טעימת המסובים אחר ברכת הלחם
בס"ד
טעימת המסובים.
השתלשלות ההלכה.
איתה בברכות(מז.) "אין המסובים רשאים לאכול כלום עד שיטעום הבוצע".
והקשו הראשונים שבפסחים(קו:) איתה "ר' אשי איקלע למחוזא, אמרו ליה{לרב אשי}, ליקדש לן מר קידושה רבה, יהבו ליה{נתנו לו כוס שיקדש עליו}, סבר מאי ניהו קידושא רבה{ולא ידע לאיזה קידוש הם מתכוונים}, ואמר בליבו הרי כל הברכות כולם שאומרים על היין בתחילה מברכים הגפן ואח"כ הברכה עצמה. אמר {רב אשי} "בורא פרי הגפן", ואגיד ביה, {האריך בה כדי להתבונן, שאם יתחיל מישהו מיד לשתות הרי זה הוא הקידוש. ואם לאו, יאמר את כל נוסח הקידוש, כמו בלילה. שכנראה כך הם נוהגים} חזייה לההוא סבא דגחין {מיד לאחר ברכת בורא פרי הגפן} ושתי,{והבין מכך שהקידוש אינו אלא בורא פרי הגפן וקראוהו "קידושא רבה" משום שאומרים ברכה זו בכל הקידושים}. הרי שמותר לשתות קודם המברך ולכאורה סתירה ממה ששנינו בברכות?
ותירץ הרא"ש(פ"ז סי' טו) בתירוץ הראשון שיש לחלק בין המוציא לקידוש, שברכת המוציא שהיא ברכת הנהנין שאינו יכול להוציא אחרים אא"כ אוכל עימהם לכן יש לו לטעום קודם לשאר המסובין, אבל בקידוש כיון שיכול להוציא אע"פ שיצא כבר ואינו צריך לטעום כלום, לכן יכולים המסובים לטעום לפניו.
ורוב הראשונים: רשב"א, תו"ס, רא"ש(תירוץ שני) תרצו שהגמרא בברכות מדברת בסיטואציה שאין פת לפני כל אחד ואחד לכן צריכים לחכות עד שיטעום הבוצע, ואילו הגמ' בפסחים מדברת כשהיה בפני כל אחד ואחד כוס ולכן אותו הסבא שתה הכוס מיד {וקיי"ל כתרוץ זה}. וכ' תוס' שכן עשה ר' שמשון בחופה אחת שלאחר שברך החתן בצע הוא מפיתו ולא חיכה לטעימת החתן.
וראשונים אלה נסתייעו מדברי הירושלמי(ו,א) "ר' אבא בשם רב מסובים אסורים לטעום כלום עד שיטעום המברך ריב"ל אמר שותין אע"פ שלא שתה ולא פליגי מה דאמר רב כשהיו כולן זקוקין לככר אחד ומה דאמר ריב"ל כשהיו כל אחד ואחד ככרו בידו".
וכ"כ הב"י "ולענין הלכה אם כ"א אוכל מככרו רשאים לטעום קודם כדברי הירושלמי אבל אם היו זקוקים לככר אחד אע"פ שנתן הבוצע לפני כל אחד ואחד אינן רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע כדברי הרשב"א וכדמשמע מדברי הרמב"ם[1](ברכות ז,ה)"
פסיקת הלכה.
פסק השו"ע "אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע, ואם כל אחד אוכל מכיכרו ואין כולם זקוקים לכיכר הבוצע רשאים לטעום קודם[2]".
ומסביר במ"ב(עו) במה דברים אמורים: כשהבוצע מכוון להוציא המסובים בברכתו {ובפמ"ג(א"א ס"ק לה) הוסיף אפילו אם כל אחד מברך בעצמו ולא מתכוון לצאת בברכתו} ואין לפני כל אחד ואחד פת מכיון שזקוקים לכיכרו של בוצע אינם רשאים לטעום עד שיטעם הבוצע לפי שאין זו דרך ארץ לטעום לפניו.
אבל אם יש פת {שלמה} לפני כל אחד ואחד, ואחד מהם מברך המוציא ומוציא את כולם יד"ח[3] רשאי כל אחד מהמסובים לטעום מן הפת שלפניו אפילו קודם שיטעם המברך {אולם צריכים להמתין עד שיכלה אמן מפי רב העונים כמו שהבוצע צריך להמתין – כה"ח(קטו)}
ןמוסיף בהלכה ברורה(שצה) וכן אם שותים משקה, וכל אחד כוסו לפניו ואח"כ מברך על המשקה ומוציא את כולם, רשאי כל אחד לשתות מן הכוס שלפניו אפילו קודם שישתה המברך.
וממשיך{הלכה ברורה} אם יש פת לפני כל אחד מהמסובים, אינם צריכים לטעום דוקא מן הפת שבירך עליה המברך ברכת המוציא ורשאים לטעום כל אחד מן הפת שלפניו. וכן אם שותים משקה וכ"א כוסו לפניו אינם צריכים לשתות דוקא מן הכוס שבירך עליה המברך, ורשאים כל אחד לשתות מן הכוס שלפניו.
וכ' המ"ב(ס"ק פ), הלכה ברורה(שצה),כה"ח(קיד) שאם יש לפני המברך כיכר לחם שלם ולפני המסובים אין כיכר שלם אלא פרוסות צריכים המסובים לטעום תחילה מן הפת השלמה שלפני המברך אחר שטעם המברך, ואח"כ אכלו מן הפת שלפניהם{ויתנו בדעתם מתחילה לאכול מן הפת שלפני המברך} וכן הוא בשו"ע הרב[4](סעי' כ).
וממשיך שו"ע שאפילו אם יש לחם לפני כאו"א אם שבת {או יו"ט-מ"ב) צריך שיהיה בנוסף ללחם שלפניהם לחם משנה ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע כיון שיש חיוב לבצוע על לחם משנה.
ומסביר המ"ב(פג) שאם אין לפני כל אחד לחם משנה הרי הם זקוקים לברכת הבוצע שיש לפניו לחם משנה ולטעום מאותו לחם ואינם רשאים לטעום לפניו.
מוסיף הרמ"א שהבוצע רשאי לחלק למסובים את פרוסת הבציע לפני שהוא יאכל בתנאי שימתינו לו עד שיבצע[5].
מקור הדברים כ' הב"י שיש בזה מחלוקת בין השר מקוצי לרמב"ם(פ"ז), שהשר מקוצי{בתוס'} דעתו שאם בצע המברך ונתן פת לפני כל אחד ואחד רשאים לטעום קודם שיאכל המברך וא"צ להמתין עד שיאכל[6]. ודעת הרמב"ם שהמסובים צריכים להמתין עד שיאכל הוא[7].
וסיים הב"י שלענין הלכה פסקינן הכי"א שאם בצע המברך ונתן פת לפני כל אחד ואחד, אינם רשאים לטעום קודם שיאכל המברך {אא"כ היה לפני כל אחד ואחד כיכר} ובדרכי משה כ' שמהתוספות והמרדכי משמע שהבוצע יכול ליתן פת לכל אחד ואחד{אף לכתחילה} עוד לפני שיטעם הוא.
ומסביר המ"ב(ס"ק עח) שאין בזה חשש הפסק {שהרי אסור להפסיק אפילו בשתיקה יותר מכדי דיבור} כיון שכל זה הוא צורך סעודה.
לעומת זאת הט"ז (ס"ק טו) סובר שאין לעשות כך משום שלכתחילה יש להמנע מכל הפסק, גם לצורך הסעודה, וגם אין בכך תועלת, מפני שבלאו הכי הם צריכים לחכות עד שיטעם. אילו היו רשאים לטעום מיד כשקיבלו את הלחם - הדבר היה מותר (כפי שעולה מתוספות בברכות שם ד"ה אין, בשם השר מקוצי), מפני שהברכה תהיה צמודה לאכילת המקבלים ואין כאן הפסק (שער הציון שם ס"ק סט), אבל מכיוון שהם צריכים לחכות עד שהבוצע יטעם, יש כאן הפסק. ואמנם כשהוא מקדים לחלק להם הוא מקצר את ההפסק בין הברכה לבין אכילתם, אבל מכיוון שהוא זה שבירך הרי שבעיית ההפסק שלו משמעותית יותר משלהם, ולכן עליו לאכול מיד אחרי ברכתו ואחר כך לחלק לאחרם.
וכ' כה"ח(קי,קיב), הלכה ברורה(שצח) שלכתחילה יטעם המברך מן הפת קודם שיתן ממנה למסובים וכ"ז הוא רק לכתחילה כיון שי"א שאין זה חשיב הפסק.
למעשה, נראה לענ"ד שיש מקום לשתי הדעות, ולכן מי שמרגיש צורך להקפיד על כבוד המסובים וחושש שאכילתו לפניהם תהיה חפוזה או תיחשב כחוסר נימוס רשאי לנהוג כשיטת הרמ"א.
[1] "הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן פְּרוּסָה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְהָאַחֵר נוֹטֵל בְּיָדוֹ. וְאֵין הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן בְּיַד הָאוֹכֵל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבֵל. וְהַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדָיו תְּחִלָּה וְאוֹכֵל. וְאֵין הַמְּסֻבִּין רַשָּׁאִין לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעֹם הַמְבָרֵךְ. וְאֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִטְעֹם עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הַמְּסֻבִּין. וְאִם רָצָה הַבּוֹצֵעַ לַחֲלֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְיַנִּיחֶנּוּ לִפְשֹׁט יָדוֹ קֹדֶם לוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ"
[2] ולהלן בסימן קע,יב שמשמע שאם כל אחד מברך לעצמו משום מנהג דרך ארץ יש לו להמתין עד שיאכל הגדול תחילה ומה שאמרו כאן שיכולים לאכול הוא כשיש קצת הפסק בין הברכה לטעימה שהרי כבר יצאו בברכת הבוצע ויצטרכו להמתין עד שיאכל.
[3] כמוכח מהגמרא בפסחים שההוא סבא שתה לפני ר' אשי שקידש והרי שם יצא בברכת הקידוש מרב אשי וכיון שלא צריך לכוסו רשאי לטעום לפניו.
[4] שכ' שכיון שיש על השולחן פת שלימה אסור לבצוע על הפרוסה.{על דרך שנתבאר בסי' קס"ח ס"א).
[5] ואף אם נתן רשות למסובים לאכול לפניו כיון שחז"ל אמרו שאין המסובים רשאים לאכול לפניו(ב"ח) וכ"כ כה"ח(קכב),הלכה ברורה(שצח),מ"ב(ס"ק עט).
[6] ומה שאמרנו בתחילה שאין המסובים רשאים לטעום וכו' הכוונה להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא.
[7] ברמב"ם הסדר הוא שהבוצע יחלק להם לפני שיאכל ואז יאכל ואח"כ המסובין רשאים לאכול נראה שלדעת הרמב"ם עדיף להקדים ולחלק למסובים מפני כבודם, שאין זה ראוי שימתינו לו עד שיאכל. ואולי מטעם אחר, שאין זה נעים לבוצע שכולם עוקבים אחרי אכילתו וממתינים שיסיים, ואולי גם משום כך יזדרז באכילתו יתר על המידה.