טעות וספק בברכות

מקורות
בבלי:	ברכות יב א
רמב"ם:	ברכות ח יא, קריאת שמע א ח
שולחן ערוך:	אורח חיים רט א-ג, נט ב

אדם שהתחיל לברך על דבר מסויים, ובאמצע הברכה כאשר נזכר שצריך לברך ברכה אחרת, שינה את הברכה.

הספק בגמרא

הגמרא (ברכות יב א) דנה אודות מקרה בו אדם אוחז בכוס של יין בידו וסבור שהוא של שכר. התחיל לברך על דעת שהוא שכר, כלומר שרוצה לברך 'שהכל נהיה בדברו' אלא שתוך כדי הברכה נזכר שיש לו בידו יין, ומיד סיים בברכת 'בורא פרי הגפן'. על מקרה כזה אומרת הגמרא שפשוט שיצא ידי חובה, שהרי גם אם היה מסיים 'שהכל נהיה בדברו' היה יוצא, לפי שקיימא לן במשנה (ברכות ו ג) שברכת שהכל פוטרת בדיעבד כל דבר.
אמנם אם היה לו כוס של שכר בידו, והתחיל לברך על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' ונזכר שהוא שכר וסיים 'שהכל נהיה בדברו' הגמרא מסתפקת האם יצא ידי חובה או לא. להלן יתבארו פרטי הספק על פי השיטות השונות בראשונים.

בהמשך מנסה הגמרא להביא ראיה מברייתא, בה כתוב שאדם שקורא קריאת שמע של שחרית והתחיל לברך יוצר אור וסיים מעריב ערבים לא יצא, אך אם פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא. וכן בערבית, התחיל במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא, אך אם התחיל ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא. כלומר, הולכים אחר סוף הברכה וחתימתה.
אך מיד הגמרא דוחה ואומרת שאי אפשר ללמוד מברייתא זו, לפי ששם מדובר בברכה ארוכה שיש בה גם חתימה נוספת בסוף הברכה ('יוצר המאורות' או 'מעריב ערבים'), אך בברכת שהכל הקצרה אין חתימה נוספת.
אמנם הגמרא ממשיכה ואומרת שהדחייה תיתכן רק לדעת רב שסובר שצריך רק הזכרת שם בברכה, אבל מלכות אינה מעכבת ולכן לשיטתו החתימה היא משמעותית. אך לפי רבי יוחנן שאמר שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, הרי שאין לחתימת הברכה משמעות, ואם כן ניתן להוכיח מהברייתא לענין הספק בכוס של שיכר?
מתרצת הגמרא ואומרת שאמנם הסיבה שבברכות קריאת שמע יוצא ידי חובה אף שטעה בתחילת הברכה, היא מפני שצריך להזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום (כמו שאומרים 'בורא חושך' ביום ו'גולל אור' בערב), ולכן מלכתחילה כשאומר שם ומלכות זה על דעת שניהם.

שיטת רש"י וסייעתו

רש"י (ד"ה פתח) מסביר שמדובר שבירך את תחילת הברכה, כלומר שם ומלכות, מתוך כוונה לומר 'שהכל נהיה בדברו', אך קודם שסיים 'שהכל נהיה בדברו', נזכר שהוא שכר ולכן סיים 'בורא פרי הגפן'. כלומר בפועל בירך את הברכה הנכונה, אלא שבזמן שאמר שם ומלכות היתה דעתו על ברכה אחרת. בכגון זה הסתפקה הגמרא, האם כיון שאמר שם ומלכות על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' שאינה פוטרת שכר, לא יצא ידי חובה, אף שבפועל סיים 'שהכל נהיה בדברו', או כיון שאמר בפועל את הברכה הנכונה אזלינן בתר החיתום ויצא ידי חובה. כפירוש זה נראה גם מדברי התוספות (ד"ה פתח).
לפי פירוש זה יש לגרוס בגמרא 'פתח וברך אדעתא דחמרא', כלומר שכוונתו היתה לומר בפה"ג אך קודם נזכר ואמר 'שהכל' כדין. תורף הספק לפי רש"י הוא האם הולכים אחר עיקר ברכה שזהו שם ומלכות, או אחר חתימת הברכה. גם לגבי הראיה מברכות קריאת שמע, כותב רש"י (ד"ה פתח ביוצר אור) שצריך לומר שמדובר שפתח ואמר 'ברוך אתה יי אלקינו מלך העולם' על דעת לומר יוצר אור אך נזכר ואמר 'המעריב ערבים'.

גם הרשב"א (יב א ד"ה הכי גריס) הסכים לפירוש זה, וכתב שהראיה מברכות קריאת שמע היא דווקא מהסיפא של הברייתא, שאומרת שבשחרית אם פתח בא"י אמ"ה על דעת לומר מעריב ערבים ונזכר ואמר יוצר אור יצא, שפתיחת הברכה נגמרת אחר החתימה. אך מהרישא שפתח בא"י אמ"ה על דעת לומר יוצר אור ואמר מעריב ערבים לא יצא, אין ראיה, שהרי סוף סוף חתם מעריב ערבים בשחרית, ובודאי אם חתימה לא הוי כתקנה, לא אמר כלום.
מדברי רבנו יונה (ו א ד"ה פתח) נראה שהבין שבברייתא לגבי ברכות קריאת שמע לא מדובר שבירך רק 'על דעת' מעריב ערבים, אלא שהתחיל ובירך 'מעריב ערבים בחכמה' אלא שבאמצע הברכה נזכר שהוא יום והמשיך ברכה של יום וחתם 'יוצר המאורות'. ולמרות זאת הגמרא דימתה ביניהם, לפי שבשניהם אזלינן בתר חתימה ולא חוששין למה שנתכוון בטעות בהתחלה או שאמר בטעות בתחילת הברכה.
ובאמת שגם הרשב"א הסכים לדבר, וכתב שגם רש"י לא התכוון דווקא לומר שפתח אדעתא לומר, אלא בברכות קריאת שמע אפילו פתח להדיא בטעות, כיון שחתם כראוי יצא ידי חובה, שדווקא בברכה קצרה היה צורך לומר שפתח על דעת לומר, אבל בברכה ארוכה כברכות קריאת שמע אפילו טעה להדיא בפתיחת הברכה, כיון שתיקן בחתימה יצא. וכתב כן כדי לתרץ קושית הראב"ד על רש"י, שבברייתא לא נזכר שבירך 'אדעתא' אלא שאמר בפירוש 'מעריב ערבים'.

דוחה הגמרא ואומרת שאני התם כיון שחתם ביוצר המאורות, כלומר שיש כאן ברכה ארוכה עם חתימה בפני עצמה שחותם יוצר המאורות, ולכן בתר חתימה אזלינן, אבל ברכת היין והשכר היא ברכה קצרה, ולכן שם אין החתימה קובעת את הברכה אחר שהפתיחה היתה שלא כדין.

לשיטה זו הסכים גם בעל המאור (ו ב בדפי הרי"ף), וכן מצדד גם רבנו יונה (ו א סוד"ה והרמב"ם). אמנם הרא"ש דחה שיטת רש"י מכח הקושיה שהזכיר הרשב"א, שבברייתא לגבי ברכות קריאת שמע לא מוזכר שבירך 'אדעתא' אלא שאמר במפורש את הטעות.

למה לא מועיל מצד מצוות אין צריכות כוונה

התוספות הביאו בשם הר"ר יעקב מקינון ששאל מדוע לא יצא ידי חובה, והרי מצוות אין צריכות כוונה? כלומר כיון שבסופו של דבר בפועל בירך את הברכה הנכונה, מה אכפת לן שכשאמר שם ומלכות היתה כוונתו לומר 'הגפן', והרי קיימא לן שמצוות אין צריכות כוונה. כעין זה הקשה הראב"ד (השגות על בעל המאור ו ב בדפי הרי"ף), שמעולם לא מצאנו פגם בברכה משום כוונה אחרת, ואפילו בקריאת שמע שהיא מן התורה אין הכוונה מעכבת חוץ מפסוק ראשון.
והשיב על זה ר"י בתוספות שם, שמה שאמרו שמצוות אין צריכות כוונה, מדובר בכגון אדם שעומד אחורי בית הכנסת ושומע ברכה מבלי שנתכוון לצאת, אבל כאן שנתכוון לברך על יין ונמצא שכר, לא מועיל.
קושיה זו מובאת גם בתלמידי רבנו יונה (ו א ד"ה פתח), והם כתבו לתרץ (ד"ה אמנם) שמצוות אין צריכות כוונה זהו דווקא בדבר שיש בו מעשה כגון נטילת לולב, שיוצא ידי חובה ברגע שמגביהו, אפילו אם לא נתכוון לצאת ידי מצוה, אבל מצוה שתלויה באמירה ודאי צריכה כוונה, שאם אינו מכוון באמירה ואינו עושה שום מעשה, נמצא שלא עשה שום דבר מהמצווה.
תירוץ אחר הביאו שם בשם רבנו שמואל שמצוות אין צריכות כוונה דווקא כשעושה המצוה בסתם, אבל כשמתכוון בידיעה שלא לצאת, אינו יוצא. לכן גם כאן כשחשב שהוא יין ובירך תחילת הברכה על דעת יין, לא יצא ידי חובה. וכן כתב לתרץ הרא"ש (א יד).

שיטת הרי"ף והגאונים

ה'רי"ף (ו א) ציטט את הגמרא בכמה שינויים קלים מגירסת רש"י. הוא אינו גורס 'אדעתא' אלא 'פתח ובירך בדשכרא וסיים בדחמרא', כלומר הוא בירך על השכר וסיים בשל יין, ובעצם ברכתו היתה "בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן", ובזה פשוט לגמרא שיצא. ואילו להיפך, שהחזיק כוס שכר ובירך "בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו", מסתפקת הגמרא מה דינו.
הבדל נוסף יש בגירסת הרי"ף, שבהצגת הספק של הגמרא הוא אינו גורס 'אי בתר עיקר ברכה אזלינן', אלא האם בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה.

הרא"ש (א יד) הסביר את שיטת הרי"ף שמדובר שאמר 'בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו' ומיד נזכר שהוא יין ואמר 'בורא פרי הגפן', ובזה פשיטא שיצא כיון שאפילו אם לא הוסיף 'בורא פרי הגפן' יצא בברכת 'שהכל', ואם החזיק שכר בידו ואמר 'בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו' בזה הסתפקה הגמרא האם בתר פתיחה אזלינן ולא יצא או אחר חתימה אזלינן ויצא. ומספק אזלינן לקולא. והסכים הרא"ש בזה לדברי הרי"ף.

לשיטה זו תתפרש הראיה מברכות קריאת שמע, ממה שבשחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ידי חובה, אם כן הכל הולך אחר החתימה, ולכן גם בברכת הנהנין כשתיקן ואמר 'שהכל נהיה בדברו' יצא.
רבנו יונה (ו א ד"ה והרמב"ם) מעיר שיוצא שיש קצת הבדל בין הנידון לראיה, שהרי בברכת הנהנין המקרה היה שמברך ברכה אחת ואומר שהכל ובורא פרי הגפן יחד, ואילו בברכות קריאת שמע מתחיל לברך 'מעריב ערבים' וממשיך כרגיל ורק חותם 'יוצר המאורות', כלומר החתימה היא חתימה אחת, לעומת הנידון בסוגיה שהחתימה היא בשני דברים, ומפסיק בין הברכה לבין החתימה הנכונה.

שיטת הגאונים

הרמב"ן במלחמות (ו ב בדפי הרי"ף) הביא שיטת הגאונים, שבעיקרה היא כשיטת הרי"ף שמדובר שבירך את הברכה המוטעית במלואה, ומיד תיקן לברכה הנכונה. אלא שיש שינויים בגירסאות במה בדיוק נסתפקה הגמרא. הרמב"ן כותב שגם ר' חננאל ורב האי גאון מפרשים כן את הגמרא, אך עיקר הסוגיה היא כהרי"ף, שבמקרה שאחז כוס יין בידו וסבר שהוא שכר ובירך 'שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן' יצא. ובמקרה שאחז כוס שכר ובירך 'בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו' יצא מפני שחזר בו מיד תוך כדי דיבור וסיים כראוי. ואילו במקרה שפתח ואמר 'שהכל נהיה בדברו' כדין, אך מיד תיקן בטעות 'בורא פרי הגפן', בזה נסתפקה הגמרא האם בתר עיקר ברכה אזלינן ובירך כראוי, או כיון שחזר וסיים שלא כראוי, הרי שחתם בטעות ובתר חתימה אזלינן ולא יצא ידי חובה.

הרשב"א (יב א ד"ה הכי גריס) הביא גם הוא שיטה זו, אך נראה מדבריו שהבין שאין זו שיטת הרי"ף, אלא שיטת הגאונים בלבד, ואילו לרי"ף ספק הגמרא הוא בהחזיק כוס שכר ופתח בשל יין וסיים בשל שכר, ונסתפקה הגמרא אם אזלינן בתר פתיחת הברכה או בתר חתימה. לפי הרשב"א בשם הגאונים במקרה כזה פשיטא שיצא, והספק הוא במקרה שהחזיק כוס שכר בידו ופתח בברכת שהכל כדין אך סיים מיד בורא פרי הגפן, כלומר שאמר 'בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן' ונסתפקה הגמרא האם מה שתיקן את עצמו שלא כדין גורע מהברכה שבירך כדין.
על זה מקשה הרשב"א, שרחוק הוא הדבר לומר שבמקרה שסיים באופן לא תקין ומיד תיקן את עצמו שיועיל לו, ואילו אם אם סיים את הברכה כתיקנה, ומיד הוסיף סיומת לא נכונה, שלא יצא ידי חובה, והרי מה בכך שהוסיף אחר כך 'שהכל נהיה בדברו', אין זה אלא תוספת על מה שבירך כבר, ומה אכפת לנו אם אחרי שבירך כדין הוסיף עוד כמה דברים?
בשיטה מקובצת (יב א ד"ה גרסת הגאונים) מביא גם הוא שיטה זו בשם הגאונים, ומבאר קצת שהספק הוא אם אומרים שפתיחת הברכה היא כמו חתימתה, כלומר שכיון שתיקן ואמר בורא פרי הגפן שלא כדין, אפשר שגם פתיחת הברכה שאמר בא"י אמ"ה היתה על דעת לומר בורא פרי הגפן, ולכן לא יצא ידי חובה.
השיטה מקובצת ממשיך ומסביר גם את הראיה מברכות קריאת שמע, שהראיה היא מהרישא שאם פתח בשחרית ביוצר אור וחתם במעריב ערבים לא יצא, כלומר שאזלינן בתר חתימה, ואף שאת פתיחת הברכה אמר כדין, כיון שסיים שלא כדין, לא יצא ידי חובה. ודוחה הגמרא - שאני התם שבירך, כלומר כשאמר 'שהכל נהיה בדברו' הרי כבר בירך את הברכה כתיקנה, ורק אחר כך הוסיף 'בורא פרי הגפן', מה שאין כן בברכות קריאת שמע, שלא חתם של שחרית, אלא רק את הפתיחה אמר כתיקנה, אך את בחתימה טעה ואמר מעריב ערבים, ולכן לא יצא.
דוחה הגמרא ואומרת שאם כן לא מובן הסיפא של הברייתא שאם חתם כדין יצא ידי חובה, שהרי לעיל אמרנו שהחתימה אינה קובעת אלא מכיון שלא אמר את כל הברכה כדין לא יצא ידי חובה, ואם כן מדוע בסיפא יצא ידי חובה אם חתם יוצר המאורות, והרי את פתיחת הברכה לא אמר כדין. הניחא לפי רב שכל ברכה שאין בה שם ומלכות נחשבת ברכה, אבל לר' יוחנן אינו מובן מדוע יוצא ידי חובה, שהרי אין בחתימת הברכה שם ומלכות?

הכרעת הפוסקים

מובא בתוספות (ד"ה לא) בשם ר"י שכיון שהספק לא נפשט בגמרא, יש ללכת לחומרא וצריך לברך פעם אחרת.