טעם כעיקר - טעימת המאכל
| בבלי: | חולין צז א |
| רמב"ם: | מאכלות אסורות טו ל |
| שולחן ערוך: | יורה דעה צח א |
מאכל שנתערב בו איסור, מתי ניתן לסמוך על טעימת גוי, ומה היחס בין הטעימה לבין ביטול בשישים.
סוגיית הגמרא
הגמרא מביאה את דברי רבא, שאם נתערב איסור במאכל ניתן לבדוק האם נתן טעם במאכל על ידי טעימה של גוי. אם האיסור הוא ממין ההיתר, כך שאי אפשר לעמוד על טעמו, וכן במקרה שאין גוי, ניתן לסמוך על ביטול בשישים.
מצינו בראשונים ארבע שיטות שונות להבנת היחס בין טעימת הגוי לבין ביטול בשישים.
שיטת רש"י
רש"י מסביר שהולכים לחומרא – אם אין שישים במאכל כנגד האיסור, המאכל אסור אף אם האיסור לא נתן בו טעם, ולכן לא תועיל טעימת גוי. אם יש שישים במאכל כנגד האיסור ויש גוי צריך שהגוי יטעם ואם יש טעם איסור במאכל המאכל אסור. רק אם אין כאן גוי ויש שישים סומכים על הרוב, שאין נתינת טעם בשישים ומותר.
שיטת התוספות והרא"ש
לעומת רש"י מדייקים התוספות והרא"ש מלשון הגמרא "סמכינן אקפילא" שהולכים לקולא – אם יש פחות משישים כנגד האיסור אך הגוי טעם ואמר שאין טעם, המאכל מותר. אם יש שישים כנגד האיסור, המאכל מותר גם ללא טעימת גוי. רק אם במקרה טעם הגוי והתברר שיש טעם – אסור גם ביותר משישים.
ייתכן מאוד ששיטת רש"י ותוספות כאן תואמת לשיטתם בכתובות ב,א לגבי השאלה האם יש עניין לברר ספק שאינו ידוע: לרש"י יש עניין, ולכן תקנו שבתולה תינשא ביום רביעי כדי שאם תהיה לו טענת בתולים יבוא לבי"ד ומתוך כך יתברר הדבר. לכן רק כאשר אין אפשרות להשיג גוי ניתן לסמוך על החזקה. לעומת זאת דעת תוספות שכאשר יש מציאות מותרת, כגון ספק ספיקא או חזקה, אין לנו עניין לבוא ולחפש בירור, ולכן גם כאן אין עניין לחזר אחר הגוי.
שיטת הר"ן
הר"ן סובר מצד אחד כרש"י, שאין להתיר בפחות משישים אפילו בלי טעם, משום שלא חלקו חכמים בדבר, ומצד שני כרא"ש שאין צורך לבדוק על ידי גוי כשיש שישים. הר"ן מסביר שכל ההזדקקות לגוי היא במקרה שאין לנו אפשרות לבחון אם יש שישים כנגד האיסור, כגון שבישל בקדרה היתר לאחר שבישל בה איסור, או שלא יודע כמה איסור נפל לקדירה.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם פוסק בדיוק הפוך מהר"ן: תמיד אנו הולכים אחר הטעם, בין בפחות משישים ובין ביותר משישים. רק כאשר אין אפשרות לבחון ע"פ הטעם, כגון מין במינו או כשאין קפילא – בודקים אם יש שישים.
פסק השו"ע
השו"ע כתב כדברי הגמרא, שיש לבדוק על ידיד גוי, ואם אין גוי או שהוא מין במינו משערים בשישים. נראה שפסק כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בבית יוסף, וכן הבין הש"ך.
האם צריך שהגוי יהיה אומן - 'קפילא' או מסיח לפי תומו
הראשונים העלו שתי סברות שיש מדוע הגוי צריך להיות דווקא אומן - סברא אחת היא שאומן לא מרע אומנתו, כלומר שאין חשש שישקר כי חושש שיצא עליו שם של אדם שאינו מקצועי. סברא שניה היא שאומן בקי בטעמים, ועל כן הטעימה שלו תהיה מקצועית ואמיתית. מצד שני העלו סברא שהגוי צריך להיות מסיח לפי תומו, כלומר שלא ידע שסומכים עליו, כי כך אין חשש שמשקר.
רש"י כתב שצריך שהאומן יהיה מסיח לפי תומו, ולא ברור כ"כ מדבריו האם צריך שיהיה גם אומן בדווקא. וכן כתב הרא"ש. אולם תוס' כתבו שאומן הוא בדווקא כי אומן לא מרע אומנתו, ולדבריהם אין צורך שיהיה מסיח לפי תומו, אלא אדרבה, אם אינו מסיח לפי תומו יותר נאמן, וכ"כ הר"ן. הרשב"א בתורת הבית הוכיח שאין עניין באומן מצד הסברא שהוא בקי בטעמים, שהרי בתרומה שהתערבה בהיתר אין צריך שיהיה הכהן הטועם אומן. וכתב הרשב"א שדי באחד משני התנאים: או שיהיה מסיח לפי תומו או שיהיה אומן שלא מרע אומנתו, אך סיים שיש לחוש לדברי המצריכים גם אומן וגם מסיח לפי תומו. מדברי הרמב"ם נראה שלא הצריך לא שיהיה מסיח לפי תומו ולא שיהיה אומן.
הב"י מסיק להלכה שדי באחד התנאים – אומן או מסיח לפי תומו (שסומך על הרמב"ם יחד עם התוס' והרשב"א והר"ן, אך לא לגמרי ומצריך מסיח לפי תומו באינו אומן).
האחרונים הביאו את קושיית הרא"ה בבדק הבית: איך ייתכן שמסיח לפי תומו יהיה נאמן, והלא אין מסיח לפי תומו נאמן אלא לעדות אשה, ותירצו כמה תירוצים: תרומת הדשן מתרץ שהרשב"א סובר שטע"כ דרבנן, וכן משמע לכאורה בשו"ת הרשב"א, אך בתורת הבית לא משמע כן. הט"ז מתרץ שכל מה שלא מועיל מסיח לפי תומו באיסורי דאורייתא הוא במקום שצריך עדות, אבל בענייני איסורים מספיקה הוכחה ולכן מועיל מסיח לפי תומו. אולם הט"ז מסיק שאין לסמוך על כך. הש"ך מתרץ שניתן לסמוך על מסיח לפי תומו כיוון שהוא דבר שאפשר לבררו ע"י טעימת אומן. הגר"א מתרץ שאפשר לסמוך על מסיח לפי תומו כיוון שהוא דבר שעתיד להתברר ע"י טעימת הישראל. עוד הביא הש"ך בשם י"א שאין נאמנות של מסיח לפי תומו רק כאשר איתחזק איסורא.
השו"ע כתב שצריך מסיח לפי תומו, ולא הזכיר אומן, אך האחרונים הבינו שכוונתו למה שכתב בב"י, שאם יש אומן אין צריך מסיח לפי תומו.