טיוטה:מכה בפטיש

מקורות
משנה:	שבת ז ב, יב א
בבלי:	שבת עה ב, קב ב - קג א
ירושלמי:	ירושלמי ז ב

גדרי מלאכת 'מכה בפטיש' האסורה בשבת, והפעולות השונות שהעושה אותם עובר משום מכה בפטיש.

המקורות בתלמוד הבבלי

המשנה (שבת ז ב) אומרת שאחת מל"ט המלאכות האסורות מהתורה בשבת היא 'מכה בפטיש'. אמנם אין הכוונה כפשוטו הכאה בפטיש גרידא, אלא כפי שהגמרא (שבת עה ב) מגדירה שכל דבר שיש בו גמר מלאכה, חייב משום מכה בפטיש. ולהלן יתבאר.

המקרים השונים בגמרא

הגמרא (עה ב) מביאה כמה דוגמאות למלאכת מכה בפטיש:

• המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש. ופירש רש"י (ד"ה מסתת) שאחר שנעקרה האבן מן ההר ונחצבה הוא מסתת אותה להחליקה.
• הצר צורה בכלי והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש.
• הנוטל ראשי החוטים התלויים ביריעה אחר שקשרו החוטים, הוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש, ובתנאי שמקפיד עליהם.

המשנה בפרק הבונה

בפרק הבונה מזכירה המשנה (שבת יב א) שוב שהמכה בפטיש חייב, אך שם זה מובא כחלק מכמה פעולות של בניין (בונה, מסתת, מכה בפטיש, קודח), ולכאורה לא בהקשר של גמר מלאכה.

באמת רש"י על המשנה (קב ב ד"ה המכה בפטיש) מחייב בזה משום גמר מלאכה, שכתב שכאשר אדם חוצב אבן מן ההר ומבדילה קצת, לבסוף מכה בפטיש מכה גדולה להפרידה מן ההר והיא מתפרקת ונופלת, זהו גמר מלאכה של חוצבי אבן, וחייב משום מכה בפטיש, וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכה בפטיש הוא. כן פירש גם המאירי (קב ב ד"ה והמכה), והוסיף שאף שהוא כעין בונה, הוא אב מלאכה בפני עצמו, וכן כל שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ותולדה שלו.

תוספות במקום (קב ב ד"ה מכה בפטיש) הקשו על רש"י, שהרי במשכן לא היה בנין אבנים, ואם כן היה לו לתנא להשמיענו גמר מלאכה בכלים, דהוה במשכן. לכן ביאר ר"י שהמכה בפטיש המדובר במשנה, הוא המכוש האחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה כשגומר לעשותו. כלומר התוספות מסבירים שהמכה בפטיש דהכא הוא לא קשור למלאכת בנין, אלא זהו אב מלאכה בפני עצמו, לענין כלים או שאר דברים. כן כתב גם בתוספות רא"ש (שבת קב ב ד"ה המכה). אמנם יש להעיר שהתוספות לא חלקו על רש"י בעצם הדין, שהמפריד אבן מן ההר במכה אחרונה חייב משום מכה בפטיש, אלא רק כך שזהו הפירוש במשנה.
כעין הסבר התוספות מצאנו גם בפסקי הרי"ד (שבת קב ב ד"ה המסתת) שביאר שהפטיש הוא קטן מהקורנס, שאחר שגומר מלאכת עשיית הכלי בקורנס, לוקח את הפטיש הקטן ומחליק בו את הכלי ומשווה את עקמומיותו, וזהו גמר מלאכת הכלי.
על שיטת התוס' קשה, מדוע ראתה המשנה להזכיר כאן מלאכת מכה בפטיש, בין המלאכות של הבנין, בין המסתת לקודח, ומה עניינו לכאן, והרי זוהי מלאכה שיכולה להיות בהרבה פעולות שונות.

בתוספות יום טוב (שבת יב א) תירץ דעת רש"י שהמשנה לא באה לפרש מה שהיה במשכן, אלא עיקר פירושא דמתניתין הוא מה ששכיח האידנא, אלא שצריכים על כל פנים למצוא היכן היה במשכן, וזה פירש רש"י לעיל בפרק כלל גדול. ובחתם סופר הוסיף שרש"י לשיטתו שסובר שאין כלל בנין בכלים, לכן כל המשנה עסוקה בבנין אבנים, ותנא סדורא דבנין נקט ואזיל. אבל תוספות הקשו שפיר לשיטתם, לפי שסוברים שיש בנין בכלים, ולכן הבונה והמכה בפטיש הכל אפשר להיות בכלים, ואם כן קשה למה הניח התנא מלאכת המשכן ונקט מלאכת בנין דלא הוה במשכן.
כעין זה, בספר מגיני שלמה (קב ב ד"ה המכה) כתב ליישב בדעת רש"י שאין כוונתו לבאר מלאכת 'מכה בפטיש' המוזכרת בפרק כלל גדול ברשימת כל המלאכות, אלא מכיון שהתנא הכניס מכה בפטיש יחד עם כל מלאכות הבנייה, הבין רש"י שגם המכה בפטיש כאן הוא מעניין הבנייה, לפי שתנא סדרא דבנין נקט (כדאמרינן לעיל בגמרא גבי אפייה, תנא סדורא דפת נקט), ולכן פירש גם לגבי מעצד שהוא בנין של ברזל. והוסיף המג"ש שאף שלא היה במשכן מלאכת מכה בפטיש של בנין, מ"מ חשיב אב מלאכה, כשם שמצאנו כמה מלאכות כאלו, כגון אופה, שלא היו במשכן וחשיבי אבות לפי שהם עניין אחד ממש.
וברש"ש (קב ב ד"ה המכה בפטיש) הקשה על זה, שהרי למ"ד שהמסתת חייב משום מכה בפטיש, אמרה הגמרא להלן (קב ב) 'אימא המסתת - המכה בפטיש', כלומר שהמסתת הוא המכה בפטיש. מבואר שהמכה בפטיש דהכא הוא האב מלאכה ממש, ולא כדין האופה שאינו האב שהיה במשכן אלא המבשל.

המקרים בגמרא

אמנם שם בגמרא (שבת קב ב) מובאת מחלוקת רב ושמואל, לגבי שלוש פעולות אסורות, שבשלשתן רב סובר שחייב בהם משום בונה ואילו שמואל סובר שחייב משום מכה בפטיש. מסתת, עושה נקב בלול של תרנגולים, מעייל שופתא בקופינא דמרא (תוחב יתד בתוך הנקב של כלי ברזל להדקו שלא יצא), ושלשתן הן פעולות שיש בהם גם גמר מלאכה.

דעת רבן שמעון בן גמליאל

בהמשך המשנה שם (שבת יב א) מובאת דעת רבן שמעון בן גמליאל, שהמכה בפטיש על הסדן בשעת מלאכה, גם כן חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה, ומפרש רש"י שאע"פ שאינו מכה על הפעולה עצמה אלא על הסדן, חייב משום שמתקן. אמנם לא מפורש בדברי רשב"ג שהחיוב הוא משום מכה בפטיש.
ובגמרא (קג א) מוסבר בדעת רשב"ג, שמרדדי הטסים במשכן היו עושים כן שמכים על הסדן בשעת מלאכה, ופירש רש"י (ד"ה עושין) שהיו מכים על הסדן כדי להחליק הקורנס, לפי שהטסים היו דקים, ואם לא היה הקורנס חלק מספיק היה עלול לבקוע אותם. וכן פירש המאירי. והרמב"ם בפירוש המשניות (יב א) פירש שהנפחים היו מכים על הברזל כמה הכאות, ואחר כך הכאה או שתים על הסדן וכאילו אותן הכאות שעל הסדן מתקנות את ההכאות על הברזל.

המקורות בתלמוד הירושלמי

איתא בירושלמי (שבת ב ז) שרבי יוחנן וריש לקיש למדו פרק 'כלל גדול' בשבת במשך שלוש שנים וחצי. מצאו תולדות לכל אב ואב, ותולדה שלא מצאו לה אב, חיובה משום מכה בפטיש. ומבאר הפני משה שכיון שלא יכלו למצוא לתולדה זו אב משום שאינה מלאכה ממש, חיובוה משום גמר מלאכה.

ושם בהמשך מובאים כמה וכמה מלאכות מתמשכות, שהגומרם מתחייב גם משום מכה בפטיש:

• הקוצץ קורת שקמה חייב משום זורע ומשום קוצר, המוחקה חייב משום מכה בפטיש. ובקרבן העדה מבאר שכיון שהוא ממחק את הקורה בקציצתו, יש כאן גם משום גמר מלאכה.
• אשה מערבבת החיטים אנה ואנה חייבת משום מרקד, מפרכת בראשם להסיר הקליפות חייבת משום דש, משברת הצדדין ליטול מה שבתוך הקליפות חייבת משום בורר, משפה אותם זו בזו משום טוחן, מניפה אותם חייבת משום זורה, גמרה מלאכתה חייבת משום מכה בפטיש.
• המכה על הפשתן חייב דש, ובמערוכה משום טוחן, באספטיתא משום זורה, בכף משום בורר, מחלקן זה מזה משום מנפץ, תולש משום מחתך, גמר מלאכתו משום מכה בפטיש.
• המפרר ראש השום חייב משום דש, נוטלו מתוך הקליפות משום בורר, שוחק במדוכה משום טוחן, נותנו במשקה משום לש, גמר מלאכתו משום מכה בפטיש.
• הגורר קליפת הסיקורא (לפני משה - אבן הצבע. לקרבן העדה - הרך שסביב קליפת האילנות), חייב משום בורר, כותתו חייב משום דש, שוחקו במדוכה משום טוחן, נותנו במשקה משום לש, משקעו בבנין משום בונה, חותך מה שנותר בגומה חייב משום מחתך, גמר מלאכתו משום מכה בפטיש.
• הצר צורה (ציור) חייב משום כותב, בא השני וצבע חייב משום צובע. ואם חיסר אבר אחד שלא ציירו ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש.
• המסדרת חוטי השתי בתוך הנקבים לעשות קוביה חייבת משום מיסך, עושה שפה סביב לחיזוק משום עושה בתי נירין, מחברת החתיכות משום אורג, קוטעת הנימין משום מחתך, גומרת מלאכתה משום מכה בפטיש.
• העושה קופה, כשמסדר הסיבים סביב חייב משום מיסך, מחבר החתיכות משום תופר, מכופף אותם משום בונה, קוצץ הראשים היוצאים משום מחתך, גמר מלאכתו חייב משום מכה בפטיש.
• העושה מיטה ושם עצים לאורך חייב משום מיסך, לרוחב משום אורג, מניחן בחורים משום שתי בתי נירין, חותכן משום מחתך, גמר מלאכתו משום מכה בפטיש.

העולה מכל הדוגמאות הללו, שהעושה מלאכה שחייבים עליה בשבת, כאשר היא מורכבת מכמה פעולות, כאשר גומר הכל חייב גם משום מכה בפטיש, אף שבגמר המלאכה אינו עושה עוד פעולה נוספת.

הגדרת המלאכה

בגמרא (עה ב) מבואר שהגדרת מלאכת מכה בפטיש היא עשיית פעולה שגומרת את המלאכה.

שיטת רש"י

רש"י (עג א ד"ה מכה בפטיש) כותב שהמכה בפטיש הוא גמר כל מלאכה, שכן האומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה.
ברמב"ן (עג א ד"ה מכה בפטיש) הקשה על זה, שהרי אין פה גמר מלאכה אלא אימון ידיו של האומן ולאו מלאכה הוא, והוסיף שכן איתא בריש פרק הבונה. וכוונתו למה שניסו רבה ורב יוסף להסביר בדעת רשב"ג שהחיוב במכה בפטיש הוא משום שמאמן את ידו. וכן הקשה הר"ן בר"ן (חידושים עג א ד"ה והמכה, בדפי הרי"ף לא ב ד"ה והמכה) על רש"י, שהרי מבואר שהכאה על הסדן זוהי דעת רבן גמליאל שמחייב בגמר המלאכה, אבל אין זו אלא הוספה על דברי תנא קמא שמחייב משום משום מכה בפטיש. הרי שלדעת תנא קמא מכה בפטיש אינו הכאה בסדן. וכן כתב הריטב"א (עג ב ד"ה המכה).
בפסקי הרי"ד (עה ב) הוסיף להקשות, שאינו דומה מכה בפטיש למכה בקורנס, שרשב"ג מדבר על הכאה בקורנס, בעוד שתנא קמא מדבר על הכאה בפטיש.

בחידושי חתם סופר (קב א ד"ה והנה) כתב ליישב דעת רש"י שהוא גורס בדברי רשב"ג 'המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה', ואילו הר"ן גורס כגירסת הרי"ף בגמר מלאכה, והשתא מיושב לדעת רש"י, שגם לת"ק מדובר בהכאה על הקורנס, אלא שזהו בגמר מלאכה, מה שאין כן לרשב"ג שהוא מכה בשעת מלאכה ממש. כן יישב גם הרש"ש (קב ב), ותמה על הר"ן שלא הרגיש שרש"י לא גורס כהרי"ף.
אמנם דבריהם מיישבים את הקושיה מהמשנה, אבל לא תירצו לעצם הענין מה ששאל הרמב"ן שאין כאן גמר מלאכה כלל, אלא רק אימון ידיו של האומן.
בספר קהילות יעקב אלבעלי על הרמב"ם (שבת י טז) כתב שרש"י סובר להלכה כרשב"ג מדשקיל וטרי רבה ורב יוסף אליביה, ולכן פירש במשנה בפרק כלל גדול כדעתו, אבל במשנה בפרק הבונה לגבי פירוק באבן מן ההר אתיא כחכמים.

שיטת שאר ראשונים

לכן כתבו הראשונים הנ"ל, שהעיקר כרבנו חננאל (דרוש מקור) שהמכה בפטיש הוא האומן מכה על הכלי להשוות עקמומיותו או על האבן להשוותה לחברותיה. וכתבו שם שאמנם ההכאה מצד עצמה אינה מלאכה לפי שכבר נגמר הכלי, אלא זהו גמר מלאכה, ומזה למדה הגמרא לכל גמר מלאכה.
כעין זה בפירוש רבנו יהונתן על הרי"ף (לא ב), שדרך האומנין כשגמרו מלאכתן, מעיינין בה אם נשאר דבר מועט לתקן ומתקנה בקורנס שבידו, לעגל אותה, או להרחיבה במקום שאינו רחב כשאר החתיכה, או לקצר אותה אם הוא רחב משאר החתיכה והוא נקרא מכה בפטיש, לפי שמתקן בפעם אחת, בלא טורח גדול. ובפסקי הרי"ד (עה ב) מבאר שהכאה בפטיש היא על הכלי, ואילו המכה בקורנס מכה בסדן. (ולכן הקשתה שם הגמרא דף קג. המכה בקורנס מאי קעביד). וביאר שאופן המלאכה נעשה באופן שבתחילה מכים בקורנס כדי לצורך עשיית הכלי עצמו לפשטו לכאן ולכאן, ולאחר מכן לוקח הפטיש הקטן, ומכה עליו להחליקו ולהדביק סדקיו, וזוהי גמר מלאכתו.

גם הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת ז ב) כתב שהמרקעים בפטישים היו עושים הכאות קלות מאוד בסוף מלאכתם, כדי ליישר פני הכלי ולהחליקו, ולכן כל תיקון מלאכה וגמרה כגון הצחצוח והייפוי, כולן תולדות מכה בפטיש.
המאירי (עג ב ד"ה הכותב) הביא בפירוש ראשון כפירוש הרמב"ם ורוב הראשונים, אך הביא גם בשם יש מפרשים את דעת רש"י. ובמקום אחר כתב המאירי (עה ב) שהכאה בפטיש היא לאו דווקא בהשלמת הצורה אלא אף בתחילתה, שהרי שאף גמר המלאכה עצמו לא נעשה בפעם אחת, אלא מכה בפטיש וחוזר ומכה.

בספר יראים (רעד ד"ה מחללי שבת) כתב שכל גמר מלאכה לאחר בנין, בין בכלים בין בתלוש ובין במחובר חשיב מכה בפטיש. שהאומן מכה בפטיש על הסדן או על הכלי בשעת גמר מלאכה.

המסתת, הצר צורה והמנפח

הגמרא (עה ב) מובאות שלוש פעולות שיש בהם משום מכה בפטיש: מסתת, צר צורה בכלי ומנפח בכלי זכוכית. אמנם היא גם אומרת ששליפת החוטים היוצאים מן הבגד הוי מכה בפטיש, אך מקרה זה יידון בפני עצמו.

רש"י (ד"ה מסתת) מסביר שהמסתת הוא שמחליק את האבן לאחר שנחצבה מן ההר, וחייב משום שזהו גמר מלאכה שלה, וכן פירש הרמב"ם על המשנה.
לעומת זאת התוספות (ד"ה והמסתת) מפרש שהמסתת הוא אחר שכבר האבן מרובעת ומתוקנת, אלא שהוא עושה בה שרטוטין וייפוי. וכן הוא בתוספות רא"ש (ד"ה המסתת). גם המאירי (קב ב) מצדד בפירוש התוס' שהמסתת אינו המחליק אלא המייפה.
ובריטב"א (ד"ה והמסתת) כתב 'לתקן מגלשין (מורשין) שלה', וזהו גמר מלאכתה.

לגבי צר צורה בכלי, מבואר ברש"י (ד"ה הצר) שהכלי כבר עשוי לגמרי אלא הוא רק צר בו צורות לנאותו, וכן מבואר בריטב"א (ד"ה הצר).
אמנם המנפח בכלי זכוכית, הוא עושה את הכלי עצמו, כמו שכותב רש"י (ד"ה מנפח) שאחר שהותך נעשה על ידי ניפוח, שזהו גמר המלאכה בלי זכוכית. והמאירי כתב שהמנפח בכלי זכוכית, לא סוף דבר שחייב רק בניפוח האחרון, אלא אף בתחילת הניפוח.
הרמב"ם (שבת י טז) כותב שהצר צורה בכלי, אפילו מקצת הצורה חייב משום מכה בפטיש. וכתבו המפרשים שמקורו בגמרא קג: שם מובאת ברייתא ובה מחלוקת תנא קמא ור' שמעון, לגבי כמה וכמה מלאכות האם שיעורן בכל שהוא או עד שיעשה את כולו. אחת המלאכות המוזכרות שם הוא הצר צורה, שלדעת תנא קמא הצר בכלי צורה כלשהו חייב, ולדעת ר' שמעון עד שיצור את כולו. ופסק הרמב"ם כתנא קמא.

במיוחס לר"ן (עה ב) הביא פירוש רש"י לגבי מסתת, וכתב שלפירושו צריך להיות חייב גם משום מחתך ומשום ממחק. והביא גם פירוש התוספות שהמסתת הוא רק מייפה האבן, שאין בזה משום ממחק, לפי שאין בזה צורך לאבן, ואילו ממחק עור שבמשכן היה בו צורך. והביא פירוש נוסף שהמסתת את האבן, הוא לאחר שנתנה בבנין, שמכה בה בפטיש או בקורנס לקבעה יפה, וזוהי גמר מלאכתה.

בספר מרכבת המשנה חעלמא (שבת י טז) כתב שאף שהעושה כלי אדמה חייב משום בונה, מ"מ בכלי זכוכית אינו חייב אלא משום מכה בפטיש, לפי שכבר היה לו בית קיבול קודם הנפיחה.

הוצאת הנימים והחוטים הבולטים מהבגד

רבנו חננאל (עה ב) כתב שאקופי הם הנימין היוצאים מן האריגה בבגד, או חתיכות עצים קטנים המסובכים בצמר של בגדים חדשים, והאומן בהשלמת מלאכתו נוטלן.
הרי"ף (לב ב) הביא להלכה שהמוציא את החוטים והקשרים הבולטים מהבגד, חייב משום מכה בפטיש, בתנאי שמקפיד עליהם. וביאר הרא"ש (ז ח) שהכוונה שאינו רוצה ללבשם עד שיסירם, ולכך חייב משום מכה בפטיש.

הרמב"ם

הרמב"ם (שבת י טז) כותב, שהמכה בפטיש הכאה אחד חייב, וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש

מחלוקות רב ושמואל

הגמרא (קב ב) מביאה מחלוקת רב ושמואל לגבי שלוש פעולות, שבכולן מחייב רב משום בונה ושמואל משום מכה בפטיש. שלוש הפעולות הן - המסתת, העושה נקב בלול של תרנגולין והממכניס יתד בעץ של המכוש.
והגמרא עושה צריכותא לכל אחד מהמקרים, שהמסתת יש בו דרך בנין והוה אמינא שדווקא בזה אמר רב שהוא משום בונה, אבל בנקב של תרנגולין מודה בזה לשמואל שאין בזה משום בונה אלא משום מכה בפטיש בלבד. וכן צריך גם את המקרה השלישי שהיינו אומרים שדווקא לול של תרנגולין הוי בונה לרב, שעל כל פנים דומה הוא לבנין לפי שעשוי לאויר, אבל שופתא בקופינא דמרא אינו בונה. ואמנם אם הייתה הגמרא מביאה רק את המקרה האחרון, היינו חושבים שדווקא בזה קאמר שמואל דהוי מכה בפטיש, אבל לול של תרנגולין וכן מסתת לא חייב אלא משום בונה. קמ"ל.
עוד מבארת הגמרא שלשמואל גם הקודח המוזכר במשנה, חייב משום מכה בפטיש, ולכאורה אינו מובן שהרי אין פה גמר מלאכה, אלא מעמידה הגמרא שהוא קודח באמצעות מסמר ארוך ומשאירו על הקיר לתלות בו, והוי גמר מלאכה.

מסתת

רש"י (ד"ה מכה בפטיש) מסביר שהסיבה שהמסתת חייב משום מכה בפטיש, שזהו גמר מלאכה, לפי שאת מקום החריץ שחרץ בו, לא יחרוץ בו עוד.

מחלוקת רש"י ותוספות

בהגדרת מלאכת מכה בפטיש מצאנו 3 שיטות מרכזיות:

1. תוס'( שבת קב:)- התוס' מביא מקרה של מכה בפטיש כלומר מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה. דהיינו ההגדרה לפי תוס' היא המכה האחרונה של המלאכה. ואע"פ שאין הבדל בין מכה זו לשאר. כיוון שמכה זו משמישה את החפץ ומוציאה אותו לשוק מתחייב עליה משום מכה בפטיש.

3. רמב"ם (פריהמ"ש) מאירי(קד:) ויראים- הולכים בדרכו של תוס' שהעיקר אינו האדם המסיים את הפעולה אלא סיום מלאכת החפץ. אלא שבניגוד לתוס' שאמר שזה סיום הבניין של החפץ, הם מבינים שהחפץ כבר גמור ובנוי וכעת הוא בא לעשות רק את פעולת הגימור של החפץ- על זה מתחייב במכב"פ. ובנוסף לא צריך שתהיה המלאכה האחרונה אלא אף אם יעצור באמצע הגימור יתחייב. וכך כתב הרמב"ם- שאמר שזה משייף ומחליק- כלומר השלב של גימור החפץ. וכן כתב שבסוף נותנים הכאות קטנות של יישור הכלי. (וכן כתב המנ"ח- שאם עוסק בציור אף אם לא סיים חייב במכב"פ). וכן כתב המאירי- שמכב"פ זה רק בחפצים שכבר גמורים וכעת בא לעשות פעולה של שיפור. נפק"מ בין רש"י ותוס' למאירי תהיה במטה של טרסיים- שכיוון שזה פעולת הבנייה למאירי לא יהיה מכב"פ. אולם לתוס' שזה פעולה אחרונה בחפץ, ולרש"י שההתחלה והסוף הם כאחד וממילא זה פעולה חשובה של המסיים ע"כ יהיה מכב"פ. וכן בשורה העליונה של הבניין שתוס' אומר שיש מכב"פ (מוכח מכך שאומר שבתחתונה אין מכב"פ) כיוון שזה סיום הכלי, אולם למאירי אין מכב"פ כי זה עדיין חלק מהבניין . וכן נראה שאם לאחר זמן יעשה גימור נוסף- לרמב"ם יתחייב ולתוס' לא. (הערה 3)

שתי הערות לכו"ע

1. מובא במשנה שני תנאים לחיוב. הראשון שנכון בבונה ובמכה בפטיש- שיעור חיוב של כלשהוא. והשני שנכון בכל המלאכות (וכך מוכח מהרמב"ם)- שצריך שתהיה מלאכתו מתקיימת- כיוצא בו, כלומר שאנשים בעולם עושים מלאכה כזו, ולא דבר שאף אחד לא עושה. 2. מלאכת היתר- כלומר האם מכב"פ זה רק כאשר המלאכה אותה הוא מסיים היא מלאכת איסור או גם מלאכת היתר? מובא בבה"ל לגבי קולייס האספנין (שי"ח)- שאמר שאין מכב"פ באוכלין, מוכח שבשאר מלאכת היתר (מכך שלא דיבר הבה"ל על כך) יש מכב"פ.

ב. מח' רב ושמואל

רב ושמואל בגמרא(קב:) חלקו ב3 מקרים- מסתת, עושה נקב בלול, עייל שופתא בקופינא דמרא. רב אמר משום בונה, ושמואל אמר משום מכה בפטיש. במה חלקו בדיוק רב ושמואל? (הערה 4) מצאנו בראשונים 5 דרכים לביאור מח'-

1. הלח"מ והמנ"ח (מוסך השבת) ברמב"ם(פ"י הי"ד)- הרמב"ם פסק בעושה נקב בלול ובקופינא דמרא כרב שחייב משום בונה . ומקשים עליו- הרי במקומות אחרים באותם דברים פסק כשמואל? ומסבירים- שלגבי מלאכת מכה בפטיש גם רב וגם שמואל מודים שחייב בכל 3 המקרים, וחלקו הם רק לגבי בונה, האם יש מלאכת בונה או לא. לסיכום- לדרך זו לכו"ע יש חיוב מכב"פ גם בפועל וחלקו במלאכת בונה . (הערות 5 6)

2. אבן האזל ברמב"ם- אכן כפי שאמרו הלח"מ והמנ"ח יש לרב גם מכב"פ וגם בונה (וחלקו לגבי בונה). אולם מחדש האבן האזל בגדרי מלאכת מכב"פ- שענינה של מלאכת מכה בפטיש היא מלאכת אומן, שמלאכה כזו היא מלאכת מכב"פ, ואפי' באמצע מלאכה (כגון מפיס מורסא שזה מלאכה של רופא). וגמר מלאכה שמתחייבים במכב"פ זה תולדה של מלאכת אומן. כיוון שאומנים בד"כ עושים את הגימורים של המלאכה, ולכן על גמר מלאכה מתחייבים משום מכב"פ. אולם אם אדם עושה מלאכה שכבר חייב עליה משום אב אחר, לא יתחייב הוא משום מלאכת אומן כיוון שזה רק נותן חשיבות למלאכה, ולמלאכה הזו שכבר חייב עליה יש חשיבות. וא"כ מלאכת בונה למשל- תבלע את המכב"פ. וכתב הרמב"ם בכ"ז שיש מכב"פ כדי שנדע שבעיקרון יש מכב"פ, נפק"מ למקום שלא יהיה חיוב בונה כגון: בבנין בכלים וכשאין התראה לבנין, שיהיה חייב משום מכב"פ. לסיכום: כולם מודים שיש מכב"פ בעיקרון וחלקו לגבי מלאכת בונה. אמנם אם יש בונה אז כבר אין מכב"פ כיוון שהוא בולע אותו.

3. פנ"י- בכל 3 המקרים אם יש התחלה של המלאכה ויש סוף, לכו"ע מתחייבים על ההתחלה משום בונה ועל הסוף משום מכב"פ. וחלקו רב ושמואל רק במקום שההתחלה והסוף הם כאחד, שאז נשאלת השאלה איזו מהמלאכות עדיפה. לרב- בונה ולשמואל- מכה בפטיש. לסיכום: מדובר כאן במקום שההתחלה והסוף כאחד, ואז יש או בונה לחוד (רב) או מכב"פ לחוד (שמואל).שהשאלה היא מה גובר.

4. יראים- היראים כותב לגבי המקרה של עייל שופתא בקופינא דמרא, שלפי שמואל יש מכב"פ, ולפי רב אין מכב"פ וגם אין בונה כיוון שאין בנין בכלים. וכל מה שאמר רב משום בונה, הכוונה שזהו שלב הבנייה ולא שמתחייב משום מלאכת בונה. היראים לשיטתיה כרמב"ם והמאירי שמכב"פ זה בגימור של החפץ, ובונה זה עדיין בשלב הבניין, וע"כ כשאומר רב בונה- הכוונה לא מכב"פ כי זה בנייה ולא גימור. אמנם חייבים לומר שבשני המקרים האחרים, בהם כן אומר רב שחייב משום בונה שהרי מפורש במשנה שמסתת חייב, ולכן א"א לומר שרב סובר שפטור לגמרי. אלא שבמקרים אלו בונה הכוונה כפשוטו- מלאכת בונה. וא"כ יש להסביר את מח' רב ושמואל בשאלה של היכן עובר הגבול שבין שלב הבנייה של החפץ לבין שלב הגימור שלו. כשבשלב הבנייה מתחייב רק משום בונה, ובשלב הגימור חייב רק משום מכב"פ. ולא שייך מלאכה זו בזמנה של זו. וא"כ רב הסובר שזה בונה מתכוון שזה של בנייה. ושמואל- מכב"פ כי זהו שלב הגימורים. לסיכום: רב ושמואל חולקים בצורה קיצונית באיזה זמן נמצאת המלאכה, אם בשלב הבנייה ואז זה בונה. או בשלב הגימור ואז זה מכב"פ. וזה כמובן ע"פ דרכו של היראים המאירי והרמב"ם . (הערה 7)

5. ר"ח- כותב שהמח' היא קיצונית כלומר רק בונה או רק מכב"פ (שכותב שמתחייב רק חטאת אחת). וא"כ לבד מהמח' על בונה יש גם מח' במכב"פ. וניתן היה לומר שאלו שני מח' שאינם תלויות כלל זב"ז. אך יותר נראה לומר- שזו מח' קשורה שבאמת המח' היא לגבי בונה אם יש או אין. אלא שאם אין מלאכת בונה, במקום הריק נכנסת מלאכת מכה בפטיש. וכולם מודים לכך שאכן נכנסת מכב"פ כשאין בונה ורק חלקו לגבי בונה. (וכך נראה בלשון הר"ח שמסביר את המח' בדיני בונה). ונ"ל שמכה בפטיש זו מלאכה שנכנסת בפועל בכל מקום שלא מצאנו חיוב מסוים. וא"כ לעומת היראים שדיבר על כך שמעשית יש או בונה או מכב"פ. הר"ח מבין שיתכן תאורטית גם מכב"פ וגם בונה, אלא שמעשית כשמחייבים משום בונה לא מחייבים משום מכב"פ, וכשלא- אז יש מכב"פ. וא"כ דרך זו מסתדרת יפה לרש"י לעיל שאמר שיש פעולה מיוחדת של סיום שהיא מכב"פ, שכיוון שאין שם בונה ממילא יש חיוב של מכב"פ. אמנם יש מקרים כמו 3 המקרים שלנו, שאמנם יש מכב"פ אך אינו יוצא לפועל כיון שיש בונה (רב). לסיכום: לכו"ע יש בעיקרון מכב"פ, וחלקו רב ושמואל האם יש כאן בונה או אין בונה. ואם יש בונה אז המכב"פ לא מתגלה, ואם אין בונה אז מתגלה המכב"פ. וזה מסתדר להגדרה של רש"י במכב"פ. ההבדל שבין דרך זו של ר"ח, לבין הדרך של אבן האזל. שלאבן האזל הגדרת מלאכת מכב"פ אינה נכנסת במקום שיש בונה כיוון שכבר יש חשיבות למלאכה. לעומת ר"ח שמצד הגדרת המלאכה יש מכב"פ בכ"מ כיוון שעושה את הפעולה הזו.

 א"כ יוצא בדעת רב כך: לפי הלח"מ- יהיה חייב מלבד בונה גם במכה בפטיש. ולפי 4 הדרכים האחרות לא יתחייב משום מכב"פ. מדוע לא שייך מכב"פ? 1. הפנ"י- מקרה נקודתי כאן שההתחלה והסוף יחד ולכן בונה גובר. 2. יראים- לא שייך בשלב הזה של הבנייה מכב"פ. 3. אבן האזל- שייך מכב"פ, אך אינו מצליח להשפיע כיוון שיש כבר חשיבות של בונה למלאכה. 4. ר"ח- כן שייך מכב"פ והוא אף מתקיים פה, אך אינו יוצא לפועל כי מטרתו רק לסתום חור.

הערות-

1. לעומת התוס' שהבין כרי"ף וכר"ן שגרסו ברשב"ג גמר מלאכה, וע"כ יוצא שבזה חלקו רשב"ג וחכמים, ולכן האדם מתחייב לא בשעת ההכאה על הסדן (לחכמים) אלא בשעת ההכאה האחרונה על הטס, כיוון שזוהי המכה 2. האחרונה על המלאכה. 3. כמובן שתוס' לא יקבל את זה כיוון שהאבן לא הושמשה למלאכה עדיין. ולגבי השורה התחתונה שהוא מצדד נראה בפשטות לכו"ע שאין מכב"פ, אמנם הרמב"ם כותב שיש ולכן צ"ל בדוחק שהצידוד זה גופא הגימור שעליו יש מכב"פ. 4. בפשט הגמ' נראה שהמח' היא לגבי בונה, כיוון שהגמ' עושה צריכותא בין 3 המקרים האם דרך בנין בכך או לא. 5. הסיבה שהרמב"ם פסק במסתת כשמואל- מסביר הלח"מ- כיוון שבענין זה רבי יוחנן אמר כשמואל. 6. וצריך להוסיף- שהרמב"ם שאמר לעיל שמכב"פ זה הגימור של המלאכה, צ"ל שבגימור יש גם בונה כדי שנוכל להסביר את רב. 7. אמנם קשה על דרך זו- הגמ' בחר חורתא לבנינא אומרת- שיש מצב שבו כשעשה את החור, מצד אחד זה לא גימור ואין מכב"פ, ומצד שני זה לא בנייה ואין בונה וא"כ מה יתחייב? אך לדרכו של היראים הרי אין שלב ביניים, אלא ברגע שנגמרת הבנייה יש גימור? צ"ע.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• גדר מלאכת מכה בפטיש - הרב יהודה שביב, עלון שבות 117 תשמ"ז, באתר 'אסיף'.
• מכה בפטיש באוכלין - אסף גרינבאום, מישרים ה', באתר 'אסיף'.
• מכה בפטיש - הרב אלישיב הכהן, אורות עציון יב תשמ"ז, באתר 'אסיף'.