טעם כעיקר - דאורייתא או דרבנן

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:חולין ח ג
בבלי:עבודה זרה סז
חולין צח, קח
פסחים מד
זבחים עח-עט
ירושלמי:נזיר ו א
רמב"ם:מאכלות אסורות
שולחן ערוך:יורה דעה צח ב

כאשר מעורבים איסור תורה והיתר, ומבחינה הלכתית נשאר רק הטעם של האיסור, האם הטעם אסור מהתורה כמו עיקר האיסור או מדברי חכמים.

מהיכן נלמד האיסור

במספר מקומות בתלמוד הבבלי ביררו מהיכן נלמד איסור טעם כעיקר.

איסור יין לנזיר

במסכת פסחים (מד ב) למדו חכמים מהפסוק "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו ג) שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו טעם אסורים לנזיר.
מכיוון שאיסור זה זמני, אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד קל וחומר לשאר איסורים.

בשר בחלב

במסכת פסחים (מד ב) רבי עקיבא לומד מ"משרת ענבים" דין שונה.
מוצע שרבי עקיבא לומד מהפסוק "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים יד כא) את דין טעם כעיקר, שהרי בבשר בחלב יש נתינת טעם לכן גם בשאר איסורים שנותנים טעם יהיה אסור.
ההצעה נדחית מכיוון שלומדים שאסור להעביר טעמים בבשר בחלב דווקא בדרך בישול.

במסכת חולין (קח א)

גיעולי גויים

איל נזיר

חלה

טעם וממשות

גוש בנוזל

האיסור הוצא מהתערובת

נוזלים ובלילה

האיסור אינו ניכר ואין כזית בכדי אכילת פרס

טעם כעיקר בבבשר בחלב

בשר בחלב

דרך בישול

העברת טעמים

עוף בחלב

באיסור דרבנן