רבא מצוות אינן צריכות כוונה, ולכן התוקע לשיר יצא, וכן היא דעת תנא קמא, הואמר שהתוקע להוציא אחרים לא צריך לכוון להוציאם ידי חובה. לעומת זאת דעת ר' זירא שמצוות צריכות כוונה, שהרי לדעתו צריך התוקע לאחרים לכוון להוציאם ידי חובה, והוא הדין התוקע לעצמו צריך לכוון לצאת ידי חובה[4]. וכן היא דעת התנא ר' יוסי.

מחלוקת הראשונים

הרי"ף (ראש השנה ז א) הביא דברי ר' זירא להלכה שצריך שיתכוון שומע ומשמיע, ורק בשליח ציבור אמרו שהעובר אחורי בית כנסת ושמע קול תקיעה יצא, לפי ששליח ציבור דעתו על כל מי ששומע. אבל ביחיד, אף שהתוקע מכוון להוציא עצמו, אין השומע יוצא ידי חובה עד שיכוון התוקע להוציאו. הרי"ף השמיט דברי רבא שמי שכפאוהו לאכול מצה יצא, וכן את דברי אבוה דשמואל על התוקע לשיר.
בעל המאור (ד"ה לפום) הבין מדברי הרי"ף שפוסק שמצוות צריכות כוונה, וחלק עליו וכתב שיש לפסוק כרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, שכן המסקנה בעירובין. והוסיף שאמנם יש אומרים שרבא ור' זירא אינן חולקים, אלא כוונת ר' זירא לומר למשמשו שיתקע לו לשם קול שופר, ולאו דווקא לשם מצוה, אלא מפירוש רש"י נראה שלא מפרש כן. וגם מסתבר כן, שהרי לא ייתכן שר' זירא יחמיר למשמיע יותר מהשומע. ועוד שהגמרא מעמידה דעת ר' זירא כדעת ר' יוסי, שבמסכת פסחים סובר הוא שמצוות צריכות כוונה. ומסיק בעל המאור שיש לפסוק כחכמים וכרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, וליתא לדברי הרי"ף.

הראב"ד (כתוב שם ז א) מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבא, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. אך שאר המצוות שיש בהם מעשה כשמיעת קול שופר וכלולב וכד', אם לא נתכוון לא יצא ידי חובה.
באופן אחר מתרץ הרמב"ן (מלחמת ה' ז א), שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא, וגם הוא סובר שמצוות צריכות כוונה, וכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה[5] לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיני, אבל רבא עצמו אינו סובר כן. ויתרה מזו אומר הרמב"ן, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן[6], אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. ועוד מביא הרמב"ן ראיות לכך שמצוות צריכות כוונה, ולבסוף מוכיח זאת מכך שקיימא לן שפסוק ראשון של קריאת שמע צריך כוונה, והרי למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, אפילו בפסוק ראשון הדין כן.
הרא"ש גם הוא הבין מדברי הרי"ף שכוונתו לפסוק כר' זירא שמצוות צריכות כוונה וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ידי חובה בתקיעתו, עד שיתכוון להוציאם.

הרשב"א לעומתם (ראש השנה כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) סובר שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל. שבאמת הלכה היא שמצוות אינן צריכות כוונה כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא אמר לשמשו כוון ותקע לי, אין הכוונה להוציאני ידי חובה, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמא. אמנם הביא הרשב"א את קושיית בעל המאור על כך, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא בתנא ר' יוסי, מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה. אבל על כל פנים דעת הרשב"א נראית שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה[7]. וכן דעת הריטב"א (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונה.

המאירי (כח א ד"ה המשנה השביעית) אחר שהביא כל הדעות בזה, כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, ובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, שאם כיוון להדיא שלא לצאת ידי חובה לא יצא. והוסיף המאירי שראוי לאדם שיתכוון בכל מצוה שעושה להתכוון למצוה.
עוד כתב המאירי שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, צריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה. צריך שידע שיש על חובת הדבר, ושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ולכן אם אדם קרא קריאת שמע לפי שהוא סבור שהוא לילה, לא יצא ידי חובה. וכן אם נטל לולב כשדעתו שהיום יום חול, לא יצא, שאין זה טוב יותר ממתעסק שלא יצא. וכן הדין אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, או קול שופר של שיר וכיו"ב לא יצא ידי חובה.

במתכוון שלא לצאת

רבנו שמואל[דרוש מקור] סובר שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, אם מתכוון בהדיא שלא לצאת אינו יוצא ידי חובה. ומקורו בגמרא בברכות בסוגיה דנקיט כסא דחמרא, שאם מחזיק כוס שכר ומתחיל את הברכה על דעת בורא פרי הגפן, לא יצא ידי חובה, אע"פ שמצוות אינן צריכות כוונה, כאן שינה להדיא מכוונתו ומתכוון שלא לצאת בשכר אלא ביין.

הערות שוליים

  1. כן היא הגרסה לפנינו. אך יש גורסים רבה, ולכאורה היא גרסה נכונה יותר.
  2. מהגמרא הזו מוכח שאין חילוק בין התוקע לשומע, כלומר כשרבא אמר שמצוות אינן צריכות כוונה, הוא הדין שלדעתו גם המוציא ידי חובה נכלל בכלל הזה, שאינו צריך לכוון לשם מצווה. ואילו למ"ד מצוות צריכות כוונה, אפילו אם השומע מכוון לצאת ידי חובה, אם התוקע אינו מכוון לכך חסר בכוונת המצווה.
  3. וכתב שייתכן שזו גם כוונת רש"י.
  4. לכאורה היה מקום לחלק בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים. שגם אם התוקע לאחרים צריך לכוון להוציאם, עדיין ניתן לומר שמצוות אינן צריכות כוונה כאשר אדם עושה את המצווה בעצמו. אך בעל המאור דחה חילוק זה וקרא על כך 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא', כלומר שאם האדם עצמו כשעושה את המצוה אינו צריך לכוון לצאת ידי חובה, קל וחומר כששומע מאחר שאין האחר צריך לכוון להוציאו ידי חובה. גם שאר הראשונים לא חילקו בזה, ונראה מדבריהם שהבינו בפשיטות שדברי רבא ורבי זירא עומדים אחד כנגד השני, אף שרבא דיבר על כוונת עושה המצווה בעצמו, ואילו ר' זירא דיבר על כוונת המוציא אחרים.
  5. הרמב"ן גורס שרבה הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשיר, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.
  6. לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.
  7. וכן כתב להדיא הר"ן בדעתו.