תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

טיוטה:שבירת כלים בשבת לצורך אכילה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נקיבת חבית[עריכת קוד מקור]

עוד מובא בהמשך המשנה, שלדעת ר' יהודה אסור לנקוב מגופה (כיסוי) של חבית, ואילו לחכמים מותר אבל לא ינקבנה מצדה.
במאירי (קמו א ד"ה אין) מסביר שהמגופה היא של חרס ומדביקים אותה על פתח החבית, והיא אינה קשה כמו החבית עצמה אלא ניתנת לשבירה כאשר רוצים לשתות. ודרכם היה לנקוב בה נקב צר ולהטות החבית ולהוציא יין דרך אותו נקב.
ובגמרא (שבת קמו א) נחלקו האמוראים. לדעת רב הונא התנאים נחלקו לגבי הצד העליון של החבית, כלומר עליונה של המגופה, אבל מצידה של המגופה לכולי עלמא אסור, וזהו שכתוב 'אבל לא ינקבנה מצידה'.
ואילו רב חסדא חולק ואומר, שדווקא בצידה של המגופה זוהי מחלוקת התנאים, שחכמים מתירים ור' יהודה אוסר, אבל בעליונה של מגופה לכולי עלמא מותר. ומה שמודים חכמים לאיסור הוא בצד החבית עצמה, ולזה נתכוונה הגמרא 'לא ינקבנה מצידה'.

טעם האיסור[עריכת קוד מקור]

כפי שמבואר בראשונים, האיסור לנקוב את מגופת החבית הוא משום תיקון פתח, כלומר יש בזה גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש, וכן מתבאר מתוך דברי הרמב"ם (שבת כג א-ב).

ברש"י מבאר את יסוד מחלוקת התנאים, שהשאלה היא מה נחשב פתח. לדעת חכמים כל פתח שלאו אורח ארעא לעשותו אינו אסור, ולדעת ר' יהודה אם יש שעושים כך, אפילו שאין זה ההדרך המקובלת, אסור.
ובזה גופא נחלקו האמוראים, שרב הונא סובר שלמעלה של חבית אין דרך אנשים לעשות פתח כדי שלא יפול לתוכה לכלוך, אבל בצד המגופה עושים לפעמים פתח ולכן חכמים אוסרים, ואילו ר' יהודה אוסר אף למעלה ממש כי על כל פנים יש שעושים כן. לעומת זאת דעת רב חסדא, שרק בצד החבית עצמה דרך לעשות פתח אבל בצד המגופה לא ולכן מותר, ומ"מ ר' יהודה אוסר גם בזה לפי שיש שעושים כן.

הוספה על נקב ישן[עריכת קוד מקור]

עוד מובאת שם ברייתא (קמו א) נוספת האומרת שלנקוב נקב חדש בכלי אסור, לנקוב נקב ישן מותר לכתחילה, ולהוסיף על נקב חדש דעת תנא קמא שיכול להוסיף, ויש אומרים שאף להוסיף אסור.

ביאור המחלוקת[עריכת קוד מקור]

ובגמרא מבואר שהאיסור לנקוב נקב חדש הוא משום מתקן פתח, כלומר יש כאן גמר מלאכה.
ומסבירה הגמרא שאמנם להוסיף על נקב חדש מותר לדעת תנא קמא, אף שלכאורה יש כאן גמר מלאכה. והטעם בזה הוא משום שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לא חשיב פתח, לכן כל האיסור הוא רק מדרבנן משום שמא יעשה כן בלול של תרנגולין (שהוא עשוי כדי להכניס אויר, ואפילו בחור קטן סגי), וכיון שלהוספה לא חיישינן בלול של תרנגולין, לפי שאין דרך להוסיף בלול של תרנגולין (שמא יכנסו לשם בעלי חיים ויזיקו לתרנגולין), לכן מתיר ת"ק להוסיף על הפתח.
אמנם דעת 'יש אומרים' שגם בלול של תרנגולין יש לחשוש להוספה, מפני שלפעמים הפתח מעיקרא קטן מדי ואינו מספיק אפילו כדי להוציא הבל ולהכניס אויר, ואתי לאוסופי.

הגדרת נקב ישן[עריכת קוד מקור]

הגמרא (קמו ב) מביאה דברי רב יהודה בשם שמואל, שנקב ישן שהתירו הוא דווקא שסתמו אותו באופן שעשוי לשמר את ריח היין שלא יצא ויתקלקל, אך אם סתמו את הנקב באופן שעשוי לחזק את החבית שלא ישפך היין, הרי זה כנוקב מחדש ואסור.
ונחלקו האמוראים בהגדרת המיקום של הדבר. לדעת רב חסדא כל שהנקב נמצא במקום היין הרי זה לחזק, ורק אם נמצא מעל היין חשיב לשמר. אבל דעת רבא שגם אם נמצא הנקב במקום היין ממש, חשיב משמר לפי שאין כובד היין נשען עליו, ואין בזה חשש שיישפך, ורק אם הנקב בשולי החבית מלמטה, אז חשיב לחזק ואסור.

האם מדובר ב'מוסתקי' או בחבית רגילה[עריכת קוד מקור]

התוספות (שבת קמו א ד"ה שובר, עירובין לד ב ד"ה אמאי) כתבו שכולה שמעתא מיירי במוסתקי, כלומר לא רק דין שבירת החבית הנ"ל, אלא גם נקיבת החבית והתזת ראשה בסייף, הכל מיירי במוסתקי, שהרי בחבית שלימה יש איסור גמור בבנין וסתירה ולכן אפילו נקב ישן אסור. כן כתב גם בביאור הגר"א (שיד א ד"ה ואפילו).
אמנם הפרישה (ד) כתב שסוגיה דנקב מיירי בחבית שלמה, ומשמע דבמוסתקי שרי לנקוב, וכן משמע בלבושי שרד (ד"ה שאינו) וצ"ע.

סכין שהיה תקוע מערב שבת[עריכת קוד מקור]

כתב הראבי"ה (א שבת שלח) שהאיסור הוא דווקא כשמתכוון להוסיף, אבל אם היה סכין תקוע מערב שבת, מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכוון להוסיף. וכן העתיק המרדכי (שבת כב תמ) והביאו לזה ראיה מהגמרא (שבת נ ב) לגבי סכין שנעוצה בין שורות הלבנים בבנין, ששמואל מתיר להוציאה ולהחזירה.
ובתרומת הדשן (סד) סייג את ההיתר מעט, שאינו מותר אלא אם הוציא את הסכין והכניסה כבר ביום חול, דאז אין חשש שירחיב הנקב, אבל אם לא עשה כן בחול הוי פסיק רישא שיוסיף בנקב.

הכרעת ההלכה[עריכת קוד מקור]

כבר בגמרא (קמו ב) נפסקה הלכה כאחרים, שאסור אף להוסיף על נקב חדש, וכן פסקו הפוסקים.

קריעה וחיתוך חותלות וחותמות[עריכת קוד מקור]

מובא בגמרא (שבת קמו א) ברייתא האומרת שחותלות של גרוגרות ושל תמרים מותר להפקיע להתיר ולחתוך (וברייתא אחרת המתירה רק להתיר היא כדעת ר' נחמיה האוסר לטלטל סכין אם לא לצורך תשמישו).
בגמרא בביצה (לא ב) אומר שמואל שחותמות שבכלים מותר להפקיע, להתיר או לחתוך בין בשבת בין ביום טוב. ומבאר רש"י (לא ב) הטעם שאין בנין וסתירה בכלים.

שיטת התוספות וסייעתו[עריכת קוד מקור]

כתבו התוספות (שבת קב ב ד"ה האי, קמו א ד"ה מתיר, עירובין לה א ד"ה בעי סכינא) שכל ההיתר בחותמות של כלים הוא דווקא כשהם קשורים בחבל, אבל אם הכלי סגור בעץ או במתכת אסור להפקיעו. והביא לזה ראיה ממסקנת הגמרא בעירובין לה. שהגמרא מעמידה שמדובר במגדל הקשור בחבל, מבואר דבלאו הכי, כלומר אם הכלי סגור בדבר חזק יותר כגון עץ או מתכת, אסור להפקיע או לשבור, דיש בנין וסתירה בכלים.
לדברי התוספות הסכימו גם הרא"ש (עירובין ג ה) והטור (אורח חיים שיד), וכן כתב המרדכי (שבת כב תלח). וכן הביא בספר מצוות גדול (לאוין סה ד"ה והסותר) שכן דעת רבנו שמשון.

בספר שבת של מי (קמו א ד"ה תוס' ד"ה מתיר) כתב שהתוספות לשיטתייהו אזלי, שסוברים שכל מגדל של עץ הוא, אבל בירושלמי מעמיד את המשנה במגדל של אבן, ולפי זה אין ראיה לדברי התוספות, שברי אבן אי אפשר לשבור אם לא שהוא קשור במיתנא.

שיטת היראים וסייעתו[עריכת קוד מקור]

כתב ר' אליעזר ממיץ בספר יראים (קב ד"ה והא דאמרינן) שמי שאבד לו מפתח התיבה וצריך לה לצורך שבת, יכול לשברה לכתחילה ואין בזה חשש איסור לפי שאין בנין וסתירה בכלים. והוכיח כן ממתניתין דחבית ומהגמרא גבי חותמות של כלים. והביאו בספר מצוות גדול (לאוין סה ד"ה והסותר).

הגר"א (אורח חיים שיד ז ד"ה ודוקא) העיר שגם הר"ן והרשב"א פליגי בזה על תוספות וסוברים שאין בנין וסתירה בכלים כלל, ולכן גם בחותמות מותר לגמרי אף כשאינם קושרים בחבל.

ובספר מצוות קטן (רפב ד"ה והסותר) הביא שתי הדעות, וכתב שעל ידי גוי יש להקל, להסיר עצמו מן הספק.

שולחן ערוך ואחרונים[עריכת קוד מקור]