הבדלים בין גרסאות בדף "טעות וספק בברכות"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(4 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות)
שורה 12: שורה 12:
 
=== שיטת רש"י וסייעתו ===
 
=== שיטת רש"י וסייעתו ===
 
'''רש"י''' (ד"ה פתח) מסביר שמדובר שבירך את תחילת הברכה, כלומר שם ומלכות, מתוך כוונה לומר 'שהכל נהיה בדברו', אך קודם שסיים 'שהכל נהיה בדברו', נזכר שהוא שכר ולכן סיים 'בורא פרי הגפן'. כלומר בפועל בירך את הברכה הנכונה, אלא שבזמן שאמר שם ומלכות היתה דעתו על ברכה אחרת. בכגון זה הסתפקה הגמרא, האם כיון שאמר שם ומלכות על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' שאינה פוטרת שכר, לא יצא ידי חובה, אף שבפועל סיים 'שהכל נהיה בדברו', או כיון שאמר בפועל את הברכה הנכונה אזלינן בתר החיתום ויצא ידי חובה. כפירוש זה נראה גם מדברי ה'''תוספות''' (ד"ה פתח).
 
'''רש"י''' (ד"ה פתח) מסביר שמדובר שבירך את תחילת הברכה, כלומר שם ומלכות, מתוך כוונה לומר 'שהכל נהיה בדברו', אך קודם שסיים 'שהכל נהיה בדברו', נזכר שהוא שכר ולכן סיים 'בורא פרי הגפן'. כלומר בפועל בירך את הברכה הנכונה, אלא שבזמן שאמר שם ומלכות היתה דעתו על ברכה אחרת. בכגון זה הסתפקה הגמרא, האם כיון שאמר שם ומלכות על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' שאינה פוטרת שכר, לא יצא ידי חובה, אף שבפועל סיים 'שהכל נהיה בדברו', או כיון שאמר בפועל את הברכה הנכונה אזלינן בתר החיתום ויצא ידי חובה. כפירוש זה נראה גם מדברי ה'''תוספות''' (ד"ה פתח).
<BR/>לפי פירוש זה יש לגרוס בגמרא 'פתח וברך '''אדעתא''' דחמרא', כלומר שכוונתו היתה לומר בפה"ג אך קודם נזכר ואמר 'שהכל' כדין. תורף הספק לפי רש"י הוא האם הולכים אחר '''עיקר ברכה''' שזהו שם ומלכות, או אחר חתימת הברכה. וכן גם הראיה מברכות קריאת שמע צריך לומר שמדובר שפתח בברכה ואמר 'ברוך אתה יי אלקינו מלך העולם' '''על דעת''' לומר יוצר אור אך נזכר ואמר 'המעריב ערבים'.
+
<BR/>לפי פירוש זה יש לגרוס בגמרא 'פתח וברך '''אדעתא''' דחמרא', כלומר שכוונתו היתה לומר בפה"ג אך קודם נזכר ואמר 'שהכל' כדין. תורף הספק לפי רש"י הוא האם הולכים אחר '''עיקר ברכה''' שזהו שם ומלכות, או אחר חתימת הברכה. גם לגבי הראיה מברכות קריאת שמע, כותב רש"י (ד"ה פתח ביוצר אור) שצריך לומר שמדובר שפתח ואמר 'ברוך אתה יי אלקינו מלך העולם' '''על דעת''' לומר יוצר אור אך נזכר ואמר 'המעריב ערבים'.
<BR/>גם ה'''רשב"א''' (יב א ד"ה הכי גריס) הסכים לפירוש זה, וכתב שהראיה מברכות קריאת שמע היא מהסיפא של הברייתא, שבשחרית אם פתח במעריב ערבים על דעת לסיים ביוצר אור יצא, לפי שהולכים אחר החתימה. אך הגמרא דוחה שאני התם כיון שחתם ביוצר המאורות, לעומת ברכת השכר והיין שאין שם חתימה נוספת.
+
 
 +
גם ה'''רשב"א''' (יב א ד"ה הכי גריס) הסכים לפירוש זה, וכתב שהראיה מברכות קריאת שמע היא דווקא מה'''סיפא''' של הברייתא, שאומרת שבשחרית אם פתח בא"י אמ"ה על דעת לומר מעריב ערבים ונזכר ואמר יוצר אור יצא, שפתיחת הברכה נגמרת אחר החתימה. אך מהרישא שפתח בא"י אמ"ה על דעת לומר יוצר אור ואמר מעריב ערבים לא יצא, אין ראיה, שהרי סוף סוף חתם מעריב ערבים בשחרית, ובודאי אם חתימה לא הוי כתקנה, לא אמר כלום.
 +
<BR/>דוחה הגמרא ואומרת שאני התם כיון שחתם ביוצר המאורות, כלומר שיש כאן ברכה ארוכה עם חתימה בפני עצמה שחותם יוצר המאורות, ולכן בתר חתימה אזלינן, אבל ברכת היין והשכר היא ברכה קצרה, ולכן שם אין החתימה קובעת את הברכה אחר שהפתיחה היתה שלא כדין.
  
 
==== למה לא מועיל מצד מצוות אין צריכות כוונה ====
 
==== למה לא מועיל מצד מצוות אין צריכות כוונה ====
שורה 26: שורה 28:
 
ה'''רשב"א''' (יב א ד"ה הכי גריס) הקשה על שיטת הרי"ף, שאם סיים כבר 'בורא פרי הגפן', פשיטא של יצא ומה בכך שהוסיף אחר כך 'שהכל נהיה בדברו', אין זה אלא תוספת על מה שבירך כבר, ואינו מועיל.
 
ה'''רשב"א''' (יב א ד"ה הכי גריס) הקשה על שיטת הרי"ף, שאם סיים כבר 'בורא פרי הגפן', פשיטא של יצא ומה בכך שהוסיף אחר כך 'שהכל נהיה בדברו', אין זה אלא תוספת על מה שבירך כבר, ואינו מועיל.
  
=== שיטת הגאונים ===
+
== הכרעת הפוסקים ==
שיטה נוספת מובאת ברשב"א (יב א ד"ה אבל הגאונים) בשם הגאונים,
+
מובא ב'''תוספות''' (ד"ה לא) בשם '''ר"י''' שכיון שהספק לא נפשט בגמרא, יש ללכת לחומרא וצריך לברך פעם אחרת.

גרסה מ־19:32, 9 בנובמבר 2019

מקורות
משנה:
בבלי: ברכות יב א
ירושלמי:
רמב"ם: ברכות ח יא, קריאת שמע א ח
שלחן ערוך: אורח חיים רט א-ג, נט ב

אדם שהתחיל לברך על דבר מסויים, ובאמצע הברכה כאשר נזכר שצריך לברך ברכה אחרת, שינה את הברכה.

הספק בגמרא

הגמרא (ברכות יב א) דנה אודות מקרה בו אדם אוחז בכוס של יין בידו וסבור שהוא של שכר. התחיל לברך על דעת שהוא שכר, כלומר שרוצה לברך 'שהכל נהיה בדברו' אלא שתוך כדי הברכה נזכר שיש לו בידו יין, ומיד סיים בברכת 'בורא פרי הגפן'. על מקרה כזה אומרת הגמרא שפשוט שיצא ידי חובה, שהרי גם אם היה מסיים 'שהכל נהיה בדברו' היה יוצא, לפי שקיימא לן במשנה (ברכות ו ג) שברכת שהכל פוטרת בדיעבד כל דבר.
אמנם אם היה לו כוס של שכר בידו, והתחיל לברך על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' ונזכר שהוא שכר וסיים 'שהכל נהיה בדברו' הגמרא מסתפקת האם יצא ידי חובה או לא. להלן יתבארו פרטי הספק על פי השיטות השונות בראשונים.

בהמשך מנסה הגמרא להביא ראיה מברייתא, בה כתוב שאדם שקורא קריאת שמע של שחרית והתחיל לברך יוצר אור וסיים מעריב ערבים לא יצא, אך אם פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא. וכן בערבית, התחיל במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא, אך אם התחיל ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא. כלומר, הולכים אחר סוף הברכה וחתימתה.
אך מיד הגמרא דוחה ואומרת שאי אפשר ללמוד מברייתא זו, לפי ששם מדובר בברכה ארוכה שיש בה גם חתימה נוספת בסוף הברכה ('יוצר המאורות' או 'מעריב ערבים'), אך בברכת שהכל הקצרה אין חתימה נוספת.
אמנם הגמרא ממשיכה ואומרת שהדחייה תיתכן רק לדעת רב שסובר שצריך רק הזכרת שם בברכה, אבל מלכות אינה מעכבת ולכן לשיטתו החתימה היא משמעותית. אך לפי רבי יוחנן שאמר שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, הרי שאין לחתימת הברכה משמעות, ואם כן ניתן להוכיח מהברייתא לענין הספק בכוס של שיכר?
מתרצת הגמרא ואומרת שאמנם הסיבה שבברכות קריאת שמע יוצא ידי חובה אף שטעה בתחילת הברכה, היא מפני שצריך להזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום (כמו שאומרים 'בורא חושך' ביום ו'גולל אור' בערב), ולכן מלכתחילה כשאומר שם ומלכות זה על דעת שניהם.

שיטת רש"י וסייעתו

רש"י (ד"ה פתח) מסביר שמדובר שבירך את תחילת הברכה, כלומר שם ומלכות, מתוך כוונה לומר 'שהכל נהיה בדברו', אך קודם שסיים 'שהכל נהיה בדברו', נזכר שהוא שכר ולכן סיים 'בורא פרי הגפן'. כלומר בפועל בירך את הברכה הנכונה, אלא שבזמן שאמר שם ומלכות היתה דעתו על ברכה אחרת. בכגון זה הסתפקה הגמרא, האם כיון שאמר שם ומלכות על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' שאינה פוטרת שכר, לא יצא ידי חובה, אף שבפועל סיים 'שהכל נהיה בדברו', או כיון שאמר בפועל את הברכה הנכונה אזלינן בתר החיתום ויצא ידי חובה. כפירוש זה נראה גם מדברי התוספות (ד"ה פתח).
לפי פירוש זה יש לגרוס בגמרא 'פתח וברך אדעתא דחמרא', כלומר שכוונתו היתה לומר בפה"ג אך קודם נזכר ואמר 'שהכל' כדין. תורף הספק לפי רש"י הוא האם הולכים אחר עיקר ברכה שזהו שם ומלכות, או אחר חתימת הברכה. גם לגבי הראיה מברכות קריאת שמע, כותב רש"י (ד"ה פתח ביוצר אור) שצריך לומר שמדובר שפתח ואמר 'ברוך אתה יי אלקינו מלך העולם' על דעת לומר יוצר אור אך נזכר ואמר 'המעריב ערבים'.

גם הרשב"א (יב א ד"ה הכי גריס) הסכים לפירוש זה, וכתב שהראיה מברכות קריאת שמע היא דווקא מהסיפא של הברייתא, שאומרת שבשחרית אם פתח בא"י אמ"ה על דעת לומר מעריב ערבים ונזכר ואמר יוצר אור יצא, שפתיחת הברכה נגמרת אחר החתימה. אך מהרישא שפתח בא"י אמ"ה על דעת לומר יוצר אור ואמר מעריב ערבים לא יצא, אין ראיה, שהרי סוף סוף חתם מעריב ערבים בשחרית, ובודאי אם חתימה לא הוי כתקנה, לא אמר כלום.
דוחה הגמרא ואומרת שאני התם כיון שחתם ביוצר המאורות, כלומר שיש כאן ברכה ארוכה עם חתימה בפני עצמה שחותם יוצר המאורות, ולכן בתר חתימה אזלינן, אבל ברכת היין והשכר היא ברכה קצרה, ולכן שם אין החתימה קובעת את הברכה אחר שהפתיחה היתה שלא כדין.

למה לא מועיל מצד מצוות אין צריכות כוונה

התוספות הביאו בשם הר"ר יעקב מקינון ששאל מדוע לא יצא ידי חובה, והרי מצוות אין צריכות כוונה? כלומר כיון שבסופו של דבר בפועל בירך את הברכה הנכונה, מה אכפת לן שכשאמר שם ומלכות היתה כוונתו לומר 'הגפן', והרי קיימא לן שמצוות אין צריכות כוונה?
והשיב על זה ר"י, שמה שאמרו שמצוות אין צריכות כוונה, מדובר בכגון אדם שעומד אחורי בית הכנסת ושומע ברכה מבלי שנתכוון לצאת, אבל כאן שנתכוון לברך על יין ונמצא שכר, לא מועיל.

שיטת הרי"ף וסייעתו

ה'רי"ף לעומת זאת מפרש שמדובר שהחזיק כוס שכר בידו וסבור שהוא יין, והתחיל לברך 'בורא פרי הגפן', ואף אמר 'בורא פרי הגפן' אלא שמיד נזכר שהוא שכר והוסיף 'שהכל נהיה בדברו'. נמצא שברכתו היתה: "בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו". ובאמת הרי"ף לא גורס את המילה אדעתא, כלומר שלא רק כוונתו היתה לומר בורא פרי הגפן, אלא שאמר כן ממש.
הבדל נוסף יש בגירסת הרי"ף, שבהצגת הספק של הגמרא הוא אינו גורס 'אי בתר עיקר ברכה אזלינן', אלא האם בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה.
וכן הוא הפירוש גם לגבי ברכות קריאת שמע, שאמר בערבית "בא"י אמ"ה יוצר אור מעריב ערבים בחכמה...", או בבוקר "בא"י אמ"ה מעריב ערבים בחכמה יוצר אור ובורא חושך".

הרשב"א (יב א ד"ה הכי גריס) הקשה על שיטת הרי"ף, שאם סיים כבר 'בורא פרי הגפן', פשיטא של יצא ומה בכך שהוסיף אחר כך 'שהכל נהיה בדברו', אין זה אלא תוספת על מה שבירך כבר, ואינו מועיל.

הכרעת הפוסקים

מובא בתוספות (ד"ה לא) בשם ר"י שכיון שהספק לא נפשט בגמרא, יש ללכת לחומרא וצריך לברך פעם אחרת.