טלטול שברי כלים בשבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: שבת יז ה
בבלי: שבת קכד ב-קכה א
ירושלמי: שבת יז ה
רמב"ם: שבת כה יב, כו ב-ג
שלחן ערוך: אורח חיים שח ו-ז

כלים שנשברו בשבת או בערב שבת, אם מותר לטלטל את השברים בשבת.

שברי כלים[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (שבת יז ה) מביאה מחלוקת תנאים בדין טלטול שברי כלים, שלדעת תנא קמא מותר לטלטל שברי כלים ובתנאי שהם ראויים לעשות בהם מלאכה כלשהי, ואילו לדעת ר' יהודה אסור אלא אם כן הם ראויים לעשות מעין המלאכה שהיו עושים בעודם בשלמותם בכלי. לא מבואר בדברי המשנה האם מדובר שהכלים נשברו בשבת עצמה או שנשברו בערב שבת, ואם יש שום נפקא מינה בדבר.
ובגמרא (שבת קכד ב) מובאות בשם רב יהודה אמר שמואל שתי אפשרויות בנידון זה. לאפשרות הראשונה דווקא אם נשברו בערב שבת נחלקו, אבל אם נשברו בשבת לכולי עלמא מותר להשתמש בשברי הכלים אם עושים הם מלאכה כלשהי, מפני שמבעוד יום היו מוכנים למלאכה בעודן בכלי. אך הגמרא דוחה אפשרות זו, מפני שמצאנו ברייתא שאומרת שמותר להסיק אש ביום טוב בכלים, אבל אסור להסיק בשברי כלים, ופשוט שמדובר שנשברו ביום טוב עצמו, כי בנשברו מערב יום טוב אינם מוקצה שהרי מוכנים לזה, וכן הוא להדיא בתוספתא (ביצה ג יא). מבואר שכלים שנשברו ביום טוב עצמו הם מוקצים. לכן מסיקה הגמרא בדברי רב יהודה אמר שמואל, שהמשנה מדברת דווקא בנשברו בשבת שבזה נחלקו, אבל אם נשברו בערב שבת, לכולי עלמא מותר לטלטלן אם ראויים הם למלאכה כלשהי, לפי שהוכנו למלאכה מבעוד יום.
עוד מבואר בגמרא שם שמה שנחלקו בנשברו בשבת עצמה הוא שתנא קמא סבר שכלי שנשבר בשבת, כיון שראוי הוא לשום מלאכה, מוכן הוא להשתמש בו בשבת. ואילו ר' יהודה סובר לאסור מפני שנולד הוא, כיון שמאתמול לא ראוי היה לאותה מלאכה.

טעם האיסור כשאינם ראויים למלאכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה ובגמרא לא מבואר מפני מה אסור לטלטל שברי כלים כאשר אין הם ראויים לשום מלאכה. לכאורה היה נראה לומר שזהו מפני ששבר כלי הוא מוקצה מחמת גופו כצרורות, וכן מבואר במשנה ברורה (כח) שכתב בשם הלבושי שרד (ד"ה לטלטל שבריהם) ששברי כלים הן מוקצים מחמת גופן.
אלא שיש מקום לומר שהבדל יש בין שברי כלים לצרורות, שהרי צרורות אפילו אם ראויים הם לכסות בהם כלי אסור לטלטלם, ואילו שברי כלים כל זמן שראויים לכסות בהם כלי מותרים. וכמו שאומרת הגמרא (שבת מו א) שצרורות שבחצר אסור לטלטלם אף שראויים לכסות בהם כלי, לפי שאין תורת כלי עליהם, וזה בשונה מנר של נפט שמותר לטלטלו על מנת לכסות בו כלי, מפני שעל כל פנים שם כלי עליו, וכן מתבאר בשלחן ערוך (אורח חיים שח ז).
מוכח מזה ששברי כלים דינם קל יותר מצרורות, ואפשר לומר שגם כאשר אינם ראויים לכסות בהם כלי דינם קל יותר מצרורות לפי שסוף סוף שברי כלי הם ולא צרורות, ואין דינם כמוקצה מחמת גופו אלא ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלם לצורך גופן ומקומן, ונראה שכן היא דעת הפרישה (ו) והאליה רבה (טז) כמבואר להלן שהתירו לטלטל את השברים, אף שאינם ראויים למלאכה, לצורך גופן ומקומן.

פסיקת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כל הפוסקים פסקו כדעת תנא קמא, שמותר לטלטל שברי כלים בין שנשברו בערב שבת ובין שנשברו בשבת, ובלבד שיהיו ראויים לעשות מעין מלאכה. כן פסק הרי"ף (מח א), וכן הוא ברמב"ם (כה יב), ברא"ש (שבת יז ה) ובטור (אורח חיים שח) ושלחן ערוך (שח ו).

בירושלמי (יז ה) נשאלה שאלה למה כאן אסור לטלטל אלא אם כן ראוי למלאכה, ואילו לענין הוצאה מצאנו שחייב על הוצאת זכוכית אפילו אם יש בו כדי לגרור ראש הכרכר. ועונה הירושלמי לחלק בין זכוכית עבה לזכוכית דקה, יש מפרשים שלענין הוצאה מדובר בדקה ולכן אפילו הוציא כדי לגרור בו חייב, ואילו לענין מוקצה מדובר בעבה שצריך שיוכל לקבל בו מיקפה, ויש שפירשו להיפך.
תירוץ נוסף של הירושלמי לחלק בין איסור טלטול לאיסור הוצאה, שלענין הוצאה אפילו בשימוש כלשהו סגי על מנת להתחייב, אך לענין היתר טלטול בעינן שיהיה כלי ממש.
הפוסקים לא הזכירו דברי הירושלמי בזה, ואינם מחלקים בין זכוכית דקה לעבה. אפשר שסוברים שהעיקר כהתירוץ השני של הירושלמי ואין חילוק בין זכוכית דקה לעבה, או שסוברים שהבבלי חולק על הירושלמי בזה.

באלו כלים מדובר[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרב עולת שבת (יד) שלשון המשנה והרמב"ם 'כל הכלים הניטלים' בא למעט כלים שהם מוקצים מחמת חסרון כיס, שאם נשברו אסור לטלטל את שבריהם אפילו לצורך גופו ומקומו, אף אם ראויים הם למלאכה כלשהי. והוסיף שכלים שמלאכתן לאיסור ושבריהם ראויים למלאכת היתר, אין לטלטלן אלא לצורך גופן או מקומן אבל לא מחמה לצל, שדין השברים כדין הכלי עצמו קודם שנשבר (ואפשר שמדייק כן מהלשון 'ניטלים עמהם'). ורצה לומר שם שלקולא אינו כן, כלומר שאם היה הכלי מלאכתו להיתר והשברים ראויים למלאכת איסור, אסור לטלטלם מחמה לצל אלא רק לצורך גופן ומקומן, דבין השמשות מועיל רק לחומרא ולא לקולא. אמנם סיים שם שמהגמרא (קכה) נראה שלא כן, אלא שאם היה ראוי בבין השמשות מותר לכל השבת, ולא פירש לאיזו גמרא כוונתו.
והרב אליה רבה (יד) העתיק דברי העולת שבת, והכריע בכלי שמלאכתו להיתר ששבריו ראויים למלאכת איסור, שאסור לטלטלם מחמה לצל, ומה שכתב העו"ש שמהגמרא נראה שלא כך, הבין האליה רבה שכוונתו לגמרא בדף קכד: בדברי שמואל שאם 'נשברו בשבת דברי הכל מותרים הואיל ומוכנים על גב אביהן', ולכן דחה את הראיה לפי שרב זוטראי שם מקשה על דברי שמואל שאינם למסקנה. אמנם באמת העולת שבת ציין לגמרא בדף קכה, וצ"ת.
לעומת זאת הפרי מגדים (משבצות זהב יד) כתב שאפילו כלים שמלאכתן לאיסור שנשברו, אם שבריהם ראויים לשום מלאכה מותר לטלטלן, שכיון שמבעוד יום מותרים היו בטלטול לצורך היתר לא הוקצו כלל, ומה שכתוב 'כל הכלים הניטלים' הוא לאפוקי כלים המוקצים מחמת חסרון כיס, אבל שמלאכתן לאיסור מותר. משמע בדבריו שכלים שמלאכתן לאיסור שנשברו, מותר לטלטל את שבריהן אף מחמה לצל, ודלא כעולת שבת והאליה רבה. ובהמשך דבריו (טז) כתב כן להדיא, והביא ראיה מהברייתא (שבת קכה א) לגבי שברי תנור, שר' מאיר מתיר ור' יהודה אוסר, ומבואר בגמרא שלר' מאיר אף שאין עושים מעין מלאכתן אלא מלאכה אחרת, כגון לכסות בהם פי החבית מותר. הרי להדיא מבואר שכלי שמלאכתו לאיסור שנשבר ושבריו ראויים להיתר, הרי הם מותרים ככל הכלים הניטלים בחצר.
ובבאור הלכה (ד"ה כל הכלים) העתיק דברי הפרי מגדים (יד) לדינא, אמנם לא פירט, וקצת משמע מתוך דבריו שאינו מתיר לטלטל שברי כלי שמלאכתו לאיסור אלא לצורך גופן או מקומן. גם בהמשך דבריו (ד"ה כגון שברי עריבה) משמע שדווקא בשברי עריבה מותר לטלטל אף מחמה לצל, אבל בכלי שמלאכתו לאיסור לא.

טלטול שברים שאינם ראויים למלאכה לצורך גופן ומקומן[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הפרישה (ו) שאם מטלטל את שברי הכלים לצורך גופן או מקומן מותר, אף בשאינם ראויים למלאכה, הואיל ובאו מתורת כלי, וציין לרא"ש גבי קליפי אגוזים. וכן הביא בשמו הרב אליה רבה (טז) וציין לרא"ש בתשובה (כב ח), וכן משמע בלבוש (ו) שכתב שבמקום היזק מותר לטלטל את השברים, מלבד ההיתר משום הנזק, שרי לפי שהוא לצורך מקומן.
אבל הפרי מגדים (משבצות זהב ה) חלק עליהם והביא שלוש ראיות לזה. א. מדברי הרמ"א שהתיר במקום בהזיקא דרבים משמע דדווקא מטעם היזקא שרי. ב. מעובדא דרבא בגמרא מבואר שהשתמש בחרס לצורך גופו כדי לנקות את הטיט במנעלו, ואם לצורך גופו שרי לא היה להם להרים קולו על השמש. ג. מדברי הירושלמי הנ"ל, שמקשה מאיסור הוצאה שאסור אפילו בכדי לגרור ראש הכרכר, ואם לצורך גופו מותר, לא קשיא מידי, דכיון שעל כל פנים יש לו שימוש לצורך גופו אסור להוציאו.
גם מדברי המשנה ברורה (כח) נראה שסבירא ליה לאיסור, לפי שהעתיק דברי הלבושי שרד (ד"ה לטלטל שבריהם) ששברי כלים הם מוקצה מחמת גופו, משמע שאסור אפילו לצורך גופן ומקומן. וכן כתב להדיא בבאור הלכה (ד"ה כגון שברי).
ויש להעיר שגם לדברי הפרישה והאליה רבה, לכאורה רק כלי שמלאכתו להיתר שנשבר מותר לטלטל שבריו לצורך גופן ומקומן, אך כלי שמלאכתו לאיסור שנשבר, אסור לטלטל שבריו לצורך גופן ומקומן, שהרי האליה רבה עצמו סובר כהרב עולת שבת ששברי כלי שמלאכתו לאיסור, אף אם ראויים הם למלאכה, אין לטלטלן אלא כהכלי עצמו, היינו לצורך גופו ומקומו, כמבואר לעיל ואם כן שברים שאינם ראויים למלאכה ודאי אי אפשר להתירם, שהרי אז אין חילוק בין ראויים לשאינם ראויים. אמנם אם נאמר כהפרי מגדים והמשנה ברורה ששברי כלי שמלאכתו לאיסור מותר אף מחמה לצל, אפשר להתיר שברים שאינם ראויים למלאכה, על כל פנים לצורך גופו ומקומו. ואפשר שכן סובר הפרישה, אבל לאליה רבה קשה. מאידך, גם אי אפשר לומר לשיטתו שהמשנה איירי רק בכלים שמלאכתן להיתר, שהרי גם זה כתב להדיא שאף בכלים שמלאכתן לאיסור איירי. לכן יש לומר בדוחק שהמשנה היא לצדדין, שבכלים שמלאכתן להיתר, שברים שאינם ראויים למלאכה מותרים לצורך גופן ומקומן, ואילו בכלים שמלאכתן לאיסור שברים שאינם ראויים למלאכה אסורים לגמרי בטלטול.

נשברו במקום שיכולים להזיק[עריכה | עריכת קוד מקור]

איתא בגמרא (שבת מב א) שקוץ ברשות הרבים מותר להוליכו פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית מותר אף להוציאו בעקירה אחת. ומבואר שם הטעם שהוא משום היזקא דרבים שלא גזרו שבות במקום היזקא, וכפי שהתירו שם לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, שאינו אלא איסור דרבנן.

כתב הראבי"ה (שבת רב ד"ה המיחם) שעל פי זה יש להתיר כל מידי שיש לחוש להיזקא, כגון מנורה התלויה במקום שיש חשש שתזיק, ואין לחוש לזה משום מוקצה. גם המרדכי (כירה עט ד) העתיק דברים אלו בשם הראבי"ה.
ובארחות חיים לוניל (שבת שסא) כתב בשם יש אומרים, ששברי כלים אף שאינם ראויים למלאכה כלל, אם הם במקום היזק כגון על השלחן או באמצע הבית, מותר לפנותן דומיא דקוץ בכרמלית, וכן הוא בכלבו (לא ד"ה זה הכלל כל דבר).

בבית יוסף (שח) הביא דברים אלו בשם הארחות חיים, אך לא העתיקם להלכה בשלחן ערוך, והרמ"א הביאם להלכה (שח ו). אמנם להלן (יח) כתב מרן את היתר הטלטול פחות פחות מד' אמות בקוץ המונח ברשות הרבים, שבמקום היזקא לא גזרו רבנן שבות, לכן מסתבר שאינו חולק על הרמ"א בזה.
ובמגן אברהם (טז) כתב שדווקא בזכוכית מותר, אבל שברי חרס אסור לפנותם, שאין היזקם מצוי כל כך, וכן העתיק המשנה ברורה (ל), אמנם הוסיף שיכול לדחותם ברגלים, לפי שטלטול בגופו מותר.

היחס לדין נולד[עריכה | עריכת קוד מקור]

קושיית הטורי זהב ותירוצו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקשה הטורי זהב (שח ו) שלפי מה שהעמידה הגמרא את מחלוקת ר' יהודה ורבנן בשנשברו הכלים בשבת, יוצא שהברייתא שהתירה להסיק בכלים ביום טוב ואסרה להסיק בשברי כלים היא אליבא דר' יהודה, שהרי לחכמים כשם שמותר לטלטל שברי כלים בשבת, כן מותר להסיק שברי כלים ביום טוב כדמוכח בגמרא. ואם כן קשה שהרי ביום טוב פסקו הפוסקים שאין מסיקין בשברי כלים, וא"כ גם כאן היה לנו לאסור הטלטול אם לא שעושין הן מעין מלאכתן.
ותירץ הט"ז שכל מה שהשוותה הגמרא בבין המשנה לברייתא הוא רק להו"א בגמרא שהבינה שסיבת ההיתר לטלטל את השבר הוא מפני שמוכנים אגב אביהן, אבל לפי מסקנת הגמרא אין זה הטעם, אלא מותרים מצד שהם עצמם ראויים למלאכה, ולפי זה דווקא בכה"ג יש להתיר, אבל שברים להסקה שאינם ראויים לכלום, אין לטלטלם ולהסיקם דזה אסור הוא משום נולד.
האליה רבה כתב שאין צורך בתירוץ זה, לפי שמפורש ברשב"א בספר עבודת הקודש (מו) שלגבי נולד בשבת פסקינן כת"ק ואילו ביום טוב פסקינן כר' יהודה.

טלטול כלי שעשאו גוי בשבת[עריכה | עריכת קוד מקור]

חתיכת חרס[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (שבת קכד ב) מובא שרבא התיר לטלטל חרס קטנה אפילו ברשות הרבים, שלא כשמואל שהתיר לטלטל בחצר בלבד, וגם לא כרב נחמן שהתיר לטלטל בחצר או בכרמלית. ומסביר רבא את טעמו, שהיות שבחצר אינה מוקצה לפי שראויה היא לכסות בה כלי, גם ברשות הרבים לא פקע שם כלי ממנה. ומובא שגם עשה מעשה כן, שהיה הולך ברשות הרבים וניטנפה נעלו בטיט, ולקח שמשו חתיכת חרס והסיר את הטיט מן המנעל. היו שם חכמים שהרימו עליו את קולו, אך רבא אמר שטועים הם ומטעים אחרים, שאף שלא שכיח שיצטרך חרס לצורך כזה, מכל מקום כיון שבחצר שם כלי עליה, גם ברשות הרבים אינה מוקצה.

זרקה באשפה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהמשך הגמרא מובאת ברייתא (שבת קכד ב) שמגופה של חבית שנשברה, מותר לטלטל את השברים והמגופה בשבת, לפי שראויים הם לכיסוי כלי. אמנם את זרק את המגופה לאשפה אסור לטלטלה לפי שביטלה מתורת כלי. ומסביר שם רב פפא שמדובר שזרק את המגופה מבעוד יום, דבזה גילה דעתו שאינו מחשיבו כלי.

פסיקת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (מח ב) העתיק דברי רבא להלכה, שמותר לטלטל חרס שנשברה אפילו ברשות הרבים, וכן הוא ברא"ש (יז ה). גם הרמב"ם (שבת כו ג) כתבו להלכה. וכן העתיקו להלכה את דברי רב פפא שאם זרקה מבעוד יום אסורה.

לשון הטור וחידוש הבית יוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטור (אורח חיים שח) שהעתיק גם הוא דברי רבא ורב פפא להלכה, כתב בלשונו 'שנשברה בחול', ומשמע שאם החרס נשברה בשבת אסור לטלטלה.
עמד על זה הבית יוסף (ד"ה ומ"ש רבינו שנשברה), וכתב שכנראה נמשך הוא אחר דברי התוספות (קכד ב ד"ה ורבא) שכתבו כן. אמנם הם כתבו כן אליבא דרבא שסובר שנולד אסור בשבת, אבל על הטור תימה למה העתיק דבריהם, שהרי אנן קיימא לן בנולד להיתרא, כמובא לעיל במחלוקת תנא קמא ור' יהודה.

תירץ הבית יוסף שם, שכאן איירי בכלי שנשברה ממנו חתיכה, אבל הכלי המקורי עדיין בתשמישו הראשון עומד, ולכן חתיכה זו שנשברה ממנו אסורה משום נולד, מה שאין כן לעיל במחלוקת תנא קמא ור' יהודה, שם מדובר שהכלי כולו נשבר ולכן לא הוי נולד. את דברי הטור הללו העתיק מרן להלכה בשלחן ערוך (שח ז) ומשמע שסובר כמו שכתב בבית יוסף, שאם נשבר בשבת אסור משום נולד.
אמנם הדרכי משה (ד) כתב תירוץ פשוט לקושיית הב"י על הטור, שמה שכתב 'נשברה בחול' הוא משום סיפא שאם זרקה לאשפה אסור לטלטלה שהרי ביטלה מהיות כלי, וזה ודאי נכון רק בשזרקה בחול, לפי שאם נשברה בשבת אף שזרקה בשבת לאשפה לא ביטלה מהיות כלי, לפי מפני שכשקדש היום היתה מוכנה לטלטול.
הסבר זה כתב גם הבית חדש (ד ד"ה זרקה). אמנם כתב הסבר נוסף (ד"ה ולפי זה) שבאמת אם נשבר בשבת אסור משום נולד, אבל זהו רק כשנשבר ברשות הרבים שלא חזי לכלי, אבל אם נשבר בחצר, מותר אפילו נשבר בשבת.
המגן אברהם (יז) דחה גם הוא את חידושו של הבית יוסף, וכתב לדינא שגם בנשבר בשבת מותר, דאין לחדש חילוקים שאינם כתובים בתלמוד. והוא דחה גם את פירושו האחר של הב"ח וכתב שלמעשה אין חילוק ואף חרס ברשות הרבים מותרת אלא אם כן זרקה לאשפה מבעוד יום. וכן העתיק להלכה המשנה ברורה (לב).