אתר 'ויקיסוגיה' שותף באבל הכבד על מותו של פרופ' חכם יעקב שוויקה זצ"ל.
בין שאר פעליו הרבים, גם אתר זה זכה לליווי צמוד ממנו, ולקבלת עצה ותושיה.
יהי הלימוד באתר לעילוי נשמתו ולהצלחת אשתו וילדיו.

הבדלים בין גרסאות בדף "כוונה בתקיעת שופר"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "{{מקורות||ראש השנה כח א - כט א||שופר ב ד|אורח חיים תקפט א-ב}} אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול...")
(אין הבדלים)

גרסה מ־13:57, 21 ביוני 2020

מקורות
משנה:
בבלי: ראש השנה כח א - כט א
ירושלמי:
רמב"ם: שופר ב ד
שלחן ערוך: אורח חיים תקפט א-ב

אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, האם צריך שהתקיעה תהיה לשם מצווה ועליו לכוון לצאת ידי חובה, והאם יש הבדל בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים.

סוגית הגמרא

הגמרא (ראש השנה כח א) מביאה הלכה בשם אבוה דשמואל שאם כפו על אדם לאכול מצה ואכלה, יצא ידי חובה. ומסביר שם רב אשי שהכוונה שכפו אותו אנשים פרסיים, כלומר שהכריחוהו בכוח. ומבאר רש"י שם (ד"ה שכפאוהו) שאף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל פסח, יצא ידי חובה.
מזה לומד רבא[1], שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. ומסבירה הגמרא שחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו מתעסק יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיתה סברה לומר שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא, קא משמע לן.

לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ומקשה עליו מהמשנה בברכות (ב א) שאם היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע, רק אם כיוון ליבו יצא? ומתרצת (וכן מתרצת הגמרא שם בברכות יג א) שמדובר שהיה קורא על מנת להגיה, ולכן אם לא מכוון לפחות לקרוא בתורה לא יצא, אך לאו דווקא צריך שיכוון גם לצאת ידי חובת קריאת שמע.
עוד מקשה הגמרא מהמשנה האומרת שמי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, רק אם כיוון ליבו יצא, משמע שמצוות צריכות כוונה. מתרצת הגמרא, שהכוונה שכיוון ליבו לשמוע את התקיעה או הקריאה, ולאו דווקא שמכוון לצאת ידי חובה.

בסוף הסוגיה, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו, כלומר לכוון להוציאו ידי חובה. ומזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון להוציא את השומע ידי חובה.
לאחר שקלא וטריא מסיקה הגמרא שדבר זה אינו מוסכם ויש בזה מחלוקת תנאים. לדעת תנא קמא די שהמשמיע יכוון להוציא את עצמו, וכל מי ששומע אותו יוצא ידי חובה, ואילו לפי ר' יוסי זה נכון רק בשליח ציבור, אבל יחיד שתוקע, אם רוצים אחרים לצאת ידי חובה בתקיעתו, צריך הוא לכוון להוציא גם אותם.

מגמרא זו יוצא לכאורה שהמחלוקת האם מצוות צריכות כוונה, היא מחלוקת אמוראים ותנאים. לדעת רבא מצוות אינן צריכות כוונה, ולכן התוקע לשיר יצא, וכן היא דעת תנא קמא, הואמר שהתוקע להוציא אחרים לא צריך לכוון להוציאם ידי חובה. לעומת זאת דעת ר' זירא שמצוות צריכות כוונה, שהרי לדעתו צריך התוקע לאחרים לכוון להוציאם ידי חובה, והוא הדין התוקע לעצמו צריך לכוון לצאת ידי חובה[2]. וכן היא דעת התנא ר' יוסי.

מחלוקת הראשונים

הרי"ף (ראש השנה ז א) הביא דברי ר' זירא להלכה שצריך שיתכוון שומע ומשמיע, ורק בשליח ציבור אמרו שהעובר אחורי בית כנסת ושמע קול תקיעה יצא, לפי ששליח ציבור דעתו על כל מי ששומע. אבל ביחיד, אף שהתוקע מכוון להוציא עצמו, אין השומע יוצא ידי חובה עד שיכוון התוקע להוציאו. הרי"ף השמיט דברי רבא שמי שכפאוהו לאכול מצה יצא, וכן את דברי אבוה דשמואל על התוקע לשיר.
בעל המאור (ד"ה לפום) הבין מדברי הרי"ף שפוסק שמצוות צריכות כוונה, וחלק עליו וכתב שיש לפסוק כרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, שכן המסקנה בעירובין. והוסיף שאמנם יש אומרים שרבא ור' זירא אינן חולקים, אלא כוונת ר' זירא לומר למשמשו שיתקע לו לשם קול שופר, ולאו דווקא לשם מצוה, אלא מפירוש רש"י נראה שלא מפרש כן. וגם מסתבר כן, שהרי לא ייתכן שר' זירא יחמיר למשמיע יותר מהשומע. ועוד שהגמרא מעמידה דעת ר' זירא כדעת ר' יוסי, שבמסכת פסחים סובר הוא שמצוות צריכות כוונה. ומסיק בעל המאור שיש לפסוק כחכמים וכרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, וליתא לדברי הרי"ף.

הראב"ד (כתוב שם ז א) מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבא, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. אך שאר המצוות שיש בהם מעשה כשמיעת קול שופר וכלולב וכד', אם לא נתכוון לא יצא ידי חובה.
באופן אחר מתרץ הרמב"ן (מלחמת ה' ז א), שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא, וגם הוא סובר שמצוות צריכות כוונה, וכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה[3] לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיני, אבל רבא עצמו אינו סובר כן. ויתרה מזו אומר הרמב"ן, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן[4], אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. ועוד מביא הרמב"ן ראיות לכך שמצוות צריכות כוונה, ולבסוף מוכיח זאת מכך שקיימא לן שפסוק ראשון של קריאת שמע צריך כוונה, והרי למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, אפילו בפסוק ראשון הדין כן.
הרא"ש גם הוא הבין מדברי הרי"ף שכוונתו לפסוק כר' זירא שמצוות צריכות כוונה וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ידי חובה בתקיעתו, עד שיתכוון להוציאם.

הרשב"א לעומתם (ראש השנה כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) סובר שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל. שבאמת הלכה היא שמצוות אינן צריכות כוונה כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא אמר לשמשו כוון ותקע לי, אין הכוונה להוציאני ידי חובה, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמא. אמנם הביא הרשב"א את קושיית בעל המאור על כך, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא בתנא ר' יוסי, מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה. אבל על כל פנים דעת הרשב"א נראית שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה[5]. וכן דעת הריטב"א (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונה.

המאירי (כח א ד"ה המשנה השביעית) אחר שהביא כל הדעות בזה, כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, ובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, שאם כיוון להדיא שלא לצאת ידי חובה לא יצא. והוסיף המאירי שראוי לאדם שיתכוון בכל מצוה שעושה להתכוון למצוה.
עוד כתב המאירי שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, צריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה. צריך שידע שיש על חובת הדבר, ושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ולכן אם אדם קרא קריאת שמע לפי שהוא סבור שהוא לילה, לא יצא ידי חובה. וכן אם נטל לולב כשדעתו שהיום יום חול, לא יצא, שאין זה טוב יותר ממתעסק שלא יצא. וכן הדין אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, או קול שופר של שיר וכיו"ב לא יצא ידי חובה.

במתכוון שלא לצאת

רבנו שמואל[דרוש מקור] סובר שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, אם מתכוון בהדיא שלא לצאת אינו יוצא ידי חובה. ומקורו בגמרא בברכות בסוגיה דנקיט כסא דחמרא, שאם מחזיק כוס שכר ומתחיל את הברכה על דעת בורא פרי הגפן, לא יצא ידי חובה, אע"פ שמצוות אינן צריכות כוונה, כאן שינה להדיא מכוונתו ומתכוון שלא לצאת בשכר אלא ביין.

הערות שוליים

  1. כן היא הגרסה לפנינו. אך יש גורסים רבה, ולכאורה היא גרסה נכונה יותר.
  2. לכאורה היה מקום לחלק בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים. שגם אם התוקע לאחרים צריך לכוון להוציאם, עדיין ניתן לומר שמצוות אינן צריכות כוונה כאשר אדם עושה את המצווה בעצמו. אך בעל המאור דחה חילוק זה וקרא על כך 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא', כלומר שאם האדם עצמו כשעושה את המצוה אינו צריך לכוון לצאת ידי חובה, קל וחומר כששומע מאחר שאין האחר צריך לכוון להוציאו ידי חובה. גם שאר הראשונים לא חילקו בזה, ונראה מדבריהם שהבינו בפשיטות שדברי רבא ורבי זירא עומדים אחד כנגד השני, אף שרבא דיבר על כוונת עושה המצווה בעצמו, ואילו ר' זירא דיבר על כוונת המוציא אחרים.
  3. הרמב"ן גורס שרבה הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשיר, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.
  4. לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.
  5. וכן כתב להדיא הר"ן בדעתו.