טלטול נר בשבת

מקורות
משנה:	שבת ג ו
בבלי:	שבת מד א-מז א
ירושלמי:	שבת ג ז
רמב"ם:	שבת כה י-יא
שולחן ערוך:	אורח חיים רעט

אם מותר לטלטל בשבת נר כבוי או נר דולק ואם מועיל בזה תנאי מבעוד יום.

סוגית הגמרא

מחלוקת התנאים

המשנה (שבת ג ו) מביאה מחלוקת תנאים לגבי טלטול נר בשבת. לדעת תנא קמא מותר לטלטל בשבת רק נר חדש שלא הדליקו בו מעולם, אבל נר ישן שכבר דלק, אף שכבר כבה מבעוד יום אסור לטלטלו.
בברייתא המובאת גמרא (מד א) מבואר שזוהי דעת ר' יהודה, ושטעמו הוא משום שנר שדלק וכבה הוא מאוס ומוקצה מחמת מיאוס אסור. בברייתא נוספת המובאת בגמרא להלן, אומר ר' יהודה שנר של מתכת מותר לטלטלו אם כבה קודם השבת, אך אם כבה בשבת עצמה אסור לטלטלו. טעם הדבר הוא שנר של מתכת אינו מאוס ולכן כל שכבה קודם השבת מותר (ובמשנה מדובר בנר של חרס), אך אם כבה בשבת עצמה הרי זה מוקצה מחמת איסור ואסור, שמתוך שהוקצה ונאסר בין השמשות הוקצה לכל היום.

דעה שניה במשנה היא דעת ר' שמעון שסובר שמותר לטלטל כל נר שכבה, אף אם כבה באמצע השבת, ואין אסור בטלטול אלא נר שדולק בשבת. ובברייתא הנ"ל מבואר שר' שמעון לא התיר לטלטל אלא נר קטן שדעתו עליו מבעוד יום להשתמש בו לכשיכבה, אבל נר גדול המונח בכוס או בקערה או בעששית אסור לטלטלו לפי שאין דעתו עליו, שהרי סבור הוא שלא יכבה כל היום.
כלומר לדעת ר' שמעון במוקצה מחמת איסור לא אמרינן 'מיגו דאיתקצאי', אך אם האדם עצמו בדעתו היה שלא ישתמש בנר זה כל השבת מפני שסבור שעתיד הוא לדלוק כל השבת, גם ר' שמעון מודה שאסור.

דעותיהם של שני תנאים נוספים מובאות בברייתא בגמרא (מד א).
דעת ר' מאיר שאסור לטלטל נר שהדליקוהו קודם השבת וכבה בשבת (וכל שכן נר שהוא עדיין דולק), שמוקצה מחמת איסור אסור, אבל נר שהודלק בחול וכבה קודם השבת מותר לטלטלו, לפי שסבור הוא שמוקצה מחמת מיאוס מותר.
דעה נוספת שהיא המקילה ביותר, היא דעת ר' אלעזר ברבי שמעון שהוא מתיר להסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף אפילו בזמן שהוא דולק.

דברי ר' זירא

עוד מובאים בגמרא שם דברי ר' זירא שפמוט של מתכת, אם הדליקו בו בשבת לדברי הכל אסור, ואם לא הדליקו בו בשבת לדברי הכל מותר.

נחלקו הראשונים בדברי ר' זירא.
לדעת רש"י (ד"ה לדברי) דבריו מתייחסים לר' יהודה ור' מאיר בלבד, שאף ר' מאיר שמתיר בנר ישן מודה בפמוט של מתכת אם הודלק בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור, ואילו ר' יהודה שאוסר בנר ישן מודה בפמוט של מתכת שלא הודלק בשבת, כיון שהוא אינו מאוס, ואינו מקצהו.
אמנם הקשו הראשונים על דברי רש"י, מה החידוש בדברי ר' זירא אליבא דר' מאיר, והרי גם בנר של חרס אמר שאם הודלק בשבת אסור שהוא מוקצה מחמת איסור. ותירצו בתוספות (ד"ה לדברי) שהיה הוה אמינא שר' מאיר אוסר דווקא בשל חרס משום שיש בו תרתי לריעותא, שהוא מאוס ושהיה דולק בשבת, קמ"ל ר' זירא שאפילו בפמוט של מתכת אסור אף שאינו מאוס.
מכל מקום דוחים התוספות את דברי רש"י משום שלא מסתבר שדברי ר' זירא קאי על ר' מאיר ור' יהודה בלבד ולא על ר' שמעון, וכן כתב הרמב"ן (מד א ד"ה פמוט) לדחות דברי רש"י לפי שממה שכתוב 'דברי הכל' משמע שאף ר' שמעון מודה בפמוט לאיסורא.

לכן כתבו לבאר בדברי ר' זירא שאף ר' שמעון מודה בפמוט של מתכת שאסור משום שהוא גדול והוי ככוס וקערה דלעיל, שאין בדעתו של אדם להשתמש בהם. אמנם אם לא הדליקו בו בשבת אלא בחול, אף ר' מאיר ור' יהודה מודים שמותר, לפי שאינו מאוס ואינו מוקצה מחמת איסור. פירוש זה מבואר גם בדברי רבנו חננאל (ד"ה א"ר זירא).

פסיקת ההלכה

הגמרא להלן (שבת קנז א) מביאה מחלוקת רב אחא ורבינא. לדעת אחד מהם הלכה כר' שמעון מלבד מוקצה מחמת מיאוס, ולדעת האחר גם במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר' שמעון, ורק במוקצה מחמת איסור אין הלכה כמותו, ומסיימת שם הגמרא שבמוקצה מחמת חסרון כיס גם ר' שמעון מודה שאסור.
כתבו הרי"ף (כא א) והרא"ש (ג כ) שקיימא לן בכל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, ולכן גם כאן הדין הוא שמוקצה מחמת מיאוס מותר ואילו מוקצה מחמת איסור אסור, כלומר שלענין טלטול הלכה כר' מאיר שנר שכבה מותר לטלטלו אלא אם כן דלק בשבת, שהוקצה מחמת איסור.
גם רבנו חננאל (מד א ד"ה ת"ר) כתב שאין הלכה כר' שמעון בזה, אלא שנתן טעם אחר בדבר, שכיון שר' יהודה ור' מאיר שניהם מסכימים לאסור במוקצה מחמת איסור, הלכה כמותם בזה ולא כר' שמעון שהוא דעת יחיד.

כן הכריעו כל הראשונים לאסור נר שדלק בשבת אף לאחר שכבה שגם במוקצה מחמת איסור אמרינן מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (שבת כה י) ובשלחן ערוך (אורח חיים רעט א).

טלטול נר חדש בזמן הזה

כתב הרב ערוך השלחן (רעט א) שאמנם בגמרא פשוט לכל התנאים שנר שלא הודלק כלל מותר בטלטול, אך היתר זה הוא רק בזמנם שיה להם שימוש בכלי הנר לצורך מלאכת היתר, אבל בזמן הזה אין לנו שום שימוש בנר ולכן אסור לטלטלו אף שלא הדליקו בו כלל.

טעם האיסור

בגמרא (מד א) מבואר שטעם האיסור בנר שהיה דולק בשבת וכבה, הוא שזהו מוקצה מחמת איסור. ואף שדבר זה מבואר בדעת ר' יהודה, מ"מ בזה גם ר' מאיר מודה לו, ולא מסתבר שנחלקו בטעם האיסור בזה. וכן מבואר בדברי רש"י (ד"ה חוץ מן הנר שהדליקו). אמנם לא מבואר בגמרא מהו האיסור שמחמתו נאסר הנר.
לכאורה אפשר היה לומר שהחשש הוא מאיסור כיבוי, שכשיטלטל את הנר עלול הוא לגרום לכיבויו. אמנם הגמרא להלן (מו ב) דוחה טעם זה, אך היא דוחה זאת רק לר' שמעון שסובר שדבר שאינו מתכוון מותר, אבל הכא אליבא דר' יהודה ור' מאיר קיימינן. אמנם זה אינו, שהרי בדבר שאינו מתכוון קיימא לן כר' שמעון, ואם לכיבוי לא חיישינן ממילא גם אין לאסור הטלטול. אלא על כרחנו לברר את טעמו של ר' שמעון באיסור טלטול הנר בשעה שהוא דולק, וזה יהיה הטעם גם לדידן לאסור למשך כל השבת, דהוי מוקצה מחמת איסור.

ומבואר באחרונים, שכיון שהשלהבת היא מוקצה מחמת איסור, אין לטלטלה אף לצורך גופו ומקומו, וכן הנר והפתילה והשמן נעשו בסיס לה ואסורים כמותה.

שמא יכבה או בסיס לדבר האסור

בגמרא להלן (מז א) מבואר בדעת ר' שמעון שהסיבה שאוסר לטלטל את הנר בשעה שהוא דולק הוא מפני שנעשו הנר, הפתילה והשמן בסיס לדבר האסור, וכתב רש"י (ד"ה לדבר) שהדבר האסור הוא הפתילה שאסור לטלטלה.

רש"י (מד א ד"ה חוץ) כתב בדעת ר' שמעון שאסור לטלטל נר דולק שמא יכבה הנר, וכן הוא בפירוש המשניות לרמב"ם (ג ו). אך דבריהם קשים מפני שלהלן בגמרא (מו ב) שואל אביי את רב יוסף מפני מה אוסר ר' שמעון לטלטל את הנר קודם שכבה, אם הוא מפני החשש שמא יכבה, הרי ידוע שר' שמעון סובר שדבר שאינו מתכוון מותר, ואין לומר שזהו דווקא באיסור דרבנן ואילו באיסור דאורייתא ככיבוי אסור, שהרי מפורש מצאנו במשנה (כלאים ט ה) שר' שמעון מתיר למוכרי כסות ללבוש כלאים על מנת למכרם בשוק ובלבד שלא יתכוון להתחמם בהם או להגן מפני הגשמים. הרי שמתיר באינו מתכוון אף באיסור דאורייתא. ובאמת מביאה שם הגמרא בשם רבא שטעמו של ר' שמעון באיסור טלטול נר דולק הוא מפני שהנר, השמן והפתילה נעשו בסיס לדבר האסור.
מתבאר אם כן בגמרא, שחשש הכיבוי של הנר אינו מהווה סיבה לאסור טלטול, אלא מטעם בסיס לדבר האסור. כן תמה בשלטי הגיבורים (כא א א) על רש"י והרמב"ם בענין זה וכן הוא בשפת אמת (מד א סוד"ה במשנה).
המהרש"א (מד א ד"ה בפרש"י) העיר על דברי רש"י אלו, שהן רק להו"א של הגמרא, אך למסקנה לא קיימא לן הכי, והוסיף ר' עקיבא איגר שבאמת כן דרכו של רש"י לפרש במשנה לא לפי מסקנת הגמרא, אלא שעל כל פנים יקשה על הרע"ב שגם הוא פירש כן במשנה, שלא לפי מסקנת הגמרא.
בפני יהושע (מז א ד"ה בגמרא הנח) כתב לתרץ שבאמת לר' שמעון אין לאסור טלטול מחשש שמא יכבה הנר בטלטולו, דהוי דבר שאינו מתכוון וכמו שאמרה הגמרא, אבל כוונת רש"י היא שאוסר טלטול משום חשש שמא יכבה בידיים על ידי שיסתפק מן השמן שבנר, ולכן אסור אף לטלטלו. ומבאר הפני יהושע שזו כוונת הגמרא שהנר הוא בסיס לדבר האסור. אלא שמתקשה מדברי רש"י כאן (מז א ד"ה לשלהבת) שפירש שהדבר האסור הוא השלהבת. אמנם אפשר שכוונת רש"י שהשלהבת נחשבת לדבר האסור שהנר הוא בסיס לה, מפני האיסור לכבות את השלהבת.
ניתן להביא סיוע לדברי הפני יהושע מפירוש הריבב"ן (מד א ד"ה חוץ) שפירש גם הוא כרש"י שהאיסור לטלטל נר דולק הוא מפני חשש הכיבוי, אלא שדייק לכתוב 'שמא יכבנה', היינו בידיים ולא שהנר יכבה מעצמו. אמנם בפירוש הר"י מלוניל כתב להדיא שהחשש הוא שמחמת הטלטול תשקע הפתילה בשמן, וזה להדיא דלא כהגמרא הנ"ל.
ב'חידושי חת"ם סופר (מד א ד"ה ת"ר מטלטלין) כתב לתרץ דעת רש"י שאין כוונתו שמא יכבה הנר ונמצא מחלל שבת, שזה שרי לר"ש מפני שאינו מתכוון, אלא כוונתו שאם יכבה הנר לא יהיה לו נר לשבת, ונמצא בטל ממצווה. כעין זה כתב גם הצל"ח (מד א ד"ה ונראה דהתוס').

מוקצה מחמת מצוה

לסוגיה זו בהרחבה, ראו מוקצה מחמת מצוה

הגמרא (מה א) מביאה ששאל ריש לקיש את ר' יוחנן לגבי חטים שזרען בקרקע וטרם השרישו, וכן ביצה שתחת התרנגולת שטרם נתרקם בה אפרוח, האם מותר לאכלן בשבת אליבא דר' שמעון, שיש לומר שאינו מתיר מוקצה אלא במקום שלא דחה הדבר בידיים (כגון בהמה שנתנבלה בשבת), אך כאן שדחאם בידיים אסור. ענה לו ר' יוחנן שאין מוקצה לר' שמעון אלא שמן שבנר 'הואיל והוקצה למצוותו הוקצה לאיסורו'. אמנם הגמרא לבסוף מסיקה שאפילו הוקצה רק למצוה, מודה ר' שמעון שאסור בטלטול, כפי שמצאנו שאומר הוא לענין סוכת החג, שאסור להסתפק מן הפירות שתלה בה כל שבעת ימי החג הואיל והוקצו למצווה.
יש מי שהקשה שמגמרא זו נראה שהטעם שאוסר ר' שמעון להסתפק מן השמן שבנר הוא לא מטעם בסיס לדבר האסור אלא מפני שהוקצה למצוותו, וזה סותר לגמרא לקמן (מז א) שהוא מטעם בסיס. בשפת אמת (מד א ד"ה במשנה ר"ש) נראה שלמד כן, ונתקשה בזה.
אמנם נראים הדברים שהגמרא כאן איירי במוקצה לאכילה, וכדמשמע משאלתו של ריש לקיש ששאל אם מותר לאכול מן החיטים והביצים וכמו שפירש רש"י (מה א ד"ה שזרען), וכן מבואר מתשובתו של ר' יוחנן שמתייחס רק להסתפקות מן השמן ולא לנר עצמו או לפתילה.
ומבואר מזה שהשמן שבנר יש בו מוקצה מחמת מצווה שכל זמן שהנר דולק אסור להסתפק ממנו אף בלא חשש כיבוי (כגון בשמן המטפטף). אמנם בנר שאינו נר של מצווה, כגון שהדליקו גוי וכד', אין איסור להשתמש בשמן שלו בשעה שהוא דולק, ובלבד שלא יכבה ולא יטלטל.

אם מועיל תנאי מערב שבת להתיר טלטול הנר אחר שכבה

הגמרא (מה א) מביאה ששאל ריש לקיש את ר' יוחנן לגבי חטים שזרען בקרקע וטרם השרישו, וכן ביצה שתחת התרנגולת שטרם נרקם בה אפרוח, האם מותר לטלטלן בשבת אליבא דר' שמעון, שיש לומר שאינו מתיר מוקצה אלא במקום שלא דחה הדבר בידיים, אך כאן שדחאם בידיים אסור. ענה לו ר' יוחנן שאין מוקצה לר' שמעון אלא שמן שבנר 'הואיל והוקצה למצוותו הוקצה לאיסורו'. אמנם הגמרא לבסוף מסיקה שאפילו הוקצה רק למצוה, מודה ר' שמעון שאסור בטלטול, כפי שמצאנו שאומר הוא לענין סוכת החג, שאסור ליטול מן העצים שבה כל שבעת ימי החג הואיל והוקצו למצווה.
עוד מבואר שם בגמרא שאם התנה לפני החג שיוכל ליטול מן העצים בחג, הכל לפי תנאו ומותר, ובמקום אחר בגמרא (ביצה ל ב) מבואר שזה מדובר בסוכה דעלמא, כלומר שלא עשאוה לשם החג אלא עומדת מימים רבים ורעועה היא.

הקשו התוספות (מד א ד"ה שבנר) למה לא נאמר שכשם שמועיל תנאי להתיר טלטול עצי הסוכה בתוך החג, כן יועיל תנאי לשמן שבנר שיוכל להסתפק ממנו בשבת אחר שכבה, שכשם שאמרינן בסוכה דעלמא שכיון שהיא רעועה דעתו עליה שתפול, כן בנר יש לומר שדעתו עליו שיכבה, וא"כ יועיל לזה תנאי.
מתרצים התוספות שסוכה דעלמא היא עשויה כבר הרבה זמן ובבין השמשות אינו בודל ממנה אלא מצפה מתי תיפול, אך נר עיקר הקצאתו הוא לבין השמשות, והרי בהדלקתו הוא דוחה אותו בידיים לצורך שבת ולכך לא מועיל לזה תנאי.