הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:מפיהם ולא מפי כתבם"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
 
(5 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{מקורות|בבא בתרא ג ב|בבא בתרא לט ב||עדות ג ד|חושן משפט קמו}}
{{מקורות|בבא בתרא ג ב|כתובות כ, בבא בתרא לט ב||עדות ג ד|חושן משפט כח יב}}
תוקף קבלת שטר בבית דין


==שאלת הראשונים== שאלת הראשונים • תשובות הראשונים
==תוקף קבלת שטר בבית דין==


שאלת הראשונים גמרא "אמר רבא אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו.." ויש לשאול, כיצד יש לשטר תוקף, הרי שטר הוא למעשה עדות של העדים החתומים עליו, והתורה אמרה 'מפיהם ולא מפי כתבם', כלומר עדותם של עדים יכולה להתקבל רק כשהיא באה מפיהם, ולא כשהיא באה מפי הכתב?
נאמר ב'''תורה''' (דברים יט טו): "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" ולמדו מכאן חז"ל ב'''ספרי''' (פיסקא קפח טו) שקבלת עדות בבית דין היא דווקא מפי העדים ולא מכתב ידם- מפיהם ולא מפי כתבם.
 
==קושיית הראשונים==
לאור דברי חז"ל הקשו הראשונים כיצד ניתן לקבל עדות באמצעות שטר בבית דין והרי העדות לא נאמרת בפני בית הדין?


תשובות הראשונים ביחס לשאלה זו ישנן כמה שיטות ראשונים. הרי"ף (יבמות ט בדפי הרי"ף) מסביר שלאחר שהעדים חותמים על השטר נחשב הדבר שעדותם נחקרה בבית דין, כדברי ריש לקיש שעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בבית דין, וממילא השטר נחשב מפי העדים ולא מפי כתבם.
==תשובות הראשונים==
ה'''רי''' (יבמות ט א בדפי הרי"ף) מיישב שלאחר שהעדים חותמים על השטר נחשב הדבר שעדותם נחקרה בבית דין, כדברי ריש לקיש (כתובות יח ב) שעדים החתומים על השטר נחשב הדבר שנחקרה עדותם בבית דין, ולכן השטר נחשב שנאמר בבית דין מפי העדים ולא מפי כתב ידם.


הרשב"א (שו"ת הרשב"א א א'ריא) והרמב"ן (ספר המצוות שורש שני, יבמות לא: וב"ב עז.) מסבירים שבשטר אין חיסרון של מפי כתבם והמקור לכך הוא גזירת הכתוב מירמיהו (לב מד) שם כתוב שיש מציאות של שטר מקנה "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים", ואם כן כל שטר שכתוב בנוסח של שטר מקנה הריהו כשר.
ה'''רשב''' (שו"ת הרשב"א א א'ריא) וה'''רמב''' (ספר המצוות שורש שני) מיישבים שבשטר יש גזירת הכתוב מיוחדת המלמדת שאין חיסרון של מפי כתבם. המקור לכך הוא הפסוק ב'''ירמיהו''' (לב מד) "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים" המלמד שיש מציאות של שטר קניין, ואם כן כל שטר שכתוב בנוסח של שטר קניין הריהו כשר.


בעל המאור (על הרי"ף ביבמות) מסביר שכל הפסול קיים דווקא כשהשטר הוא מפי כתבם, כלומר כאשר העדים כותבים מעצמם, אבל אם השטר הוא מפי כתבו, בציווי בעל השטר, השטר כשר. נמצא לפיו שהמקור לכשרותו של שטר אינו גזירת הכתוב, אלא זוהי סברא.
'''בעל המאור''' (יבמות ט א בדפי הרי"ף) מיישב שכל פסול קבלת עדות מכתב העדים הוא דווקא כאשר העדים כותבים את השטר מעצמם, אבל אם השטר נכתב בציווי בעל השטר, השטר כשר. לפי בעל המאור המקור לכשרותו של השטר אינו מגזירת הכתוב, אלא זוהי סברא.


הרמב"ם (הלכות עדות פ"ג ה) כותב: "דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין..." מבואר בדברי הרמבשתוקפו של שטר אינו מהתורה אלא מתקנת חכמים, ובדיני ממונות בלבד, כדי שאנשים לא ימנעו מלהלוות. על דברי הרמב"ם הללו קשה, שהרי בספר ירמיהו רואים ששטר מועיל ובפשטות היינו מדאורייתא, וכן מפורש במסכת גיטין על המשנה "והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם" ושואלת על כך הגמרא: מפני תיקון העולם? דאורייתא הוא, דכתיב וכתוב בספר וחתום. מוכח מדברי הגמרא שהצורך בקיום השטרות הוא מדרבנן, ומשמע שעצם השטר תקף מהתורה. נציין שני תירוצים לדברי הרמב"ם שנאמרו באחרונים. רב חיים (בחידושיו על הרמב"ם) מתרץ שדברי הרמב"ם ששטר כשר רק מדרבנן נאמרו רק על שאר שנעשה לראיה, אבל שטר שנעשה לקניין כמו בגיטין וקידושין תקף מהתורה גם לפי הרמב"ם. אבל תירוצו קצת דחוק, כי הרמב"ם כותב בהמשך ההלכה "בעדות שבשטר" ואם לפני כן מדובר בשטר ראיה הרמב"ם היה צריך לכתוב זאת. הלחם משנה (על הרמב"ם) והתומים (כח טז) מתרצים שדברי הרמב"ם ששטר פסול מהתורה נאמרו רק כשהעדים מתו, אבל כשהעדים חיים והם זוכרים את העדות השטר מועיל גם מהתורה ואין צורך שהעדים יבואו לבית דין להעיד.
'''רבנו תם''' (בבא בתרא לט ב תוספות דמחאה) מיישב שהדין של מפיהם ולא מפי כתבם הוא רק באילם, אבל מי שאינו אילם ניתן לקבל את עדותו בבית דין באמצעות שטר.
 
ה'''רמב''' (עדות ג ד) מבאר שקבלת עדות בשטר בבית דין היא רק בדיני ממונות וחכמים הם שתיקנו זאת כדי שאנשים לא ימנעו מלהלוות מחשש שהעדים ייסעו לארץ רחוקה ולא יוכלו להעיד על ההלוואה אבל מהתורה קבלת עדות היא רק מפי העדים.
==קושיה על שיטת הרמב"ם==
מהפסוק ב'''ירמיהו''' (לב מד) נראה ששטר מועיל מדאורייתא, וכן מפורש ב'''גיטין''' (לו א) שהצורך בקיום השטר הוא מדרבנן אבל עצם השטר תקף מהתורה וכיצד אמר הרמב"ם שעדות בשטר מתקבלת בבית דין מכוח תקנת חכמים ולא מהתורה?
 
==הסבר שיטת הרמב"ם==
ה'''לחם משנה''' (על הרמב"ם) וה'''תומים''' (חושן משפט כח טז) מתרצים שדברי הרמב"ם ששטר פסול מהתורה נאמרו רק כשהעדים מתו או שאינם זוכרים את העדות, אבל כשהעדים חיים והם זוכרים את העדות השטר מועיל גם מהתורה ואין צורך שהעדים יבואו לבית הדין כדי להעיד.
 
'''ר' חיים מבריסק''' (חידושים על הרמב"ם) מתרץ שדברי הרמב"ם ששטר כשר רק מדרבנן נאמרו על שטר שנעשה לראיה אבל שטר שנעשה לקניין כמו שטרי גיטין וקידושין תקף מהתורה.  
הדוחק בהסבר זה הוא שבאותה הלכה כתב הרמב"ם את המילים עדות שבשטר ואם לפני כן מדובר בשטר ראיה היה צריך לכתוב זאת במפורש.
 
==פסיקת ההלכה==
ה'''טור''' (חושן משפט כח יב) הביא את דעת הרמב"ם ולאחריה את שיטת ר"ת ולא הכריע באופן מפורש.
ה'''סמ"ע''' (קמו יא) מוכיח שהטור מסכים עם ר"ת מכך שהביא אותו אחרי הרמב"ם, יש לכך ראיה מדברי הטור (קמו ה) לגבי מחאה שנעשתה בפני שניים שכותבים אותה גם אם המוחה לא אמר לעדים לכתוב. לדעת הרמב"ם צריך לכתוב את המחאה בלשון שליחות כדי שניתן יהיה לקבלה בבית דין אבל לדעת ר"ת בכל לשון שיכתבו העדים ניתן יהיה לקבל את המחאה. מכך שהטור לא כתב באיזו לשון העדים צריכים לכתוב את המחאה נראה שהוא סובר כר"ת.  
ה'''קצות''' (קמו ג) חולק על הסמ"ע ולדעתו הטור פוסק כשיטת הרמב"ן ולכן לא כתב באיזה לשון צריכים העדים לכתוב את המחאה. לדעת הרמב"ן, אין זה משנה באיזה לשון כתבו העדים את המחאה שהרי עדות בשטר מתקבלת רק אם היא כתובה בנוסח של שטר מקנה אבל במחאה שהיא איננה קניין לא שייך נוסח זה. לכן גם לשון שליחות לא הייתה אמורה להועיל אבל תיקנו חכמים לקבל את שטר המחאה כיוון שהחזקה בקרקע מתבטלת בעדות כלשהיא. 
 
ה'''שולחן ערוך''' (חושן משפט כח יב) פסק כשיטת הרמב"ם, הסמ"ע (מג) סייג את דבריו שרק בשטר גמור התירו לסמוך על הכתוב בשטר אבל אם העדים כתבו בפנקס את עדותם אין זה מתקבל בבית הדין.
 
ה'''רמ"א''' (קמו ה) כותב שאת המחאה צריכים העדים לכתוב בלשון שליחות ואומר הסמ"ע (יא) שלשון שליחות נצרכת לפי כל הראשונים, חוץ מר"ת לפיו אין צורך בכך. הקצות חולק עליו ואומר שאמנם לפי בעה"מ לשון שליחות מועילה במחאה, כי היא הופכת את השטר ל'מפי כתבו', אולם לפי הרמב"ן וכן לפי התוספות גם לשון שליחות לא תועיל במחאה, כי יש צורך בדעת המתחייב, ולכן אומרים התוספות שמחאה מועילה רק מתקנת חכמים נמצא שהרמ"א פסק כמו בעה"מ. אולם הגר"א לא סובר כך כמו שהזכרנו, ומכך שהרמ"א לא כתב את דבריו בלשון 'יש אומרים' יש סיוע להבנת הגר"א, שדברי הרמ"א תואמים את שיטות כל הראשונים (חוץ מרבנו תם).
הש"ך (יד) האריך במחלוקת ראשונים זו והכריע כשיטת הרמב"ן.
ב"ח כח, יב והגהות והערות שם.


ר"ת (מובא בתוס' לט: ד"ה מחאה) מסביר שהדין של מפיהם ולא מפי כתבם הוא רק באילם, אבל מי שיכול לדבר יכול להעיד גם ע"י שטר.


תוס' שואלים "ואם תאמר מה מועיל הכתיבה, והא לא חשיב שטר אלא כשנעשה מדעת מי שהוא חובתו... ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם". מתחילת דברי התוספות נראה שהוא סובר כדברי בעל המאור, ואם השטר נעשה מדעת מי שהוא חובתו הרי זה מפי כתבו, אלא שמהמשך דבריו "ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם.." משמע שכאשר יש דעת המתחייב אין זה נחשב עדות אלא השטר מועיל מטעם אחר, שלא כדברי בעל המאור.
תוס' שואלים "ואם תאמר מה מועיל הכתיבה, והא לא חשיב שטר אלא כשנעשה מדעת מי שהוא חובתו... ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם". מתחילת דברי התוספות נראה שהוא סובר כדברי בעל המאור, ואם השטר נעשה מדעת מי שהוא חובתו הרי זה מפי כתבו, אלא שמהמשך דבריו "ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם.." משמע שכאשר יש דעת המתחייב אין זה נחשב עדות אלא השטר מועיל מטעם אחר, שלא כדברי בעל המאור.
שורה 23: שורה 47:


כאמור, משאלת התוספות מוכח שהם אינן סוברים כדברי בעל המאור, לפיו שטר שהוא 'מפי כתבו' כשר מטעם עדות. אולם עדיין יש לשאול מדוע באמת אינם מסכימים איתו? יש לומר שמטרתו של שטר הוא להנציח את הדיבור. כפי שראינו, לדעת בעל המאור תוקפו של שטר אינו מגזירת הכתוב אלא מסברא, ועל כן די בכך שהשטר הוא מפי כתבו כדי שהוא ינציח את הדיבור. אולם מדברי התוספות משמע שתוקפו של שטר הוא מגזירת הכתוב, ועל כן כדי שהשטר יגיע להנצחת הדיבור צריך דעת המתחייב ולא מספיק מפי כתבו.
כאמור, משאלת התוספות מוכח שהם אינן סוברים כדברי בעל המאור, לפיו שטר שהוא 'מפי כתבו' כשר מטעם עדות. אולם עדיין יש לשאול מדוע באמת אינם מסכימים איתו? יש לומר שמטרתו של שטר הוא להנציח את הדיבור. כפי שראינו, לדעת בעל המאור תוקפו של שטר אינו מגזירת הכתוב אלא מסברא, ועל כן די בכך שהשטר הוא מפי כתבו כדי שהוא ינציח את הדיבור. אולם מדברי התוספות משמע שתוקפו של שטר הוא מגזירת הכתוב, ועל כן כדי שהשטר יגיע להנצחת הדיבור צריך דעת המתחייב ולא מספיק מפי כתבו.
כאמירה  של שטר שאלת הראשונים גמרא "אמר רבא אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו.." ויש לשאול, כיצד יש לשטר תוקף, הרי שטר הוא למעשה עדות של העדים החתומים עליו, והתורה אמרה 'מפיהם ולא מפי כתבם', כלומר עדותם של עדים יכולה להתקבל רק כשהיא באה מפיהם, ולא כשהיא באה מפי הכתב?
כותב: "דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין..." מבואר בדברי הרמב"ם שתוקפו של שטר אינו מהתורה אלא מתקנת חכמים, ובדיני ממונות בלבד, כדי שאנשים לא ימנעו מלהלוות.

גרסה אחרונה מ־17:52, 18 בדצמבר 2017

מקורות
משנה:בבא בתרא ג ב
בבלי:כתובות כ, בבא בתרא לט ב
רמב"ם:עדות ג ד
שולחן ערוך:חושן משפט כח יב

תוקף קבלת שטר בבית דין[עריכת קוד מקור]

נאמר בתורה (דברים יט טו): "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" ולמדו מכאן חז"ל בספרי (פיסקא קפח טו) שקבלת עדות בבית דין היא דווקא מפי העדים ולא מכתב ידם- מפיהם ולא מפי כתבם.

קושיית הראשונים[עריכת קוד מקור]

לאור דברי חז"ל הקשו הראשונים כיצד ניתן לקבל עדות באמצעות שטר בבית דין והרי העדות לא נאמרת בפני בית הדין?!

תשובות הראשונים[עריכת קוד מקור]

הרי"ף (יבמות ט א בדפי הרי"ף) מיישב שלאחר שהעדים חותמים על השטר נחשב הדבר שעדותם נחקרה בבית דין, כדברי ריש לקיש (כתובות יח ב) שעדים החתומים על השטר נחשב הדבר שנחקרה עדותם בבית דין, ולכן השטר נחשב שנאמר בבית דין מפי העדים ולא מפי כתב ידם.

הרשב"א (שו"ת הרשב"א א א'ריא) והרמב"ן (ספר המצוות שורש שני) מיישבים שבשטר יש גזירת הכתוב מיוחדת המלמדת שאין חיסרון של מפי כתבם. המקור לכך הוא הפסוק בירמיהו (לב מד) "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים" המלמד שיש מציאות של שטר קניין, ואם כן כל שטר שכתוב בנוסח של שטר קניין הריהו כשר.

בעל המאור (יבמות ט א בדפי הרי"ף) מיישב שכל פסול קבלת עדות מכתב העדים הוא דווקא כאשר העדים כותבים את השטר מעצמם, אבל אם השטר נכתב בציווי בעל השטר, השטר כשר. לפי בעל המאור המקור לכשרותו של השטר אינו מגזירת הכתוב, אלא זוהי סברא.

רבנו תם (בבא בתרא לט ב תוספות ד"ה מחאה) מיישב שהדין של מפיהם ולא מפי כתבם הוא רק באילם, אבל מי שאינו אילם ניתן לקבל את עדותו בבית דין באמצעות שטר.

הרמב"ם (עדות ג ד) מבאר שקבלת עדות בשטר בבית דין היא רק בדיני ממונות וחכמים הם שתיקנו זאת כדי שאנשים לא ימנעו מלהלוות מחשש שהעדים ייסעו לארץ רחוקה ולא יוכלו להעיד על ההלוואה אבל מהתורה קבלת עדות היא רק מפי העדים.

קושיה על שיטת הרמב"ם[עריכת קוד מקור]

מהפסוק בירמיהו (לב מד) נראה ששטר מועיל מדאורייתא, וכן מפורש בגיטין (לו א) שהצורך בקיום השטר הוא מדרבנן אבל עצם השטר תקף מהתורה וכיצד אמר הרמב"ם שעדות בשטר מתקבלת בבית דין מכוח תקנת חכמים ולא מהתורה?

הסבר שיטת הרמב"ם[עריכת קוד מקור]

הלחם משנה (על הרמב"ם) והתומים (חושן משפט כח טז) מתרצים שדברי הרמב"ם ששטר פסול מהתורה נאמרו רק כשהעדים מתו או שאינם זוכרים את העדות, אבל כשהעדים חיים והם זוכרים את העדות השטר מועיל גם מהתורה ואין צורך שהעדים יבואו לבית הדין כדי להעיד.

ר' חיים מבריסק (חידושים על הרמב"ם) מתרץ שדברי הרמב"ם ששטר כשר רק מדרבנן נאמרו על שטר שנעשה לראיה אבל שטר שנעשה לקניין כמו שטרי גיטין וקידושין תקף מהתורה. הדוחק בהסבר זה הוא שבאותה הלכה כתב הרמב"ם את המילים עדות שבשטר ואם לפני כן מדובר בשטר ראיה היה צריך לכתוב זאת במפורש.

פסיקת ההלכה[עריכת קוד מקור]

הטור (חושן משפט כח יב) הביא את דעת הרמב"ם ולאחריה את שיטת ר"ת ולא הכריע באופן מפורש. הסמ"ע (קמו יא) מוכיח שהטור מסכים עם ר"ת מכך שהביא אותו אחרי הרמב"ם, יש לכך ראיה מדברי הטור (קמו ה) לגבי מחאה שנעשתה בפני שניים שכותבים אותה גם אם המוחה לא אמר לעדים לכתוב. לדעת הרמב"ם צריך לכתוב את המחאה בלשון שליחות כדי שניתן יהיה לקבלה בבית דין אבל לדעת ר"ת בכל לשון שיכתבו העדים ניתן יהיה לקבל את המחאה. מכך שהטור לא כתב באיזו לשון העדים צריכים לכתוב את המחאה נראה שהוא סובר כר"ת. הקצות (קמו ג) חולק על הסמ"ע ולדעתו הטור פוסק כשיטת הרמב"ן ולכן לא כתב באיזה לשון צריכים העדים לכתוב את המחאה. לדעת הרמב"ן, אין זה משנה באיזה לשון כתבו העדים את המחאה שהרי עדות בשטר מתקבלת רק אם היא כתובה בנוסח של שטר מקנה אבל במחאה שהיא איננה קניין לא שייך נוסח זה. לכן גם לשון שליחות לא הייתה אמורה להועיל אבל תיקנו חכמים לקבל את שטר המחאה כיוון שהחזקה בקרקע מתבטלת בעדות כלשהיא.

השולחן ערוך (חושן משפט כח יב) פסק כשיטת הרמב"ם, הסמ"ע (מג) סייג את דבריו שרק בשטר גמור התירו לסמוך על הכתוב בשטר אבל אם העדים כתבו בפנקס את עדותם אין זה מתקבל בבית הדין.

הרמ"א (קמו ה) כותב שאת המחאה צריכים העדים לכתוב בלשון שליחות ואומר הסמ"ע (יא) שלשון שליחות נצרכת לפי כל הראשונים, חוץ מר"ת לפיו אין צורך בכך. הקצות חולק עליו ואומר שאמנם לפי בעה"מ לשון שליחות מועילה במחאה, כי היא הופכת את השטר ל'מפי כתבו', אולם לפי הרמב"ן וכן לפי התוספות גם לשון שליחות לא תועיל במחאה, כי יש צורך בדעת המתחייב, ולכן אומרים התוספות שמחאה מועילה רק מתקנת חכמים נמצא שהרמ"א פסק כמו בעה"מ. אולם הגר"א לא סובר כך כמו שהזכרנו, ומכך שהרמ"א לא כתב את דבריו בלשון 'יש אומרים' יש סיוע להבנת הגר"א, שדברי הרמ"א תואמים את שיטות כל הראשונים (חוץ מרבנו תם). הש"ך (יד) האריך במחלוקת ראשונים זו והכריע כשיטת הרמב"ן. ב"ח כח, יב והגהות והערות שם.


תוס' שואלים "ואם תאמר מה מועיל הכתיבה, והא לא חשיב שטר אלא כשנעשה מדעת מי שהוא חובתו... ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם". מתחילת דברי התוספות נראה שהוא סובר כדברי בעל המאור, ואם השטר נעשה מדעת מי שהוא חובתו הרי זה מפי כתבו, אלא שמהמשך דבריו "ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם.." משמע שכאשר יש דעת המתחייב אין זה נחשב עדות אלא השטר מועיל מטעם אחר, שלא כדברי בעל המאור.

הקצות (קמו ג) אומר שתוס' סוברים כמו הרמב"ן, אולם הסמ"ע (יא), הגר"א (יז) והתומים (ד) הבינו שאי אפשר להוכיח מדברי התוספות כמי הם סוברים (מלבד שיטת רבנו תם, שהתוספות ודאי אינם סוברים כמותה).

הרמ"א (קמו ה) כותב שאת המחאה צריכים העדים לכתוב בלשון שליחות (פלוני העידנו על עצמו), ואומר הסמ"ע (יא) שלשון שליחות נצרכת לפי כל הראשונים, חוץ מר"ת לפיו אין צורך בכך. הקצות חולק עליו ואומר שאמנם לפי בעה"מ לשון שליחות מועילה במחאה, כי היא הופכת את השטר ל'מפי כתבו', אולם לפי הרמב"ן וכן לפי התוספות גם לשון שליחות לא תועיל במחאה, כי יש צורך בדעת המתחייב, ולכן אומרים התוספות שמחאה מועילה רק מתקנת חכמים נמצא שהרמ"א פסק כמו בעה"מ. אולם הגר"א לא סובר כך כמו שהזכרנו, ומכך שהרמ"א לא כתב את דבריו בלשון 'יש אומרים' יש סיוע להבנת הגר"א, שדברי הרמ"א תואמים את שיטות כל הראשונים (חוץ מרבנו תם).

כאמור, משאלת התוספות מוכח שהם אינן סוברים כדברי בעל המאור, לפיו שטר שהוא 'מפי כתבו' כשר מטעם עדות. אולם עדיין יש לשאול מדוע באמת אינם מסכימים איתו? יש לומר שמטרתו של שטר הוא להנציח את הדיבור. כפי שראינו, לדעת בעל המאור תוקפו של שטר אינו מגזירת הכתוב אלא מסברא, ועל כן די בכך שהשטר הוא מפי כתבו כדי שהוא ינציח את הדיבור. אולם מדברי התוספות משמע שתוקפו של שטר הוא מגזירת הכתוב, ועל כן כדי שהשטר יגיע להנצחת הדיבור צריך דעת המתחייב ולא מספיק מפי כתבו.


כאמירה של שטר שאלת הראשונים גמרא "אמר רבא אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו.." ויש לשאול, כיצד יש לשטר תוקף, הרי שטר הוא למעשה עדות של העדים החתומים עליו, והתורה אמרה 'מפיהם ולא מפי כתבם', כלומר עדותם של עדים יכולה להתקבל רק כשהיא באה מפיהם, ולא כשהיא באה מפי הכתב? כותב: "דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין..." מבואר בדברי הרמב"ם שתוקפו של שטר אינו מהתורה אלא מתקנת חכמים, ובדיני ממונות בלבד, כדי שאנשים לא ימנעו מלהלוות.