טעם כעיקר - טעימת המאכל

מקורות
בבלי:	חולין צז א
רמב"ם:	מאכלות אסורות טו ל
שולחן ערוך:	יורה דעה צח א

מאכל שנתערב בו איסור, מתי ניתן לסמוך על טעימת גוי, ומה היחס בין הטעימה לבין ביטול בשישים.

שיטת רש"י

רש"י מסביר שהולכים לחומרא – אם אין שישים במאכל כנגד האיסור, המאכל אסור אף אם האיסור לא נתן בו טעם, ולכן לא תועיל טעימת גוי. אם יש שישים במאכל כנגד האיסור ויש גוי צריך שהגוי יטעם ואם יש טעם איסור במאכל המאכל אסור. רק אם אין כאן גוי ויש שישים סומכים על הרוב, שאין נתינת טעם בשישים ומותר.

שיטת התוספות והרא"ש

לעומת רש"י מדייקים התוספות והרא"ש מלשון הגמרא "סמכינן אקפילא" שהולכים לקולא – אם יש פחות משישים כנגד האיסור אך הגוי טעם ואמר שאין טעם, המאכל מותר. אם יש שישים כנגד האיסור, המאכל מותר גם ללא טעימת גוי. רק אם במקרה טעם הגוי והתברר שיש טעם – אסור גם ביותר משישים.

ייתכן מאוד ששיטת רש"י ותוספות כאן תואמת לשיטתם בכתובות ב,א לגבי השאלה האם יש עניין לברר ספק שאינו ידוע: לרש"י יש עניין, ולכן תקנו שבתולה תינשא ביום רביעי כדי שאם תהיה לו טענת בתולים יבוא לבי"ד ומתוך כך יתברר הדבר. לכן רק כאשר אין אפשרות להשיג גוי ניתן לסמוך על החזקה. לעומת זאת דעת תוספות שכאשר יש מציאות מותרת, כגון ספק ספיקא או חזקה, אין לנו עניין לבוא ולחפש בירור, ולכן גם כאן אין עניין לחזר אחר הגוי.

שיטת הר"ן

הר"ן סובר מצד אחד כרש"י, שאין להתיר בפחות משישים אפילו בלי טעם, משום שלא חלקו חכמים בדבר, ומצד שני כרא"ש שאין צורך לבדוק על ידי גוי כשיש שישים. הר"ן מסביר שכל ההזדקקות לגוי היא במקרה שאין לנו אפשרות לבחון אם יש שישים כנגד האיסור, כגון שבישל בקדרה היתר לאחר שבישל בה איסור, או שלא יודע כמה איסור נפל לקדירה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם פוסק בדיוק הפוך מהר"ן: תמיד אנו הולכים אחר הטעם, בין בפחות משישים ובין ביותר משישים. רק כאשר אין אפשרות לבחון ע"פ הטעם, כגון מין במינו או כשאין קפילא – בודקים אם יש שישים.