הבדלים בין גרסאות בדף "טעות וספק בברכות"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(4 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
 
{{מקורות||ברכות יב א||ברכות ח יא, קריאת שמע א ח|אורח חיים רט א-ג, נט ב}}
 
{{מקורות||ברכות יב א||ברכות ח יא, קריאת שמע א ח|אורח חיים רט א-ג, נט ב}}
 
אדם שהתחיל לברך על דבר מסויים, ובאמצע הברכה כאשר נזכר שצריך לברך ברכה אחרת, שינה את הברכה.
 
אדם שהתחיל לברך על דבר מסויים, ובאמצע הברכה כאשר נזכר שצריך לברך ברכה אחרת, שינה את הברכה.
== הספק בגמרא ==
+
==הספק בגמרא==
 
ה'''גמרא''' [https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=12&format=pdf (ברכות יב א)] דנה אודות מקרה בו אדם אוחז בכוס של יין בידו וסבור שהוא של שכר. התחיל לברך על דעת שהוא שכר, כלומר שרוצה לברך 'שהכל נהיה בדברו' אלא שתוך כדי הברכה נזכר שיש לו בידו יין, ומיד סיים בברכת 'בורא פרי הגפן'. על מקרה כזה אומרת הגמרא שפשוט שיצא ידי חובה, שהרי גם אם היה מסיים 'שהכל נהיה בדברו' היה יוצא, לפי שקיימא לן במשנה (ברכות ו ג) ש[[ברכת שהכל פוטרת בדיעבד כל דבר]].
 
ה'''גמרא''' [https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=12&format=pdf (ברכות יב א)] דנה אודות מקרה בו אדם אוחז בכוס של יין בידו וסבור שהוא של שכר. התחיל לברך על דעת שהוא שכר, כלומר שרוצה לברך 'שהכל נהיה בדברו' אלא שתוך כדי הברכה נזכר שיש לו בידו יין, ומיד סיים בברכת 'בורא פרי הגפן'. על מקרה כזה אומרת הגמרא שפשוט שיצא ידי חובה, שהרי גם אם היה מסיים 'שהכל נהיה בדברו' היה יוצא, לפי שקיימא לן במשנה (ברכות ו ג) ש[[ברכת שהכל פוטרת בדיעבד כל דבר]].
<BR/>אמנם אם היה לו כוס של שכר בידו, והתחיל לברך על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' ונזכר שהוא שכר וסיים 'שהכל נהיה בדברו' הגמרא מסתפקת האם יצא ידי חובה או לא. להלן יתבארו פרטי הספק על פי השיטות השונות בראשונים.
+
<BR />אמנם אם היה לו כוס של שכר בידו, והתחיל לברך על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' ונזכר שהוא שכר וסיים 'שהכל נהיה בדברו' הגמרא מסתפקת האם יצא ידי חובה או לא. להלן יתבארו פרטי הספק על פי השיטות השונות בראשונים.
  
 
בהמשך מנסה הגמרא להביא ראיה מברייתא, בה כתוב שאדם שקורא קריאת שמע של שחרית והתחיל לברך יוצר אור וסיים מעריב ערבים לא יצא, אך אם פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא. וכן בערבית, התחיל במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא, אך אם התחיל ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא. כלומר, הולכים אחר סוף הברכה וחתימתה.
 
בהמשך מנסה הגמרא להביא ראיה מברייתא, בה כתוב שאדם שקורא קריאת שמע של שחרית והתחיל לברך יוצר אור וסיים מעריב ערבים לא יצא, אך אם פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא. וכן בערבית, התחיל במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא, אך אם התחיל ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא. כלומר, הולכים אחר סוף הברכה וחתימתה.
<BR/>אך מיד הגמרא דוחה ואומרת שאי אפשר ללמוד מברייתא זו, לפי ששם מדובר בברכה ארוכה שיש בה גם חתימה נוספת בסוף הברכה ('יוצר המאורות' או 'מעריב ערבים'), אך בברכת שהכל הקצרה אין חתימה נוספת.
+
<BR />אך מיד הגמרא דוחה ואומרת שאי אפשר ללמוד מברייתא זו, לפי ששם מדובר בברכה ארוכה שיש בה גם חתימה נוספת בסוף הברכה ('יוצר המאורות' או 'מעריב ערבים'), אך בברכת שהכל הקצרה אין חתימה נוספת.
<BR/>אמנם הגמרא ממשיכה ואומרת שהדחייה תיתכן רק לדעת רב שסובר שצריך רק הזכרת שם בברכה, אבל מלכות אינה מעכבת ולכן לשיטתו החתימה היא משמעותית. אך לפי רבי יוחנן שאמר שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, הרי שאין לחתימת הברכה משמעות, ואם כן ניתן להוכיח מהברייתא לענין הספק בכוס של שיכר?
+
<BR />אמנם הגמרא ממשיכה ואומרת שהדחייה תיתכן רק לדעת רב שסובר שצריך רק הזכרת שם בברכה, אבל מלכות אינה מעכבת ולכן לשיטתו החתימה היא משמעותית. אך לפי רבי יוחנן שאמר שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, הרי שאין לחתימת הברכה משמעות, ואם כן ניתן להוכיח מהברייתא לענין הספק בכוס של שיכר?
<BR/>מתרצת הגמרא ואומרת שאמנם הסיבה שבברכות קריאת שמע יוצא ידי חובה אף שטעה בתחילת הברכה, היא מפני שצריך להזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום (כמו שאומרים 'בורא חושך' ביום ו'גולל אור' בערב), ולכן מלכתחילה כשאומר שם ומלכות זה על דעת שניהם.
+
<BR />מתרצת הגמרא ואומרת שאמנם הסיבה שבברכות קריאת שמע יוצא ידי חובה אף שטעה בתחילת הברכה, היא מפני שצריך להזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום (כמו שאומרים 'בורא חושך' ביום ו'גולל אור' בערב), ולכן מלכתחילה כשאומר שם ומלכות זה על דעת שניהם.
 
   
 
   
=== שיטת רש"י וסייעתו ===
+
===שיטת רש"י וסייעתו===
 
'''רש"י''' (ד"ה פתח) מסביר שמדובר שבירך את תחילת הברכה, כלומר שם ומלכות, מתוך כוונה לומר 'שהכל נהיה בדברו', אך קודם שסיים 'שהכל נהיה בדברו', נזכר שהוא שכר ולכן סיים 'בורא פרי הגפן'. כלומר בפועל בירך את הברכה הנכונה, אלא שבזמן שאמר שם ומלכות היתה דעתו על ברכה אחרת. בכגון זה הסתפקה הגמרא, האם כיון שאמר שם ומלכות על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' שאינה פוטרת שכר, לא יצא ידי חובה, אף שבפועל סיים 'שהכל נהיה בדברו', או כיון שאמר בפועל את הברכה הנכונה אזלינן בתר החיתום ויצא ידי חובה. כפירוש זה נראה גם מדברי ה'''תוספות''' (ד"ה פתח).
 
'''רש"י''' (ד"ה פתח) מסביר שמדובר שבירך את תחילת הברכה, כלומר שם ומלכות, מתוך כוונה לומר 'שהכל נהיה בדברו', אך קודם שסיים 'שהכל נהיה בדברו', נזכר שהוא שכר ולכן סיים 'בורא פרי הגפן'. כלומר בפועל בירך את הברכה הנכונה, אלא שבזמן שאמר שם ומלכות היתה דעתו על ברכה אחרת. בכגון זה הסתפקה הגמרא, האם כיון שאמר שם ומלכות על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' שאינה פוטרת שכר, לא יצא ידי חובה, אף שבפועל סיים 'שהכל נהיה בדברו', או כיון שאמר בפועל את הברכה הנכונה אזלינן בתר החיתום ויצא ידי חובה. כפירוש זה נראה גם מדברי ה'''תוספות''' (ד"ה פתח).
<BR/>לפי פירוש זה יש לגרוס בגמרא 'פתח וברך '''אדעתא''' דחמרא', כלומר שכוונתו היתה לומר בפה"ג אך קודם נזכר ואמר 'שהכל' כדין. תורף הספק לפי רש"י הוא האם הולכים אחר '''עיקר ברכה''' שזהו שם ומלכות, או אחר חתימת הברכה. גם לגבי הראיה מברכות קריאת שמע, כותב רש"י (ד"ה פתח ביוצר אור) שצריך לומר שמדובר שפתח ואמר 'ברוך אתה יי אלקינו מלך העולם' '''על דעת''' לומר יוצר אור אך נזכר ואמר 'המעריב ערבים'.
+
<BR />לפי פירוש זה יש לגרוס בגמרא 'פתח וברך '''אדעתא''' דחמרא', כלומר שכוונתו היתה לומר בפה"ג אך קודם נזכר ואמר 'שהכל' כדין. תורף הספק לפי רש"י הוא האם הולכים אחר '''עיקר ברכה''' שזהו שם ומלכות, או אחר חתימת הברכה. גם לגבי הראיה מברכות קריאת שמע, כותב רש"י (ד"ה פתח ביוצר אור) שצריך לומר שמדובר שפתח ואמר 'ברוך אתה יי אלקינו מלך העולם' '''על דעת''' לומר יוצר אור אך נזכר ואמר 'המעריב ערבים'.
  
 
גם ה'''רשב"א''' (יב א ד"ה הכי גריס) הסכים לפירוש זה, וכתב שהראיה מברכות קריאת שמע היא דווקא מה'''סיפא''' של הברייתא, שאומרת שבשחרית אם פתח בא"י אמ"ה על דעת לומר מעריב ערבים ונזכר ואמר יוצר אור יצא, שפתיחת הברכה נגמרת אחר החתימה. אך מהרישא שפתח בא"י אמ"ה על דעת לומר יוצר אור ואמר מעריב ערבים לא יצא, אין ראיה, שהרי סוף סוף חתם מעריב ערבים בשחרית, ובודאי אם חתימה לא הוי כתקנה, לא אמר כלום.  
 
גם ה'''רשב"א''' (יב א ד"ה הכי גריס) הסכים לפירוש זה, וכתב שהראיה מברכות קריאת שמע היא דווקא מה'''סיפא''' של הברייתא, שאומרת שבשחרית אם פתח בא"י אמ"ה על דעת לומר מעריב ערבים ונזכר ואמר יוצר אור יצא, שפתיחת הברכה נגמרת אחר החתימה. אך מהרישא שפתח בא"י אמ"ה על דעת לומר יוצר אור ואמר מעריב ערבים לא יצא, אין ראיה, שהרי סוף סוף חתם מעריב ערבים בשחרית, ובודאי אם חתימה לא הוי כתקנה, לא אמר כלום.  
<BR/>דוחה הגמרא ואומרת שאני התם כיון שחתם ביוצר המאורות, כלומר שיש כאן ברכה ארוכה עם חתימה בפני עצמה שחותם יוצר המאורות, ולכן בתר חתימה אזלינן, אבל ברכת היין והשכר היא ברכה קצרה, ולכן שם אין החתימה קובעת את הברכה אחר שהפתיחה היתה שלא כדין.
+
<BR />מדברי '''רבנו יונה''' (ו א ד"ה פתח) נראה שהבין שבברייתא לגבי ברכות קריאת שמע לא מדובר שבירך רק 'על דעת' מעריב ערבים, אלא שהתחיל ובירך 'מעריב ערבים בחכמה' אלא שבאמצע הברכה נזכר שהוא יום והמשיך ברכה של יום וחתם 'יוצר המאורות'. ולמרות זאת הגמרא דימתה ביניהם, לפי שבשניהם אזלינן בתר חתימה ולא חוששין למה שנתכוון בטעות בהתחלה או שאמר בטעות בתחילת הברכה.
 +
<BR />ובאמת שגם ה'''רשב"א''' הסכים לדבר, וכתב שגם רש"י לא התכוון דווקא לומר שפתח אדעתא לומר, אלא בברכות קריאת שמע אפילו פתח להדיא בטעות, כיון שחתם כראוי יצא ידי חובה, שדווקא בברכה קצרה היה צורך לומר שפתח על דעת לומר, אבל בברכה ארוכה כברכות קריאת שמע אפילו טעה להדיא בפתיחת הברכה, כיון שתיקן בחתימה יצא. וכתב כן כדי לתרץ קושית הראב"ד על רש"י, שבברייתא לא נזכר שבירך 'אדעתא' אלא שאמר בפירוש 'מעריב ערבים'.  
  
==== למה לא מועיל מצד מצוות אין צריכות כוונה ====
+
דוחה הגמרא ואומרת שאני התם כיון שחתם ביוצר המאורות, כלומר שיש כאן ברכה ארוכה עם חתימה בפני עצמה שחותם יוצר המאורות, ולכן בתר חתימה אזלינן, אבל ברכת היין והשכר היא ברכה קצרה, ולכן שם אין החתימה קובעת את הברכה אחר שהפתיחה היתה שלא כדין.
התוספות הביאו בשם '''הר"ר יעקב מקינון''' ששאל מדוע לא יצא ידי חובה, והרי מצוות אין צריכות כוונה? כלומר כיון שבסופו של דבר בפועל בירך את הברכה הנכונה, מה אכפת לן שכשאמר שם ומלכות היתה כוונתו לומר 'הגפן', והרי קיימא לן ש[[מצוות אין צריכות כוונה]]?
 
<BR/>והשיב על זה ר"י, שמה שאמרו שמצוות אין צריכות כוונה, מדובר בכגון אדם שעומד אחורי בית הכנסת ושומע ברכה מבלי שנתכוון לצאת, אבל כאן שנתכוון לברך על יין ונמצא שכר, לא מועיל.
 
  
=== שיטת הרי"ף וסייעתו ===
+
לשיטה זו הסכים גם '''בעל המאור''' (ו ב בדפי הרי"ף), וכן מצדד גם '''רבנו יונה''' (ו א סודוהרמב"ם).
ה''''רי"ף''' לעומת זאת מפרש שמדובר שהחזיק כוס שכר בידו וסבור שהוא יין, והתחיל לברך 'בורא פרי הגפן', ואף אמר 'בורא פרי הגפן' אלא שמיד נזכר שהוא שכר והוסיף 'שהכל נהיה בדברו'. נמצא שברכתו היתה: "בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו". ובאמת הרי"ף לא גורס את המילה '''אדעתא''', כלומר שלא רק כוונתו היתה לומר בורא פרי הגפן, אלא שאמר כן ממש.
 
<BR/>הבדל נוסף יש בגירסת הרי"ף, שבהצגת הספק של הגמרא הוא אינו גורס 'אי בתר '''עיקר ברכה''' אזלינן', אלא האם בתר '''פתיחה''' אזלינן או בתר חתימה.
 
<BR/>וכן הוא הפירוש גם לגבי ברכות קריאת שמע, שאמר בערבית "בא"י אמ"ה יוצר אור מעריב ערבים בחכמה...", או בבוקר "בא"י אממעריב ערבים בחכמה יוצר אור ובורא חושך".
 
  
ה'''רשב"א''' (יב א ד"ה הכי גריס) הקשה על שיטת הרי"ף, שאם סיים כבר 'בורא פרי הגפן', פשיטא של יצא ומה בכך שהוסיף אחר כך 'שהכל נהיה בדברו', אין זה אלא תוספת על מה שבירך כבר, ואינו מועיל.
+
====למה לא מועיל מצד מצוות אין צריכות כוונה====
 +
התוספות הביאו בשם '''הר"ר יעקב מקינון''' ששאל מדוע לא יצא ידי חובה, והרי מצוות אין צריכות כוונה? כלומר כיון שבסופו של דבר בפועל בירך את הברכה הנכונה, מה אכפת לן שכשאמר שם ומלכות היתה כוונתו לומר 'הגפן', והרי קיימא לן ש[[מצוות אין צריכות כוונה]]?
 +
<BR />והשיב על זה ר"י, שמה שאמרו שמצוות אין צריכות כוונה, מדובר בכגון אדם שעומד אחורי בית הכנסת ושומע ברכה מבלי שנתכוון לצאת, אבל כאן שנתכוון לברך על יין ונמצא שכר, לא מועיל.
 +
<BR />קושיה זו מובאת גם ב'''תלמידי רבנו יונה''' (ו א ד"ה פתח), והם כתבו לתרץ (ד"ה אמנם) שמצוות אין צריכות כוונה זהו דווקא בדבר שיש בו מעשה כגון נטילת לולב, שיוצא ידי חובה ברגע שמגביהו, אפילו אם לא נתכוון לצאת ידי מצוה, אבל מצוה שתלויה באמירה ודאי צריכה כוונה, שאם אינו מכוון באמירה ואינו עושה שום מעשה, נמצא שלא עשה שום דבר מהמצווה.
 +
<BR />תירוץ אחר הביאו שם בשם '''רבנו שמואל''' שמצוות אין צריכות כוונה דווקא כשעושה המצוה בסתם, אבל כשמתכוון בידיעה שלא לצאת, אינו יוצא. לכן גם כאן כשחשב שהוא יין ובירך תחילת הברכה על דעת יין, לא יצא ידי חובה.  
  
== הכרעת הפוסקים ==
+
===שיטת הרי"ף וסייעתו===
 +
ה''''רי"ף''' (ו א) ציטט את הגמרא בכמה שינויים קלים מגירסת רש"י. הוא אינו גורס 'אדעתא' אלא 'פתח ובירך בדשכרא וסיים בדחמרא', כלומר הוא בירך על השכר וסיים בשל יין, ובעצם ברכתו היתה "בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן". וכן להיפך, שהחזיק כוס שכר ובירך "בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו".
 +
<BR />הבדל נוסף יש בגירסת הרי"ף, שבהצגת הספק של הגמרא הוא אינו גורס 'אי בתר '''עיקר ברכה''' אזלינן', אלא האם בתר '''פתיחה''' אזלינן או בתר חתימה.
 +
 
 +
לשיטה זו תתפרש הראיה מברכות קריאת שמע, שבשחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ידי חובה, לפי שהכל הולך אחר החתימה. '''רבנו יונה''' (ו א ד"ה והרמב"ם) מעיר שיוצא שיש קצת הבדל בין הנידון לראיה, שהרי בברכת הנהנין המקרה היה שמברך ברכה אחת ואומר שהכל ובורא פרי הגפן יחד, ואילו בברכות קריאת שמע מתחיל לברך 'מעריב ערבים' וממשיך כרגיל ורק חותם 'יוצר המאורות', כלומר החתימה היא חתימה אחת, לעומת הנידון בסוגיה שהחתימה היא בשני דברים, ומפסיק בין הברכה לבין החתימה הנכונה.
 +
 
 +
ה'''רשב"א''' (יב א ד"ה הכי גריס) הביא שיטה זו בשם הגאונים, אך הקשה על שיטת הרי"ף, שאם סיים כבר 'בורא פרי הגפן', פשיטא של יצא ומה בכך שהוסיף אחר כך 'שהכל נהיה בדברו', אין זה אלא תוספת על מה שבירך כבר, ואינו מועיל.
 +
 
 +
==הכרעת הפוסקים==
 
מובא ב'''תוספות''' (ד"ה לא) בשם '''ר"י''' שכיון שהספק לא נפשט בגמרא, יש ללכת לחומרא וצריך לברך פעם אחרת.
 
מובא ב'''תוספות''' (ד"ה לא) בשם '''ר"י''' שכיון שהספק לא נפשט בגמרא, יש ללכת לחומרא וצריך לברך פעם אחרת.

גרסה מ־23:46, 9 בנובמבר 2019

מקורות
משנה:
בבלי: ברכות יב א
ירושלמי:
רמב"ם: ברכות ח יא, קריאת שמע א ח
שלחן ערוך: אורח חיים רט א-ג, נט ב

אדם שהתחיל לברך על דבר מסויים, ובאמצע הברכה כאשר נזכר שצריך לברך ברכה אחרת, שינה את הברכה.

הספק בגמרא

הגמרא (ברכות יב א) דנה אודות מקרה בו אדם אוחז בכוס של יין בידו וסבור שהוא של שכר. התחיל לברך על דעת שהוא שכר, כלומר שרוצה לברך 'שהכל נהיה בדברו' אלא שתוך כדי הברכה נזכר שיש לו בידו יין, ומיד סיים בברכת 'בורא פרי הגפן'. על מקרה כזה אומרת הגמרא שפשוט שיצא ידי חובה, שהרי גם אם היה מסיים 'שהכל נהיה בדברו' היה יוצא, לפי שקיימא לן במשנה (ברכות ו ג) שברכת שהכל פוטרת בדיעבד כל דבר.
אמנם אם היה לו כוס של שכר בידו, והתחיל לברך על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' ונזכר שהוא שכר וסיים 'שהכל נהיה בדברו' הגמרא מסתפקת האם יצא ידי חובה או לא. להלן יתבארו פרטי הספק על פי השיטות השונות בראשונים.

בהמשך מנסה הגמרא להביא ראיה מברייתא, בה כתוב שאדם שקורא קריאת שמע של שחרית והתחיל לברך יוצר אור וסיים מעריב ערבים לא יצא, אך אם פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא. וכן בערבית, התחיל במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא, אך אם התחיל ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא. כלומר, הולכים אחר סוף הברכה וחתימתה.
אך מיד הגמרא דוחה ואומרת שאי אפשר ללמוד מברייתא זו, לפי ששם מדובר בברכה ארוכה שיש בה גם חתימה נוספת בסוף הברכה ('יוצר המאורות' או 'מעריב ערבים'), אך בברכת שהכל הקצרה אין חתימה נוספת.
אמנם הגמרא ממשיכה ואומרת שהדחייה תיתכן רק לדעת רב שסובר שצריך רק הזכרת שם בברכה, אבל מלכות אינה מעכבת ולכן לשיטתו החתימה היא משמעותית. אך לפי רבי יוחנן שאמר שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, הרי שאין לחתימת הברכה משמעות, ואם כן ניתן להוכיח מהברייתא לענין הספק בכוס של שיכר?
מתרצת הגמרא ואומרת שאמנם הסיבה שבברכות קריאת שמע יוצא ידי חובה אף שטעה בתחילת הברכה, היא מפני שצריך להזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום (כמו שאומרים 'בורא חושך' ביום ו'גולל אור' בערב), ולכן מלכתחילה כשאומר שם ומלכות זה על דעת שניהם.

שיטת רש"י וסייעתו

רש"י (ד"ה פתח) מסביר שמדובר שבירך את תחילת הברכה, כלומר שם ומלכות, מתוך כוונה לומר 'שהכל נהיה בדברו', אך קודם שסיים 'שהכל נהיה בדברו', נזכר שהוא שכר ולכן סיים 'בורא פרי הגפן'. כלומר בפועל בירך את הברכה הנכונה, אלא שבזמן שאמר שם ומלכות היתה דעתו על ברכה אחרת. בכגון זה הסתפקה הגמרא, האם כיון שאמר שם ומלכות על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' שאינה פוטרת שכר, לא יצא ידי חובה, אף שבפועל סיים 'שהכל נהיה בדברו', או כיון שאמר בפועל את הברכה הנכונה אזלינן בתר החיתום ויצא ידי חובה. כפירוש זה נראה גם מדברי התוספות (ד"ה פתח).
לפי פירוש זה יש לגרוס בגמרא 'פתח וברך אדעתא דחמרא', כלומר שכוונתו היתה לומר בפה"ג אך קודם נזכר ואמר 'שהכל' כדין. תורף הספק לפי רש"י הוא האם הולכים אחר עיקר ברכה שזהו שם ומלכות, או אחר חתימת הברכה. גם לגבי הראיה מברכות קריאת שמע, כותב רש"י (ד"ה פתח ביוצר אור) שצריך לומר שמדובר שפתח ואמר 'ברוך אתה יי אלקינו מלך העולם' על דעת לומר יוצר אור אך נזכר ואמר 'המעריב ערבים'.

גם הרשב"א (יב א ד"ה הכי גריס) הסכים לפירוש זה, וכתב שהראיה מברכות קריאת שמע היא דווקא מהסיפא של הברייתא, שאומרת שבשחרית אם פתח בא"י אמ"ה על דעת לומר מעריב ערבים ונזכר ואמר יוצר אור יצא, שפתיחת הברכה נגמרת אחר החתימה. אך מהרישא שפתח בא"י אמ"ה על דעת לומר יוצר אור ואמר מעריב ערבים לא יצא, אין ראיה, שהרי סוף סוף חתם מעריב ערבים בשחרית, ובודאי אם חתימה לא הוי כתקנה, לא אמר כלום.
מדברי רבנו יונה (ו א ד"ה פתח) נראה שהבין שבברייתא לגבי ברכות קריאת שמע לא מדובר שבירך רק 'על דעת' מעריב ערבים, אלא שהתחיל ובירך 'מעריב ערבים בחכמה' אלא שבאמצע הברכה נזכר שהוא יום והמשיך ברכה של יום וחתם 'יוצר המאורות'. ולמרות זאת הגמרא דימתה ביניהם, לפי שבשניהם אזלינן בתר חתימה ולא חוששין למה שנתכוון בטעות בהתחלה או שאמר בטעות בתחילת הברכה.
ובאמת שגם הרשב"א הסכים לדבר, וכתב שגם רש"י לא התכוון דווקא לומר שפתח אדעתא לומר, אלא בברכות קריאת שמע אפילו פתח להדיא בטעות, כיון שחתם כראוי יצא ידי חובה, שדווקא בברכה קצרה היה צורך לומר שפתח על דעת לומר, אבל בברכה ארוכה כברכות קריאת שמע אפילו טעה להדיא בפתיחת הברכה, כיון שתיקן בחתימה יצא. וכתב כן כדי לתרץ קושית הראב"ד על רש"י, שבברייתא לא נזכר שבירך 'אדעתא' אלא שאמר בפירוש 'מעריב ערבים'.

דוחה הגמרא ואומרת שאני התם כיון שחתם ביוצר המאורות, כלומר שיש כאן ברכה ארוכה עם חתימה בפני עצמה שחותם יוצר המאורות, ולכן בתר חתימה אזלינן, אבל ברכת היין והשכר היא ברכה קצרה, ולכן שם אין החתימה קובעת את הברכה אחר שהפתיחה היתה שלא כדין.

לשיטה זו הסכים גם בעל המאור (ו ב בדפי הרי"ף), וכן מצדד גם רבנו יונה (ו א סוד"ה והרמב"ם).

למה לא מועיל מצד מצוות אין צריכות כוונה

התוספות הביאו בשם הר"ר יעקב מקינון ששאל מדוע לא יצא ידי חובה, והרי מצוות אין צריכות כוונה? כלומר כיון שבסופו של דבר בפועל בירך את הברכה הנכונה, מה אכפת לן שכשאמר שם ומלכות היתה כוונתו לומר 'הגפן', והרי קיימא לן שמצוות אין צריכות כוונה?
והשיב על זה ר"י, שמה שאמרו שמצוות אין צריכות כוונה, מדובר בכגון אדם שעומד אחורי בית הכנסת ושומע ברכה מבלי שנתכוון לצאת, אבל כאן שנתכוון לברך על יין ונמצא שכר, לא מועיל.
קושיה זו מובאת גם בתלמידי רבנו יונה (ו א ד"ה פתח), והם כתבו לתרץ (ד"ה אמנם) שמצוות אין צריכות כוונה זהו דווקא בדבר שיש בו מעשה כגון נטילת לולב, שיוצא ידי חובה ברגע שמגביהו, אפילו אם לא נתכוון לצאת ידי מצוה, אבל מצוה שתלויה באמירה ודאי צריכה כוונה, שאם אינו מכוון באמירה ואינו עושה שום מעשה, נמצא שלא עשה שום דבר מהמצווה.
תירוץ אחר הביאו שם בשם רבנו שמואל שמצוות אין צריכות כוונה דווקא כשעושה המצוה בסתם, אבל כשמתכוון בידיעה שלא לצאת, אינו יוצא. לכן גם כאן כשחשב שהוא יין ובירך תחילת הברכה על דעת יין, לא יצא ידי חובה.

שיטת הרי"ף וסייעתו

ה'רי"ף (ו א) ציטט את הגמרא בכמה שינויים קלים מגירסת רש"י. הוא אינו גורס 'אדעתא' אלא 'פתח ובירך בדשכרא וסיים בדחמרא', כלומר הוא בירך על השכר וסיים בשל יין, ובעצם ברכתו היתה "בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן". וכן להיפך, שהחזיק כוס שכר ובירך "בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו".
הבדל נוסף יש בגירסת הרי"ף, שבהצגת הספק של הגמרא הוא אינו גורס 'אי בתר עיקר ברכה אזלינן', אלא האם בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה.

לשיטה זו תתפרש הראיה מברכות קריאת שמע, שבשחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ידי חובה, לפי שהכל הולך אחר החתימה. רבנו יונה (ו א ד"ה והרמב"ם) מעיר שיוצא שיש קצת הבדל בין הנידון לראיה, שהרי בברכת הנהנין המקרה היה שמברך ברכה אחת ואומר שהכל ובורא פרי הגפן יחד, ואילו בברכות קריאת שמע מתחיל לברך 'מעריב ערבים' וממשיך כרגיל ורק חותם 'יוצר המאורות', כלומר החתימה היא חתימה אחת, לעומת הנידון בסוגיה שהחתימה היא בשני דברים, ומפסיק בין הברכה לבין החתימה הנכונה.

הרשב"א (יב א ד"ה הכי גריס) הביא שיטה זו בשם הגאונים, אך הקשה על שיטת הרי"ף, שאם סיים כבר 'בורא פרי הגפן', פשיטא של יצא ומה בכך שהוסיף אחר כך 'שהכל נהיה בדברו', אין זה אלא תוספת על מה שבירך כבר, ואינו מועיל.

הכרעת הפוסקים

מובא בתוספות (ד"ה לא) בשם ר"י שכיון שהספק לא נפשט בגמרא, יש ללכת לחומרא וצריך לברך פעם אחרת.