טיוטה:כובע רחב שוליים בשבת

בס"ד

חבישת כובע רחב שוליים בשבת


א. פתיחה

כיום נוהגים רבים מעם ישראל אשכנזים חסידים וספרדים לחבוש כובעים רחבי שוליים ביום יום. במאמר זה בס"ד נדון האם מנהג זה מותר אף בשבתות ובימים טובים. נראה את הטעמים לאסור שהם מקורות מפורשים בבבלי ובראשונים ועם זאת נראה כיצד האחרונים מצאו פתחים להתיר את הכובע של ימינו וכיצד כיום רבים מבית ישראל נוהגים לחבוש כובע רחב שוליים בשבת. ובעזר ה' נגיע אף לפסיקת ההלכה והלכה למעשה.


ב. הטעמים והתנאים לאסור כובע רחב שוליים

איתא בגמרא בשבת (קלח:) ובגמרא בעירובין (קב:): "אמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיאנה (פירש רש"י: כובע של לבד) – שרי. והאיתמר: סיאנה אסור! לא קשיא, הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח (ופירש רש"י: שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אוהל)". מקשה הגמרא: "אלא מעתה שרביב בגלימא טפח – הכא נמי דמחייב! אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק (ופירש רש"י: "טעמא לאו משום אהל הוא, אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו, ואתי לאתויי ארבע אמות, הלכך: מיהדק בראשו שפיר - שרי, לא מיהדק – אסור)".

שיטת רש"י מוסמכת על המילה "אלא" בגמרא שבה בעצם לשיטתו חזרה בה הגמרא מההסבר הראשון שאיסור חבישת הסיאנה הוא משום שרחבה יותר מטפח דהוא איסור מאהיל. וחילקה למסקנא בין דבר שהוא מהודק ובין דבר שאינו מהודק, דהיינו, הסיאנה היא דבר שאינו מהודק ולפיכך יש חשש שמא מחוסר הידוקה לראש האדם תעוף מראשו ברשות הרבים וילך להרימה ויטלטל ד אמות ברשות הרבים, אך לעומת זאת בגלימא אין חשש כיוון שהיא מהודקת על ראש האדם. וחזרה בה מההסבר הראשון משום דקיימא לן שמותר לכרוך סביב הראש גלימא ואפילו אם תהיה ברוחב טפח ומוכח שאין חשש לאיסור מאהיל בכהאי גוונא.

(ועל כל פנים אם הסיאנה היתה קשורה תחת גרונו מותר לשיטת רש"י לחבוש את הכובע אף על פי שאינו מהודק לראשו כיוון דליכא חששא שמא יפול מראשו (תוספות עירובין קב: ד"ה הא דמיהדק))

אמנם, לא כל הראשונים נקטו כפירוש רש"י בעניין 'הידוק' שנקטה הגמרא למסקנא. התוספות פירשו בשם ר"ח (שבת קלח: בד"ה "הא דמיהדק") שכוונת הגמרא לומר שדרך הסיאנה להיות חזקה בקשיותה באופן כזה שלא ניתן לכופפה, ומשום שדרכו של אוהל להיות קשה כמו הסיאנה יש לאסור את הסיאנה משום מאהיל. ולעומת זאת הגלימא כיוון שאין היא קשה כשכורכים אותה סביב הראש אין בה דין מאהיל, ולשונם: "פירש רח שאינו נכפף דאז נראה כעין אהל, דלא מהדק שהוא נכפף ואז אין נראה כעין אהל". ולשיטתם, לאפוקי משיטת רש"י, שני התירוצים שהביאה הגמרא הם משום איסור מאהיל, אלא שהתירוץ השני בא לבאר שישנו עוד תנאי באיסור אוהל חוץ מהיותו ברוחב טפח והוא שיהיה דומה במבנהו לאוהל והוא שקשה ואינו נכפף . כשיטת התוספות כן פסק הרמב"ם בהלכות שבת (פרק כב הלכה לא) וז"ל: "כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו מותר ללבשו. ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל והיה מהודק על הראש והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אהל עראי". וכן הסביר המגיד משנה בדעת הרמב"ם וז"ל: "...ופר"ח ז"ל כדברי רבינו". וכן פסקו התוספות רא"ש (ד"ה הא דמיהדק). ולסיעת רש"י מצטרפים הרשב"א (שם), המאירי (ד"ה סיינא) והרי"ף .

מהאמור עולה לדין כובע רחב שוליים שמתפשט מראשו טפח שיש לאסרו לשיטת תוספות וסיעתו דהוי אהל עראי. ואילו לשיטת רש"י מכיוון שאינו חושש למאהיל אלא לדין טלטול ד אמות ברה"ר נראה שיתיר כובע רחב שוליים כל עוד הוא מהודק בראשו ואין חשש שיעוף.

ובשלחן ערוך (סי' שא) פסק את שני התנאים באיסור אוהל להלכה: סעיף מ: "כובע (והוסיף המשנה ברורה ס"ק קנא: שמדובר דוקא בכובע קשה ביותר ) שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל". סעיף מא: "לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגין מפני החמה, יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים אלא אם כן הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש למידי".


ג. הצדדים להתיר כובע רחב שוליים טפח

כתב המגן אברהם (סימן שא ס"ק נא) צד להתיר חבישת כובע קשה ורחב טפח בשבת וז"ל: "וכתב הכל בו דוקא אם הוא קשה ואינו נכפף ובהגהות מיימוניות כתב וכובעים שלנו שרי דמשופעים והולכים כלפי מטה. ומשמע בספר התרומה דזהו מה שקורין בריט"ל בפולין. עיין סי' שט"ו ס"ח וסי"א...ולכן נ"ל שאם הכובע קשה ביותר יניחנו בשיפוע כמש"ל והב"ח כתב היכא דנהוג היתר כרש"י נהוג וכ"כ במהרי"ל להתיר". ואכן, המקור בשלחן ערוך (סי' שטו סעי' ח) אליו מפנה המג"א הזכיר תנאי זה, שאוהל משופע מקרי אוהל עראי ואם עשהו בשבת פטור אבל אסור וז"ל: "כל אהל משופע שאין בו בגגו טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגו רוחב טפח, הרי זה אוהל עראי והעושה אותו לכתחילה בשבת פטור".

ומכל מקום עדיין לא מובן על סמך מה פוסק המג"א את היתרו, שאמנם כתב השו"ע שהשיפוע בכובע מוציאו מדין אהל קבע לאהל עראי, אך כמובן שאין כוונתו להתיר לכתחילה דהא מפרש בהדיא דהוא פטור אבל אסור ואיך התיר לחבוש כובע משופע. ואף המקור השני לכאורה תמוה מדוע מביאו המג"א (סי' שטו סעי' יא) שהוא עוסק בהיתר לנטות כילת חתנים: "כילת חתנים, שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה רוחב טפח, הואיל שהיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר לפורקה; והוא שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח".

ועל כך בא מחצית השקל להסביר את מקור היתר המג"א. ובהקדים זה יש לעיין מהי כילת חתנים (שבת קלח:): "כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה. אמר רב ששת בריה דרב אידי...ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח, אבל יש בשיפועה טפח - שפועי אהלים כאהלים דמו". ופירש רש"י (ד"ה כילת חתנים): "לא דמיא לשאר כילות, ששאר כילות פרוסות על גבי קינוף, שהיא לארבע רגלים ויש לה גג דהוי אהל, ושל חתנים - על גבי נקליטין, שאינם אלא שנים באמצעית המטה, וקנה נתון עליהם והבגד נתון עליו, ונופל לכאן ולכאן, ואין לה גג טפח - הלכך לאו אהל הוא". דהיינו, כילת חתנים היא כילה שאין בגגה טפח, דהיינו, ששיפועיה משני הצדדים הנופלים לכאן ולכאן אין ביניהם טפח ממקור מוצאם למעלה, אלא בשני הצדדים השיפועים צמודים זה לזה מלמעלה. ובכילת חתנים כיון שאין דרכה שיהיה לה גג טפח מלמעלה מותר לנטותה בחוה"מ, אך אם היה בה גג טפח אסור, וכלשון רש"י (ד"ה ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח): "שאין כל צד וצד נפשט למטה להתרחק טפח מכנגד אמצעיתו, דהיינו שאין ברחבו למטה טפחיים [משום שבמקור מוצאם למעלה היו צמודים זה לזה ולכן למטה אין ברחבו טפחיים אלא פחות מכך], וכילת חתנים אינה עשויה לישן תחתיה ".

ועל פי הנ"ל מסביר מחצית השקל את היתר המג"א שהביא את היתר השו"ע לנטות כילת חתנים, כשם שכילת חתנים מותר לנטותה משום שאין בה גג טפח שהוא ישר, כן הוא בכובע שלנו שאע"פ שיש בשוליו טפח כיוון שהטפח עצמו בשיפוע ואינו ישר טפח שלם דהוי גג מותר דלאו שמיה אוהל וע"פ שהוא קשה ואינו נכפף אינו נקרא אוהל וכמו שכתב בסוף דבריו לעיל .

עוד צד היתר מצאנו בכובע של ימינו בט"ז (סי' שא ס"ק כז) שכתב דיש טעם להתיר כובע של ימינו כיוון שאינו מתכוון בחבישת כובעו לעשות אוהל וקי"ל כשיטת ר' שמעון בשבת דדבר שאינו מתכוון בשבת מותר. ומכיוון שאינו מתכוון בעשיית אוהל אלא לכסות את ראשו כדרך לבוש – מותר. אך מ"מ מסכים שאסור לחבשו אם עושה זאת לצורך. וז"ל: "ותו דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר כדאיתא פרק המביא כדי יין, וכאן לא נתכוין רק לכסות ראשו. ועל כן נ"ל דמי שמצערין אותו זבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט"ל ולוקח הבריט"ל להגן מפני הזבובים דבזה יש איסור גמור ועמ"ש בסי' שט"ו מזה".

עוד מצינו בבית יוסף (שא סעי' מ-מא) סיבת היתר לשיטת רש"י בכובעינו, שמכיוון שאת הכובע אין חובשים כדי להגן מפני השמש אלא הוא דרך לבוש, אין חשש שמא יטלטל ד אמות ברה"ר משום דאין דרך בני אדם ללכת בגילוי הראש וממילא אם יעוף ממנו מיד ירימנו ויחבשו על ראשו. וז"ל: "ונראה לי דלרש"י נמי לא אסיר כי לא מהדק אלא בסיאנא שאינו עשוי אלא להגין מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפילו כי לא מהדק שרי דאף על גב דנפיל לא אתי לאיתויי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש". אך נראה לכאורה דאין סברא זו קיימת בימינו משום שדרך העולם לחבוש כיפה מתחת לכובע, ואם יעוף הכובע מראשו לא יחבש אותו מיד משום שיש לו כבר כיסוי על ראשו, ויתכן שיטלטלו ד אמות ברה"ר עמ"נ לנקותו מעט וכיו"ב. ועוד צד היתר גדול בכובעינו מצינו באליה רבה (ס"ק עא) בשם המהרי"ל (בהלכות שבת אות לד) שאין צריך להחמיר כלל בדבר וכיוון שנפסקה ההלכה כרש"י שאין שום צד איסור משום אוהל בסיאנה ובניגוד לפסיקת השלחן ערוך. ועוד, שרבים מהראשונים סוברים כרש"י כדלעיל במאמר. וז"ל: "ומצאתי במהריל (אות לד) דהילכתא כרשי (קלח עב) דאין בכובע איסור אוהל כלל, והיינו דלא כשוע ולבוש שפסקו כרמבם (פב הלא). ואני אוסיף שראיתי בשבלי הלקט (סי' קז) וספר תניא (סי' יט) בשם רבינו גרשום ור' ישעיה (פסקי הריד שבת קלח עב) וסמג (לאוין סה, יט עא) ורן (נו עב דה סיאנא) פסקו כרשי, לכן אין להחמיר כלל, והמחמיר לעצמו היינו כשיש בו נייר קשה דה(ו)א אוהל שאינו נכפף, ואם מניחם בשיפוע גם בזה אין צריך חומרא".

והנה כתב בשלחן ערוך אדמו"ר הזקן (המכונה שו"ע הרב סי' שא סעי' מח) סיכום של דעות האחרונים להקל בכובע של ימינו: "כובע גדול שמשימין על הראש כדי לעשות צל על הפנים להגין מפני החמה או כדי להגין מפני הזבובים וכל כיוצא בזה שהוא מתכוין בלבישתו שיאהיל עליו להגין מאיזה דבר אסור ללובשו בשבת אפילו בתוך הבית משום איסור עשיית אוהל אם הוא מתפשט להלן מראשו טפח על טפח (ואפילו הוא כנגד פניו בלבד)...ויש אומרים שלא אסרו אלא כשהוא קשה ביותר כעין גג (שאי אפשר לו בקל להיות נכפף לכן יש עליו שם אוהל אבל אם אינו קשה ביותר אין שם אוהל עליו ומותר) וישיב מי שמיקל עוד שאם אינו עומד בשוה אלא בשיפוע אין שם אוהל עליו ומותר אף שהוא קשה ביותר וטוב להחמיר (בכל זה שיהא נכפף ממש למטה מאיליו ואז אף אם מגביהו ומעמידו בשוה בידו אין בכך כלום)".

וכן כתב המשנה ברורה את טעם המקלים: "וכובע שקורין בריטלי"ך בלשון אשכנז אע"פ שמתפשט להלן מהראש ברחבו טפח ונוהגין בו להקל כתבו האחרונים כמה צדדים בטעם היתרם: אחד כיון דאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין מונח בו נייר קשה. ואפילו אם הוא קשה הלא אינו מתכוין בלבישתו להיות לצל רק מכוין לכסות ראשו. וכן אם השפה עשוי בשפוע ג"כ יש לצדד דלא מקרי אהל באופן זה. ובאליהו רבה כתב דטעם העולם הוא משום דסומכין עצמם על שיטת רש"י וסייעתו דס"ל שאין בכובע איסור אהל כלל ע"ש".


ד. פסיקת ההלכה

ובהמשך דבריו פסק המשנה ברורה (שם ס"ק קנא) לדין כובע של ימינו: "ולפי זה אפילו בקאפעלו"ש שהוא קשה ויהיה ברוחב השפה טפח ג"כ אין למחות במקום שנוהגין להקל אף שמסתמא נעשה שפה כזו לצל ובמקום שלא נהגו להקל בזה בודאי יש להחמיר כדעת השו"ע שהיא ע"פ דעת הר"ח והרמב"ם והערוך והר"ת והרה"מ שלא ללבוש בשבת קאפעלו"ש רחב כזה וגם בכתבי האר"י אוסר בקאפלו"ש". אך יש לדקדק שהמשנה ברורה אינו פוסק שמותר לחבוש 'קאפעלו"ש' זה, אלא פוסק שהנוהגים להקל אין למחות בידם ולא שמותר לכתחילה דהא כתב שמעיקר הדין במקום שלא נהגו להקל יש להחמיר ולא לחבוש.

ופסק הרב עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזון עובדיה: "כובע שנותנים על הראש, ויש לו שפה מקפת שעושה צל כמו אוהל על לבושו, מותר ללובשו. ואם הוציא מן הכובע טפח סביב לראשו כמו אוהל והיה מהודק על ראשו והשפה שהוציא קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי". ולא נקט את דין הטילטול שנפסק בשלחן ערוך משום שבימינו ברוב המקומות קיים עירוב.

וכן פסק הרב מרדכי אליהו זצוק"ל ומופיע בספר מאמר מרדכי (שבת ח"ד פ' פח הל' עח, פ, פא, פג, פד): "עח אסור לחבוש כובע ללא שוליים בשבת [כגון 'כובע טמבל']. פ אסור לחבוש על הראש כובע ששוליו קשים והם רחבים טפח בשבת, אפילו תוך הבית. פא יש נוהגים להקל לחבוש כובע ששוליו רחבים טפח ויותר, והביאו האחרונים כמה סיבות ליישב מנהגם. וכתב המשנ"ב שבמקום שלא נהגו להקל – יש להחמיר בכבישת הכובע שרחב טפח, אך להלכה יש להחמיר בזה בכל מקום. פב יש להקפיד למדוד את שולי הכובע בעת קניית מגבעת לגברים או כובע לנשים. פג מגבעת ששוליה מכופפים מעט – יש ליישרם בשעה שמודדים בהם טפח, למרות שדרך חבישתה היא כאשר השוליים מכופפים. פד מותר למדוד את שולי הכובע בשבת כדי לדעת אם מותר לחבשו בשבת או לא, משום דהוי לדבר מצוה (עיין שו"ע סי' שו סעי' ז)".

ופסק שלחן ערוך אדמו"ר הזקן (סעי' מט) כדברי המשנה ברורה: "לפיכך מותר ללבוש כובע גדול של לבד הנהוג בקצת מקומות שקורין (בריטי"ל) אף אם יש בתוכו נייר קשה שעל ידי כן מתקשה ביותר ועומד בשוה כיון שאינו מתכוין לאוהל אלא לכסות ראשו ובמקומות שנהגו להקל בכל ענין אף אם הוא מתכוין לאוהל אין למחות בידם, כי יש להם על מה שיסמכו שיש מתירין לגמרי בכל ענין, שסוברים שלא גזרו כאן משום עשיית אוהל הואיל ונעשה דרך לבישה".