תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

הבדלים בין גרסאות בדף "טעם כעיקר - דאורייתא או דרבנן"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ
 
שורה 7: שורה 7:
  
 
===איסור יין לנזיר===
 
===איסור יין לנזיר===
'''במסכת פסחים''' (מד ב) '''מהפסוק''' "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו ג) למדו '''חכמים''' שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו טעם אסורים לנזיר.
+
'''במסכת פסחים''' ([https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=44b&format=pdf מד ב]) '''מהפסוק''' "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו ג) למדו '''חכמים''' שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו טעם אסורים לנזיר.
 
<BR/>מכיוון שאיסור זה זמני, אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד קל וחומר לשאר איסורים.
 
<BR/>מכיוון שאיסור זה זמני, אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד קל וחומר לשאר איסורים.
  

גרסה אחרונה מ־19:10, 29 ביוני 2021

מקורות
משנה: חולין ח ג
חלה ג ד
מעילה ד ד
בבלי: עבודה זרה סז
חולין צח, קח
פסחים מד
זבחים עח-עט
ירושלמי: נזיר ו א
רמב"ם: מאכלות אסורות טו
שלחן ערוך: יורה דעה צח ב


כאשר מעורבים איסור תורה והיתר, ומבחינה הלכתית נשאר רק הטעם של האיסור, האם הטעם אסור מהתורה כמו עיקר האיסור או מדברי חכמים.

מהיכן נלמד האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

במספר מקומות בתלמוד הבבלי ביררו מהיכן נלמד איסור טעם כעיקר.

איסור יין לנזיר[עריכה | עריכת קוד מקור]

במסכת פסחים (מד ב) מהפסוק "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו ג) למדו חכמים שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו טעם אסורים לנזיר.
מכיוון שאיסור זה זמני, אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד קל וחומר לשאר איסורים.

בשר בחלב[עריכה | עריכת קוד מקור]

במסכת פסחים (מד ב) רבי עקיבא לומד מ"משרת ענבים" דין שונה.
מוצע שרבי עקיבא לומד מהפסוק "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים יד כא) את דין טעם כעיקר, שהרי בבשר בחלב יש נתינת טעם לכן גם בשאר איסורים שנותנים טעם יהיה אסור.
ההצעה נדחית מכיוון שלומדים שאסור להעביר טעמים בבשר בחלב דווקא בדרך בישול.

במשנה (חולין ח ג) נקבע שאם טיפת חלב נתנה טעם בחתיכת בשר, החתיכה אסורה.
בתלמוד הבבלי (קח א) אביי למד מכך כלל שגם בשאר איסורים נתינת טעם אוסרת מהתורה.
רבא חלק מכיוון שבבשר בחלב אסורה מהתורה דווקא דרך בישול.

גיעולי גויים[עריכה | עריכת קוד מקור]

במסכת פסחים (מד ב) מוסבר שרבי עקיבא לומד את הדין מהפסוק "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר" (במדבר לא כג) שמתייחס לכלי מדין, אותם צריך להגעיל כדי להכשיר.
רבי עקיבא סובר כרב חייא שהכלים 'בני יומם' כך שטעם האיסור שבהם לא נפגם, ואותם צריך להכשיר מדין תורה.
בכלים אלה יש רק טעם של איסור ובכל זאת צריך להכשירם, מכך נלמד שטעם האיסור אסור כעיקר האיסור מהתורה.

איל נזיר[עריכה | עריכת קוד מקור]

מהפסוק "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל" (במדבר ו יט) למדו בתלמוד הבבלי (חולין צח) שהזרוע (שהיא קודש ולכן אסורה) התבשלה יחד עם שאר האיל.
רבא הסיק שבגלל שהתורה חידשה באיל נזיר שהטעם של הזרוע אינו אוסר את שאר האיל, שבשאר קדשים טעם כעיקר דאורייתא ובאיסורי חולין דרבנן.

פיגול, נותר וטמא[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתלמוד הבבלי (זבחים עח א) ריש לקיש לומד מהמשנה (מעילה ד ד) שאם עירב ואכל פיגול, נותר וטמא פטור מכיוון שהם מבטלים זה את זה.
אחת המסקנות של ריש לקיש היא שמכיוון שיש רוב כנגד הטעם של כל אחד מהאיסורים ובכל זאת פטור, שטעם כעיקר דרבנן.

חלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתלמוד הבבלי (זבחים עח א) רבא הביא את המשנה (חלה ג ז) כדי להקשות על ריש לקיש.
אם טעם של חיטים מורגש בעיסה שהוכנה מחיטים ואורז, העיסה נחשבת לחלה ואדם יכול לצאת בה ידי חובה (של מצה) בפסח.
מכך שאפשר לצאת בעיסה זו ידי חובה של מצווה דאורייתא (פסח) רבא לומד שטעם כעיקר דאורייתא.

טעם וממשות[עריכה | עריכת קוד מקור]

גוש בנוזל[עריכה | עריכת קוד מקור]

האיסור הוצא מהתערובת או שהתבשיל התקרר

נוזלים ובלילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

האיסור אינו ניכר ואין כזית בכדי אכילת פרס

טעם כעיקר בבשר בחלב[עריכה | עריכת קוד מקור]

לגבי העברת טעמים בעזרת עירוי מכלי ראשון וכלי שני לא נדון בסיכום זה,
מכיוון שהפסיקה תהיה לפי התשובה לשאלה האם הם יוצרים בישול או רק העברת טעמים.

בשר בחלב[עריכה | עריכת קוד מקור]

מהתלמוד הבבלי בחולין (קח א) ופסחים (מד ב) ניתן להסיק שלכל הדעות העברת טעם בדרך בישול בבשר בחלב אסורה מהתורה, ובדרכים אחרות מדברי חכמים.
(מהתלמוד הבבלי (חולין צח) לא נכון להסיק שלדעת רבא בבשר בחלב בדרך בישול טעם כעיקר דרבנן, כי הוא מביע את דעתו ההפוכה באותה מסכת (קח א))
כך כתבו תוס' (ד"ה דחדוש הוא, חולין קח א), המאירי (בית הבחירה, פסחים מד ב), רא"ה פמ"ג (

עוף בחלב[עריכה | עריכת קוד מקור]

רמ"א (תורת חטאת פה יג) כתב על פי האיסור והיתר (הארוך, לז ה ט) שבגלל שטעם כעיקר דאורייתא יש להחמיר, למרות שאיסור עוף בחלב מדברי חכמים.

ט"ז (צח ה) הסביר שבאיסור בשר בחלב חכמים עשו חיזוק לדבריהם, ולכן באיסור עוף בחלב חכמים החמירו כשיש ספק מחשש שמא יטעה בבשר בחלב.
פמ"ג (משב"ז צח ה, ד"ה הט"ז החזיק) וכה"ח (צח לו) הסכימו והחמירו מלבד מקרה של הפסד מרובה.

ש"ך (צח ז) חלק על הבנת הרמ"א את האו"ה. הוא הסביר שלדעת האו"ה איסור עוף בחלב מדאורייתא, ולכן החמיר.
אבל לפי הסוברים שאיסור עוף בחלב מדרבנן, אפשר להקל כשיש ספק.
כך פסקו אמונת שמואל (כח), פר"ח (צח ט), חכ"א (נא יד) כרתי (צח ט) ומנחת יעקב (פה מו).

ערוך השלחן (צח לח) ובדי השלחן (צח ב כד) כתבו שהמקיל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו הברכה.