טלטול שברי כלים בשבת

מקורות
משנה:	שבת יז ה
בבלי:	שבת קכד ב-קכה א
ירושלמי:	שבת יז ה
רמב"ם:	שבת כה יב, כו ב-ג
שולחן ערוך:	אורח חיים שח ו-ז

כלים שנשברו בשבת או בערב שבת, אם מותר לטלטל את השברים בשבת.

שברי כלים

המשנה (שבת יז ה) מביאה מחלוקת תנאים בדין טלטול שברי כלים, שלדעת תנא קמא מותר לטלטל שברי כלים ובתנאי שהם ראויים לעשות בהם מלאכה כלשהי, ואילו לדעת ר' יהודה אסור אלא אם כן הם ראויים לעשות מעין המלאכה שהיו עושים בעודם בשלמותם בכלי. לא מבואר בדברי המשנה האם מדובר שהכלים נשברו בשבת עצמה או שנשברו בערב שבת, ואם יש שום נפקא מינה בדבר.
ובגמרא (שבת קכד ב) מובאות בשם רב יהודה אמר שמואל שתי אפשרויות בנידון זה. לאפשרות הראשונה דווקא אם נשברו בערב שבת נחלקו, אבל אם נשברו בשבת לכולי עלמא מותר להשתמש בשברי הכלים אם עושים הם מלאכה כלשהי, מפני שמבעוד יום היו מוכנים למלאכה בעודן בכלי. אך הגמרא דוחה אפשרות זו, מפני שמצאנו ברייתא שאומרת שמותר להסיק אש ביום טוב בכלים, אבל אסור להסיק בשברי כלים, ופשוט שמדובר שנשברו ביום טוב עצמו, כי בנשברו מערב יום טוב אינם מוקצה שהרי מוכנים לזה, וכן הוא להדיא בתוספתא (ביצה ג יא). מבואר שכלים שנשברו ביום טוב עצמו הם מוקצים. לכן מסיקה הגמרא בדברי רב יהודה אמר שמואל, שהמשנה מדברת דווקא בנשברו בשבת שבזה נחלקו, אבל אם נשברו בערב שבת, לכולי עלמא מותר לטלטלן אם ראויים הם למלאכה כלשהי, לפי שהוכנו למלאכה מבעוד יום.
עוד מבואר בגמרא שם שמה שנחלקו בנשברו בשבת עצמה הוא שתנא קמא סבר שכלי שנשבר בשבת, כיון שראוי הוא לשום מלאכה, מוכן הוא להשתמש בו בשבת. ואילו ר' יהודה סובר לאסור מפני שנולד הוא, כיון שמאתמול לא ראוי היה לאותה מלאכה.

טעם האיסור כשאינם ראויים למלאכה

במשנה ובגמרא לא מבואר מפני מה אסור לטלטל שברי כלים כאשר אין הם ראויים לשום מלאכה. אמנם פשוט הדבר שזהו מפני ששבר כלי הוא מוקצה מחמת גופו. וכן מתבאר בגמרא (שבת מו א) שאומרת שאסור לטלטל צרורות שבחצר, אף שראויים לכסות בהם כלי, לפי שאין תורת כלי עליהם, וזה בשונה מנר של נפט שמותר לטלטלו על מנת לכסות בו כלי, מפני שעל כל פנים שם כלי עליו.

פסיקת ההלכה

כל הפוסקים פסקו כדעת תנא קמא, שמותר לטלטל שברי כלים בין שנשברו בערב שבת ובין שנשברו בשבת, ובלבד שיהיו ראויים לעשות מעין מלאכה. כן פסק הרי"ף (מח א), וכן הוא ברמב"ם (כה יב), ברא"ש (שבת יז ה) ובטור (אורח חיים שח) ושלחן ערוך (שח ו).

בירושלמי (יז ה) נשאלה שאלה למה כאן אסור לטלטל אלא אם כן ראוי למלאכה, ואילו לענין הוצאה מצאנו שחייב על הוצאת זכוכית אפילו אם יש בו כדי לגרור ראש הכרכר. ועונה הירושלמי לחלק בין זכוכית עבה לזכוכית דקה, יש מפרשים שלענין הוצאה מדובר בדקה ולכן אפילו הוציא כדי לגרור בו חייב, ואילו לענין מוקצה מדובר בעבה שצריך שיוכל לקבל בו מיקפה, ויש שפירשו להיפך.
תירוץ נוסף של הירושלמי לחלק בין איסור טלטול לאיסור הוצאה, שלענין הוצאה אפילו בשימוש כלשהו סגי על מנת להתחייב, אך לענין היתר טלטול בעינן שיהיה כלי ממש.
הפוסקים לא הזכירו דברי הירושלמי בזה, ואינם מחלקים בין זכוכית דקה לעבה. אפשר שסוברים שהעיקר כהתירוץ השני של הירושלמי ואין חילוק בין זכוכית דקה לעבה, או שסוברים שהבבלי חולק על הירושלמי בזה.

נשברו במקום שיכולים להזיק

איתא בגמרא (שבת מב א) שקוץ ברשות הרבים מותר להוליכו פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית מותר אף להוציאו בעקירה אחת. ומבואר שם הטעם שהוא משום היזקא דרבים שלא גזרו שבות במקום היזקא, וכפי שהתירו שם לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, שאינו אלא איסור דרבנן.

כתב הראבי"ה (שבת רב ד"ה המיחם) שעל פי זה יש להתיר כל מידי שיש לחוש להיזקא, כגון מנורה התלויה במקום שיש חשש שתזיק, ואין לחוש לזה משום מוקצה.
גם המרדכי (כירה עט ד) העתיק דברים אלו בשם הראבי"ה. בארחות חיים לוניל (שבת שסא) כתב בשם יש אומרים, ששברי כלים אף שאינם ראויים למלאכה כלל, אם הם במקום היזק כגון על השלחן או באמצע הבית, מותר לפנותן דומיא דקוץ בכרמלית, וכן הוא בכלבו (לא ד"ה זה הכלל כל דבר).
בבית יוסף (שח) הביא דברים אלו בשם הארחות חיים, אך לא העתיקם להלכה בשלחן ערוך, והרמ"א הביאם להלכה (שח ו). אמנם להלן (יח) כתב מרן את היתר הטלטול פחות פחות מד' אמות בקוץ המונח ברשות הרבים, שבמקום היזקא לא גזרו רבנן שבות, לכן מסתבר שאינו חולק על הרמ"א בזה.