טיוטה:שבת האדם או שבת הארץ
| משנה: | שביעית ד' ג' |
| בבלי: | עבודה זרה ט"ו' ב' |
בשביעית יש ציווי על שביתה מעבודת השדה, הציווי יכול להיות מוטל על האדם העובד בשדה ויכול להיות מוטל על הארץ הנעבדת. השאלה האם יש חיוב על הארץ נשאלת בעיקר בקרב מי שאמר שיש מצוות עשה נפרדת בשביעית, ואין בעשה אלא מה שיש בלא תעשה (ארבע המלאכות שנאסרו מדאורייתא)[1].
העיון בפסוקים ובמקורות התנאיים[עריכת קוד מקור]
הלימוד בפסוקי התורה לגבי שביעית נוכח בשני מקורות מרכזיים שמות (משפטים, כ"ג י'-יב) שם יש ציווי על האדם לשמוט את שדהו, ומול בפרשת בהר בפסוקים – הפרשה בשמות מתארת יותר ציווי על האדם והפרשה בויקרא (בהר) מתארת יותר דיון על הארץ.
מקורות תנאיים במשנה שביעית ד' ג' יש היתר לחזק ידי נכרים בשביעית, על פי התוספתא שביעית ג' יב' (ליברמן) אפשר להבין את ההיתר כאפשרות לתאם עם הגוי שיזרע שדה בשביעית ואקנה אותה ממנו במוצאי השביעית, אם כן - יש פה אמירה שלכאורה מנתקת בין איסור השביעית לקרקע - האיסור הוא על האדם (על הגברא) ועל הארץ (החפצא) אין איסור כלל.
מקורות בתלמוד[עריכת קוד מקור]
המקור המרכזי לשאלת שבת האדם או הארץ בתלמוד מופיע בסוגיה בבבבלי (עבודה זרה, ט"ו א'-ב'), יש שאלה על היקף החיוב של אדם בשביתת חפציו ועל הקשר בין החיוב על השביתה לאיסור מכירת החפץ כך שתיעשה בו מלאכה [2] רבה אומר שבמקום בו אדם מצווה על שביתת חפץ אסור למכור אותו, אביי פורך את הרעיון שבכל מקום שבו אדם מצווה על החפץ אסור למכור, למשל - בשדה שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ובכל זאת אליבא דבית הלל אפשר למכור שדהו בשביעית [3].
העיון בראשונים[עריכת קוד מקור]
את דברי הראשונים אפשר לראות בשני ענפים מרכזיים.
- מוני המצוות.
- הראשונים על הסוגיה בעבודה זרה.
מוני המצוות[עריכת קוד מקור]
הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קלה מתאר חובה על האדם לשבות מעבודת הארץ, וכך גם ביד החזקה (שמיטה ויובל א' א'), אך בהקדמה להלכות שמיטה ויובל הוא משתמש בניסוח שמסב את החיוב על הארץ[4].
הראשונים על הסוגיה בעבודה זרה[עריכת קוד מקור]
הראשונים מתיחסים לסוגיה בעבודה זרה בצורות שונות. לכאורה כתוב בפירוש שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית אך הוא יכול למכור אותו. רש"י (עבודה זרה ט"ו ב') מסביר שאדם מצווה על שביתת שדהו מהפסוק שבת שבתון יהיה לארץ, הריטב"א (שם) מסביר את דברי אביי - בשביעית אד אדם מצווה על שביתת שדהו, התוס' רי"ד (שם) תמה בתחילת דבריו משום שהאיסור שהוא מכיר בשביעית מוטל על האדם בלבד ולא על השדה, נראה שלמסקנת דבריו כדברי רש"י יש דין של שביתה על הארץ.
שיטת המנחת חינוך[עריכת קוד מקור]
המנחת חינוך (כי תשא מצוה קיב) מציע להסביר שיש דין של שביתה על הארץ. המקורות שהוא מביא לדבריו הם לשון התורה (ויקרא כ"ה) המשתמשת בלשון של שביתת הארץ, וכן הבבלי (עבודה זרה ט"ו ב') ורש"י (שם). בדרך זו הלכו המהרש"ל והנצי"ב.
רש"י – הכל קשור לגזירה משום שכירות ונסיוני, תוס' – אין שכירות ונסיוני בשדה ולכן הסיבה לאסור מכירה היא משום שמפני חומרת האיסור שיש התלייה נשמעת פחות טוב ויש בכך יותר גנאי. תוס' רבנו אלחנן – אדם מצווה על שביתת שדהו – הסיבה לא סור היא שיש גנאי כי האיסור חמור. נראה שהתוס' מדברים רק על איסור כשישראל אחר והתוס' רבנו אלחנן מדברים על איסור כשאדם אחר גם גוי. מחלוקת לגבי נוכרי. לפי דברי הרב קוק, בהקדמה לשבת הארץ, הדבר נתון במחלוקת, האם העשה של שבת הארץ מופר גם כאשר נוכרי עובד בקרקע של ישראל שהוא או שמפני שהנוכרי עצמו לא מצווה על שבת הארץ, אז אין בעבודתו פגיעה בשבת הארץ (אני לא מרגיש בנוח להגיד שהאפשרות השנייה גברא) התוס' רי"ד אומר שבשבת העניין הוא רק בבהמה ולא בשדה ולכן למה שיהיה אסור בכלל? וחוץ מזה נראה שהאיסור הוא רק על האדם ולא על השדה, ומתרץ שבשביעית בכל זאת יש עניין של שבתון בשדה. בתחילת דבריו הוא מקשה ואומר שציווי השביתה בשדה בשביעית לא דומה לשביתת בהמתו בשבת, בשביעית אין איסור של שביתת קרקע. לגבי שביתת הקרקע בשביעית הוא מצווה רק לשבות בעצמו. בסוף דבריו הוא מתרץ שכנראה יש בשביעית שבת קרקע. דברי התוס' רי"ד והשניות שבדבריו היו המייצגים הגדולים של שיטת שבת הארץ, אבל הובאו גם על ידי המבי"ט והמהרי"ט כראיות לכך ששבת הארץ מצומצמת ואינה חד משמעית, ולכן הנ"ל מתירים להשכיר את השדה בהבלעה וכו'. ריטב"א – לפני עיוור זה רק כשאני יודע שהוא בודאות יעבור על איסור.
על פי הריטב"א שאומר: "ואיסורא דשדהו שהוא מצווה על שביתתה" – כל הגמרא לא ראיה כמו שרוצה להציע המנחת חינוך, משום שהגמרא אליבא דשיטתו מבינה שגם אם אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, אין זה אומר שאדם לא יכול לתת לנוכרים לעבוד בשדה שלו. הרעיון של ציווי על שביתת השדה הוא רק קישור של הסוגיה לדין דאורייתא (כדי שלדין לפני עיוור תהיה משמעות, כי הוא חל רק על דברי דיני דאורייתא) ולא יותר מכך.
בשבת לכאורה אין פגימה בכלליות השביתה של ישראל כאשר אדם אחר מחלל שבת, אלא רק כאשר האדם עובר בעצמו, או בכלים שלו, אפשר להציע שבשביעית לא יהיה הבדל כזה כמו בשבת ואפשר גם להציע שאולי בשביעית משום שהניסוח ברמב"ם הוא כולל יותר, "(א) שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית." ולא "לשבות ממלאכה ביום השביעי" אולי זה יותר רחב . נראה מהתוס' רבנו אלחנן שאסור שנוכרי יעבוד בשדה שלי, וכן אסור שישראל אחר יעבוד בה כשהיא בבעלותי (לגבי מכירה – לישראל אסור רק משום לפני עיוור ולנוכרי מותר).
מוני המצוות בסמ"ג פתיחה עם "שבת הארץ" – מהסיום נראה שאין זה כך, השבת היא רק על מי שמצווה בכך, אפשר לברך נוכרים בצורות שונות. ברמב"ם במניין המצוות – האדם (במניין בהלכות בארץ אבל בהלכות עצמן באדם ). בחינוך נשמע שהמצווה היא על האדם "שנצטוינו שלא לעסוק בה כלל בעבודת הארץ" בתוס' בעבודה זרה (כמו שהרב קוק אומר) יש שילוב של הדרישה של החפצא וגברא, פעולה בקרקע ששייכת לישראל על ידי אדם המחויב במצווה. אוטומציה לא יכולה להיעשות בשביעית עצמה בכל מקרה כמו שאנחנו מכירים את הדין לגבי מצות מכונה שהן כשרות כי הן מעשה אדם . המהרש"ל מסביר שיש טעות בתוס' בבבא מציעא צ, אין הם אומרים שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשביעית אלא רק דנים לגבי שבת ויו"ט, וברור שבשביעית יש דין של שבת הארץ ואי אפשר לעשות מלאכה בשדה על ידי גוי. דוחה את הראיה מהסוגיה במועד קטן לפיה אסור לומר לנוכרי לעבוד בשביעית בשבילי ומסביר – שם הבעיה היא באמירה לנוכרי, אבל אין חיוב שהשדה ישבות ואפשר להניח לו לעבוד.
מהרי"ט אולי יהיה מקום להשוות לעניין של שכר שביעית ושכר שבת אבל גם זה לא נראה משום ששכר שבת זו גזירה ייחודית בשבת. היחס לדיני שבות מראש נתון במחלוקת כי אם הנוכרי עושה לשם עצמו לפי ההגהות אשירי אין בכך שבות. די מקובל להוביר את הקרקע לשנה או שנתיים מדי פעם (בשונה מהרעיון לא להשתמש בכלי יום אחד כל שבוע, שפחות תפס) ולכן אם עושים את ההשכרה בהבלעה וכך אפשר לתלות שהישראל רוצה שהנוכרי יעבוד בשאר השנים ואין לו רווח מיוחד מכך שהנוכרי יעבוד בשביעית, יהיה זה מותר.
יש משהו מאוד עמוק בדברי המנחת חינוך והמהרש"ל בכך שיש ציווי של שביתה על הארץ, בהעצמת החפצא. אבל אולי הוא מחליש את שביתת הארץ בכך שהוא מפקיד אותה בידי האדם, בשונה ממי שמאמין ששבת הארץ היא רק לא לקלקל.
מהרי"ט – אם יש חשש של ארנונה אין בעיה להשכיר לנוכרי, אם אין בעיה של ארנונה אפשר להשכיר לנוכרי בהבלעה, – בהבלעה של שבע שנים (ולא כמו ליהודי שאפשר רק בהבלעה של שש ). אפשר להשכיר לגוי כי אפשר לתלות בכך המבי"ט מוכיח ששביעית בזמן הזה דרבנן , משתמש בתוס' רי"ד בתור משהו מצומצם – שבת הארץ זה רק באותה השבת אסור להשכיר וכו'. הנצי"ב בפירושו לתורה מראה שהעיקר זה שבת הארץ, יש אחריות לאומית למנוע מגוים באשר הם לעבוד בקרקע בשביעית . המנחת חינוך אמנם מסביר שהעיקר זה שבת הארץ, אבל יש קישור מסוים לגברא – רק קרקע שבבעלות יהודי, אפשר לדייק שכל לשון המנחת חינוך הוא על שכירות ולא על מכירה. במשיב דבר הוא מסביר שבקרקע של גוי אין קדושת שביעית, הרב קוק בקונטרס אחרון מסביר שלדעת המהרש"ל והמנחת חינוך פוסקים שאסור להניח נוכרים לעבוד בשדה שלך, נראה שהוא מרחיב מעט את דברי המנחת חינוך, שבמקור היו לכאורה רק איסור להשכיר את השדה לנוכרי כי יש בכך רווח. בהמשך, הרב מציע שתיגזר גם אחריות לכל השדות בארץ, גם בשדות ששייכים לאנשים אחרים. כמו אומר הרב קוק למנ"ח – התווית עיקרון בגישה שלך, תעמוד מאחוריו . (אם העיקרון הזה נכון – איך יכול להיות שאפשר לחזק את ידי הנוכרים בשביעית? אולי המחלוקת לגבי הנוסח של לחזק ידי נוכרים בשביעית היא מחלוקת האם אדם מצווה על שביתת הארץ או לא) הרב אומר שעצם העיסוק בהבלעה מראה שהשיח של המביט והמהרי"ט הוא על דרבנן. בסוף הרב אומר שאפשר להבין ברמב"ם שעיקר העניין הוא עבודה של ישראל בקרקע של ישראל, ... דלא שייך שביתת שדה כ"א ע"פ הפרטים המפורשים במקרא אח"כ, והיינו שלא יעבוד אותה ישראל אין בכלל אלא הפרטים – מיועד לעם ישראל, אבל יש תוספת מסוימת של מלאכת שביתה.
החזו"א מסביר שלפי הבנת התוס' בע"ז החיוב הוא על האדם ולפי תוס' רבנו אלחנן החיוב הוא על הארץ (גם בנוכרים), מסביר שהרעיון של שבת הארץ קשור לעבודת אדם בארץ ולא לכך שהארץ לא תצמח. פוסק כמו תוס' – החיוב הוא על האדם. הגרש"ז: יש שני דינים לאסור, לפני עיוור מחשש מוחלט, ואחריות על גוף המכר, איסור בחפץ. בבהמה בשביעית אין אף אחד מהם, ההו"א של אביי היא שבשדה בשביעית יש אחד מהם – איסור בחפץ אפשר להשכיר שדהה בהבלעה, כמו שמשכירים כלים לשבת ביום רביעי כי אפשר לתלות (תוס' רי"ד, מבי"ט מהרי"ט), ההסבר הזה הוא רק למי שחושב שיש אחריות של האדם על שדהו, אבל אפשר באופן קל יותר להתעלם מהקושיה על ידי הבנה שאולי לדבריהם אין בכלל אחריות של האדם על שדהו. הרש"ל אומר שאפשר לדבר רק ברצון ה'
- ^ לשיוך לעשה יכולה להיות נפקות לשאלת חיוב הנשים משום שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמא והמנחת חינוך (כי תשא מצוה קיב) מסתפק בשאלה זו.
- ^ בגמרא שם מסופר שרב הונא מכר פרה לעובד כוכבים, רב חסדא מקשה עליו: היאך אתה נוקט בצעד זה? ורב הונא עונה שהוא מוכר את הבהמה כדי שהעכו"ם ישחט אותה, והראיה לכך היא מהיתר בית הלל למכור פרה החורשת בשביעית משום שהפרה יכולה להישחט ולא לעבוד בשביעית. רבה אומר שהמקרים לא דומים משום שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ולא מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ולכן אולי למרות שמותר למכור בהמה משום חשש של שביעית, יהיה אסור למכור בהמה משום חשש של שבת
- ^ (למסקנת הסוגיה מותר למכור כל עוד אפשר לתלות [להיות מסוגלים להניח שיש סיבה אחרת מלבד עשיית האיסור שתגרום לאדם לקנות] בלא קשר לתוקף האיסור ואסור למכור כאשר אי אפשר לתלות).
- ^ הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון א' א') שהכריע שהחובה היא על האדם הציע שאולי בהקדמה להלכות הרמב"ם מתאר את הדין הרעיוני שהארץ אמורה לשבות לגמרי, אך בהסתכלות פרקטית על ההלכות הנפסקות יש צורך לציין רק את החובה על האדם משום שאין מימוש הלכתי לחובה על שביתת הארץ.