טלטול שברי כלים בשבת

מקורות
משנה:	שבת יז ה
בבלי:	שבת קכד ב-קכה א
ירושלמי:	שבת יז ה
רמב"ם:	שבת כה יב, כו ב-ג
שולחן ערוך:	אורח חיים שח ו-ז

כלים שנשברו בשבת או בערב שבת, אם מותר לטלטל את השברים בשבת.

שברי כלים

המשנה (שבת יז ה) מביאה מחלוקת תנאים בדין טלטול שברי כלים, שלדעת תנא קמא מותר לטלטל שברי כלים ובתנאי שהם ראויים לעשות בהם מלאכה כלשהי, ואילו לדעת ר' יהודה אסור אלא אם כן הם ראויים לעשות מעין המלאכה שהיו עושים בעודם בשלמותם בכלי. לא מבואר בדברי המשנה האם מדובר שהכלים נשברו בשבת עצמה או שנשברו בערב שבת, ואם יש שום נפקא מינה בדבר.
ובגמרא (שבת קכד ב) מובאות בשם רב יהודה אמר שמואל שתי אפשרויות בנידון זה. לאפשרות הראשונה דווקא אם נשברו בערב שבת נחלקו, אבל אם נשברו בשבת לכולי עלמא מותר להשתמש בשברי הכלים אם עושים הם מלאכה כלשהי, מפני שמבעוד יום היו מוכנים למלאכה בעודן בכלי. אך הגמרא דוחה אפשרות זו, מפני שמצאנו ברייתא שאומרת שמותר להסיק אש ביום טוב בכלים, אבל אסור להסיק בשברי כלים, ופשוט שמדובר שנשברו ביום טוב עצמו, כי בנשברו מערב יום טוב אינם מוקצה שהרי מוכנים לזה, וכן הוא להדיא בתוספתא (ביצה ג יא). מבואר שכלים שנשברו ביום טוב עצמו הם מוקצים. לכן מסיקה הגמרא בדברי רב יהודה אמר שמואל, שהמשנה מדברת דווקא בנשברו בשבת שבזה נחלקו, אבל אם נשברו בערב שבת, לכולי עלמא מותר לטלטלן אם ראויים הם למלאכה כלשהי, לפי שהוכנו למלאכה מבעוד יום.
עוד מבואר בגמרא שם שמה שנחלקו בנשברו בשבת עצמה הוא שתנא קמא סבר שכלי שנשבר בשבת, כיון שראוי הוא לשום מלאכה, מוכן הוא להשתמש בו בשבת. ואילו ר' יהודה סובר לאסור מפני שנולד הוא, כיון שמאתמול לא ראוי היה לאותה מלאכה.

טעם האיסור כשאינם ראויים למלאכה

במשנה ובגמרא לא מבואר מפני מה אסור לטלטל שברי כלים כאשר אין הם ראויים לשום מלאכה. אמנם פשוט הדבר שזהו מפני ששבר כלי הוא מוקצה מחמת גופו. וכן מתבאר בגמרא (שבת מו א) שאומרת שאסור לטלטל צרורות שבחצר, אף שראויים לכסות בהם כלי, לפי שאין תורת כלי עליהם, וזה בשונה מנר של נפט שמותר לטלטלו על מנת לכסות בו כלי, מפני שעל כל פנים שם כלי עליו.

פסיקת ההלכה

כל הפוסקים פסקו כדעת תנא קמא, שמותר לטלטל שברי כלים בין שנשברו בערב שבת ובין שנשברו בשבת, ובלבד שיהיו ראויים לעשות מעין מלאכה. כן פסק הרי"ף (מח א), וכן הוא ברמב"ם (כה יב), ברא"ש (שבת יז ה) ובטור (אורח חיים שח) ושלחן ערוך (שח ו).

בירושלמי (יז ה) נשאלה שאלה למה כאן אסור לטלטל אלא אם כן ראוי למלאכה, ואילו לענין הוצאה מצאנו שחייב על הוצאת זכוכית אפילו אם יש בו כדי לגרור ראש הכרכר. ועונה הירושלמי לחלק בין זכוכית עבה לזכוכית דקה, יש מפרשים שלענין הוצאה מדובר בדקה ולכן אפילו הוציא כדי לגרור בו חייב, ואילו לענין מוקצה מדובר בעבה שצריך שיוכל לקבל בו מיקפה, ויש שפירשו להיפך.
תירוץ נוסף של הירושלמי לחלק בין איסור טלטול לאיסור הוצאה, שלענין הוצאה אפילו בשימוש כלשהו סגי על מנת להתחייב, אך לענין היתר טלטול בעינן שיהיה כלי ממש.
הפוסקים לא הזכירו דברי הירושלמי בזה, ואינם מחלקים בין זכוכית דקה לעבה. אפשר שסוברים שהעיקר כהתירוץ השני של הירושלמי ואין חילוק בין זכוכית דקה לעבה, או שסוברים שהבבלי חולק על הירושלמי בזה.

באלו כלים מדובר

כתב הרב עולת שבת (יד) שלשון המשנה והרמב"ם 'כל הכלים הניטלים' בא למעט כלים שהם מוקצים מחמת חסרון כיס, שאם נשברו אסור לטלטל את שבריהם אפילו לצורך גופו ומקומו, אף אם ראויים הם למלאכה כלשהי. והוסיף שהוא הדין לכלים שמלאכתן לאיסור, ושבריהם ראויים למלאכת היתר, אין לטלטלן אלא לצורך גופן או מקומן אבל לא מחמה לצל, שדין השברים כדין הכלי עצמו קודם שנשבר. ורצה לומר שם שלקולא אינו כן, כלומר שאם היה הכלי מלאכתו להיתר והשברים ראויים למלאכת איסור, אסור לטלטלם מחמה לצל אלא רק לצורך גופן ומקומן, דבין השמשות מועיל לחומרא ולא לקולא. אמנם סיים שם שמהגמרא (קכה) נראה שלא כן, אלא שאם היה ראוי בבין השמשות מותר לכל השבת. ולא כתב למה כוונתו בגמרא.
והרב אליה רבה העתיק דברי העולת שבת, והכריע בכלי שמלאכתו להיתר ששבריו ראויים למלאכת איסור, שאסור לטלטלם מחמה לצל, ומה שכתב שמהגמרא נראה שלא כך, הבין האליה רבה שכוונתו לגמרא בדף קכד: בדברי שמואל שאם 'נשברו בשבת דברי הכל מותרים הואיל ומוכנים על גב אביהן', ודחה את הראיה לפי שרב זוטראי מקשה על דברי שמואל ואינם למסקנה. אמנם בעולת שבת ציין לגמרא בדף קכה., ובאמת הפרי מגדים (משבצות זהב יד) כתב שאפילו כלים שמלאכתן לאיסור שנשברו, אם שבריהם ראויים לשום מלאכה מותר לטלטלן, שכיון שמבעוד יום מותרים היו בטלטול לצורך היתר לא הוקצו, ומה שכתוב 'כל הכלים הניטלים' הוא לאפוקי כלים המוקצים מחמת חסרון כיס, אבל שמלאכתן לאיסור מותר. משמע בדבריו שכלים שמלאכתן לאיסור שנשברו, מותר לטלטל את שבריהן אף מחמה לצל, ודלא כעולת שבת והאליה רבה. ובהמשך דבריו (טז) הביא ראיה מהברייתא (קכה א) לגבי שברי תנור, שר' מאיר מתיר ור' יהודה אוסר, ומבואר בגמרא שלר' מאיר אף שאין עושים מעין מלאכתן אלא מלאכה אחרת, כגון לכסות בהם פי החבית מותר. הרי להדיא מבואר שכלי שמלאכתו לאיסור שנשבר ושבריו ראויים להיתר, הרי הם מותרים ככל הכלים הניטלים בחצר. וכנראה שזוהי גם כוונת הרב עולת שבת שכתב שמהגמרא (קכה) משמע להיתרא.
ובבאור הלכה (ד"ה כל הכלים) העתיק דברי הפרי מגדים (יד) לדינא, אמנם לא פירט, ולא ברור מתוך דבריו אם מתיר לטלטל שברי כלי שמלאכתו לאיסור גם מחמה לצל או רק לצורך גופן או מקומן. אמנם בהמשך דבריו (ד"ה כגון שברי עריבה) מבואר שמצדד כהפרי מגדים שמותר אף מחמה לצל.

לצורך גופן ומקומן

כתב הפרישה (ו) שאם מטלטל את שברי הכלים לצורך גופן או מקומן מותר הואיל ובאו מתורת כלי, וציין לרא"ש גבי קליפי אגוזים. וכן הביא בשמו הרב אליה רבה (טז) וציין לרא"ש בתשובה (כב יח) לא מצאתי ברא"ש בתשובה ולא בפסקים, וכן משמע בלבוש (ו) שכתב שבמקום היזק מותר לטלטל את השברים, מלבד ההיתר משום הנזק, שרי לפי שהוא לצורך מקומן.
אבל הפרי מגדים (משבצות זהב ה) חלק עליהם והביא שלוש ראיות לזה. א. מדברי הרמ"א שהתיר במקום בהזיקא דרבים משמע דדווקא מטעם היזקא שרי. ב. מעובדא דרבא בגמרא מבואר שהשתמש בחרס לצורך גופו כדי לנקות את הטיט במנעלו, ואם לצורך גופו שרי לא היה להם להרים קולו על השמש. ג. מדברי הירושלמי הנ"ל, שמקשה מאיסור הוצאה שאסור אפילו בכדי לגרור ראש הכרכר, ואם לצורך גופו מותר, לא קשיא מידי, דכיון שעל כל פנים יש לו שימוש לצורך גופו אסור להוציאו.
גם מדברי המשנה ברורה (כח) נראה שסבירא ליה לאיסור, לפי שהעתיק דברי הלבושי שרד (ד"ה לטלטל שבריהם) ששברי כלים הם מוקצה מחמת גופו.

נשברו במקום שיכולים להזיק

איתא בגמרא (שבת מב א) שקוץ ברשות הרבים מותר להוליכו פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית מותר אף להוציאו בעקירה אחת. ומבואר שם הטעם שהוא משום היזקא דרבים שלא גזרו שבות במקום היזקא, וכפי שהתירו שם לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, שאינו אלא איסור דרבנן.

כתב הראבי"ה (שבת רב ד"ה המיחם) שעל פי זה יש להתיר כל מידי שיש לחוש להיזקא, כגון מנורה התלויה במקום שיש חשש שתזיק, ואין לחוש לזה משום מוקצה. גם המרדכי (כירה עט ד) העתיק דברים אלו בשם הראבי"ה.
ובארחות חיים לוניל (שבת שסא) כתב בשם יש אומרים, ששברי כלים אף שאינם ראויים למלאכה כלל, אם הם במקום היזק כגון על השלחן או באמצע הבית, מותר לפנותן דומיא דקוץ בכרמלית, וכן הוא בכלבו (לא ד"ה זה הכלל כל דבר).

בבית יוסף (שח) הביא דברים אלו בשם הארחות חיים, אך לא העתיקם להלכה בשלחן ערוך, והרמ"א הביאם להלכה (שח ו). אמנם להלן (יח) כתב מרן את היתר הטלטול פחות פחות מד' אמות בקוץ המונח ברשות הרבים, שבמקום היזקא לא גזרו רבנן שבות, לכן מסתבר שאינו חולק על הרמ"א בזה.
ובמגן אברהם (טז) כתב שדווקא בזכוכית מותר, אבל שברי חרס אסור לפנותם, שאין היזקם מצוי כל כך, וכן העתיק המשנה ברורה (ל), אמנם הוסיף שיכול לדחותם ברגלים, לפי שטלטול בגופו מותר.

חתיכת חרס

בגמרא (שבת קכד ב) מובא שרבא התיר לטלטל חרס קטנה אפילו ברשות הרבים, שלא כשמואל שהתיר לטלטל בחצר בלבד, וגם לא כרב נחמן שהתיר לטלטל בחצר או בכרמלית. ומסביר רבא את טעמו, שהיות שבחצר אינה מוקצה לפי שראויה היא לכסות בה כלי, גם ברשות הרבים לא פקע שם כלי ממנה. ומובא שגם עשה מעשה כן, שהיה הולך ברשות הרבים וניטנפה נעלו בטיט, ולקח שמשו חתיכת חרס והסיר את הטיט מן המנעל. היו שם חכמים שהרימו עליו את קולו, אך רבא אמר שטועים הם ומטעים אחרים, שאף שלא שכיח שיצטרך חרס לצורך כזה, מכל מקום כיון שבחצר שם כלי עליה, גם ברשות הרבים אינה מוקצה.

זרקה באשפה

בהמשך הגמרא מובאת ברייתא (שבת קכד ב) שמגופה של חבית שנשברה, מותר לטלטל את השברים והמגופה בשבת, לפי שראויים הם לכיסוי כלי. אמנם את זרק את המגופה לאשפה אסור לטלטלה לפי שביטלה מתורת כלי. ומסביר שם רב פפא שמדובר שזרק את המגופה מבעוד יום, דבזה גילה דעתו שאינו מחשיבו כלי.

פסיקת ההלכה

הרי"ף (מח ב) העתיק דברי רבא להלכה, שמותר לטלטל חרס שנשברה אפילו ברשות הרבים, וכן הוא ברא"ש (יז ה). גם הרמב"ם (שבת כו ג) כתבו להלכה. וכן העתיקו להלכה את דברי רב פפא שאם זרקה מבעוד יום אסורה.

לשון הטור וחידוש הבית יוסף

הטור (אורח חיים שח) שהעתיק גם הוא דברי רבא ורב פפא להלכה, כתב בלשונו 'שנשברה בחול', ומשמע שאם החרס נשברה בשבת אסור לטלטלה.
עמד על זה הבית יוסף (ד"ה ומ"ש רבינו שנשברה), וכתב שכנראה נמשך הוא אחר דברי התוספות (קכד ב ד"ה ורבא) שכתבו כן. אמנם הם כתבו כן אליבא דרבא שסובר שנולד אסור בשבת, אבל על הטור תימה למה העתיק דבריהם, שהרי אנן קיימא לן בנולד להיתרא, כמובא לעיל במחלוקת תנא קמא ור' יהודה.

תירץ הבית יוסף שם, שכאן איירי בכלי שנשברה ממנו חתיכה, אבל הכלי המקורי עדיין בתשמישו הראשון עומד, ולכן חתיכה זו שנשברה ממנו אסורה משום נולד, מה שאין כן לעיל במחלוקת תנא קמא ור' יהודה, שם מדובר שהכלי כולו נשבר ולכן לא הוי נולד. את דברי הטור הללו העתיק מרן להלכה בשלחן ערוך (שח ז) ומשמע שסובר כמו שכתב בבית יוסף, שאם נשבר בשבת אסור משום נולד.
אמנם הדרכי משה (ד) כתב תירוץ פשוט לקושיית הב"י על הטור, שמה שכתב 'נשברה בחול' הוא משום סיפא שאם זרקה לאשפה אסור לטלטלה שהרי ביטלה מהיות כלי, וזה ודאי נכון רק בשזרקה בחול, לפי שאם נשברה בשבת אף שזרקה בשבת לאשפה לא ביטלה מהיות כלי, לפי מפני שכשקדש היום היתה מוכנה לטלטול.
הסבר זה כתב גם הבית חדש (ד ד"ה זרקה). אמנם כתב הסבר נוסף (ד"ה ולפי זה) שבאמת אם נשבר בשבת אסור משום נולד, אבל זהו רק כשנשבר ברשות הרבים שלא חזי לכלי, אבל אם נשבר בחצר, מותר אפילו נשבר בשבת.
המגן אברהם (יז) דחה גם הוא את חידושו של הבית יוסף, וכתב לדינא שגם בנשבר בשבת מותר, דאין לחדש חילוקים שאינם כתובים בתלמוד. והוא דחה גם את פירושו האחר של הב"ח וכתב שלמעשה אין חילוק ואף חרס ברשות הרבים מותרת אלא אם כן זרקה לאשפה מבעוד יום. וכן העתיק להלכה המשנה ברורה (לב).