הלימוד באתר מוקדש
לעילוי נשמת פרופ' חכם יעקב שוויקה זצ"ל

שבין שאר מפעליו הרבים לריבוי והפצת התורה דרך מיחשוב
עודד, תמך וסייע גם לאתר זה לגדול ולהתפתח.

פרסם כאן או הקדש את הלימוד באתר >>

טיוטה:יהרג ואל יעבור, סנהדרין עה.

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקדמה:

בסוגיה הגמרא דנה במקרה בו אדם נתן עיניו באישה אחת וכתוצאה מכך חלה קשות עד כדי סכנה. והחכמים דנים מה ניתן לעשות בנידון ומה אסור, וכן באיזה סטטוס האישה נמצאת.

שיטת הרא"ש:

מדברי הרא"ש על הדף לא ניתן באמת לדעת כיצד פסק, שכן מצטט את הגמרא בלבד. אך אולי בכל זאת ניתן ללמוד על דעתו בעזרת מקורות אחרים.

בקיצור פסקי הרא"ש[אותו כתב בן הרא"ש, רבי יעקב בן אשר, שחיבר את ה"טור" המפורסם. בנוסף, היה תלמיד מובהק של אביו, ועוד בחיי אביו החל בהכנת קובץ מתשובותיו.(על פי ויקישיבה בערך רבי יעקב בן אשר)] על המקום,נכתב שאדם שחשק באישה ומרוב אהבה הגיע לחולי, אפילו אם ימות מכך אסור לו אפילו לדבר איתה מאחורי הגדר(אפילו פנויה). כלומר, דווקא במקרה שכזה, שאדם מגיע לחולי המדובר וכו' אז עדיף שיהרג ושלא אפילו ידבר עימה מאחורי הגדר.(לעניות דעתי הכוונה לדיבור ב"ייחוד"). ואין כוונת הרא"ש לפירוש אחד מהראשונים המפרש שעצם המעשים המדוברים בגמרא(בעילה, עמידה בפניו ללא בגדים,דיבור בייחוד(על פי פירושנו) כלפי כל אדם הם ביהרג ואל יעבור.

לשון קיצור פסקי הרא"ש: "מי שחשק אפילו בפנויה ומאהבתו אותה נפל בחולי אפילו אם ימות בשבילה אין מתירין לו אפילו לספר עמה מאחורי הגדר".


שיטת הרמב"ם:

וכן כותב הרמב"ם(יסודי התורה פרק ה סעיף ט), שמי שנתן עיניו באשה וכו' ,כלומר, במקרה שכזה, זהו הדין כדכתבנו לעיל ברא"ש ולא כותב בנוסח כללי כלפי כל אדם שאין לו לעשות כן ושזה ביהרג ואל יעבור.


שיטת הרי"ף:

הריף רק ציטט את הגמרא כמו הרא"ש. ולי נראה שציטוט הגמרא: שמי שנתן עיניו באשה וכו' מראה על כך שבמקרה כזה זהו הדין, ולא ללמוד כלפי כל אדם אשר לא נתנו עיניהם באף אשה, ולכן נראה שאין דין של אביזרייהו דגילוי עריות או דין אחר שכזה כלפי כל אדם גם לרי"ף ויש חיזוק נוסף לפירושנו ברא"ש.


שאר ראשונים:

היד רמ"ה לא כתב בפירוש כמו איזה דעה הוא סובר.

הרי"ד ציטט את הגמרא.

רבנו יהונתן סובר שזה כלפי כל אדם.


פשט גמרא לשיטתנו

אמר רב יהודה אמר רב


שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קכז(הוזכר בבית יוסף סימן קצה דיבור המתחיל "וכתב עוד"):

"שאלה: בעל המבין ברפואות, ואשתו נדה וחולה, ויש בעיר רופאים מוחזקין שמבינין כמותו, או יותר: היוכל הבעל למשש בדפק שלה, ביחוד ושלא ביחוד? ואפשר בשביל ההזמנה יועיל לה, שהאחרים אינם יכולים לראותה תמיד. מי אמרינן: כיון דנגיעה בעלמא, אינה אלא משום שבות /כלומר: איסור מדרבנן/, ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה; הא נמי דכוותה? א"ד =או דלמא= שאני הכא, דיצרו תקפו. ולך; אמרין נזירא: סחור סחור לכרמא, לא תקרב?


תשובה: מסתברא שאסור. חדא, דאפשר דכל קריבה דאורייתא, כדאמר פרק קמא דשבת (דף י"ג): /יחזקאל י"ח: ו'/ אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי, בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשתו נדה, לאשת רעהו. מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור: אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור. ופליגא דרבי פדת. דא"ר פדת: לא אסרה תורה, אלא קריבה של ג"ע =גילוי עריות=, שנאמר: לא תקרבו לגלות ערוה. אלא מאן דאסר שום קריבה, משום: לך לך; אמרין נזירא כו'; אפ"ה איסור דרבנן, איסור הוא. דכיון דהוא חולי שאין בו סכנה, לא נתיר בו איסור דרבנן. שלא כל השבותים שוין: בין ביום טוב, בין בשבת, בין בחולי. דהרבה שבותים התירו בשבת וביו"ט, משום מצוה בעלמא, וכותב בעש"ג =בערכאות של גוים= משום ישוב א"י, וכיוצא בזה. ופעמים, שמעמידים דבריהם במקום כרת. ועל כרחך, אין אנו למדים להתיר שבות משבות, אלא במקום שאמרו להתיר, מתירין; ובמקום שלא אמרו, אין מתירין. ועוד, שהתירו בשבת, לעשות כל צרכי חולה על ידי נכרי, אף על פי שאמירה לנכרי שבות. ואפ"ה, לא מסתברא שנתיר לו סתם יינם, ושמנו של גיד, וגבינה של נכרים, ושאר איסורים דרבנן. ועוד, שהרי יש בעיר כמותו, ואפשר על ידי אותו אחר. ובמקום שיש היתר ואיסור, אין מאכילין האדם דבר איסור, ואפילו בשל דבריהם. דאטו מי שיש לו יין נסך בתוך ביתו, ויין כשר נמכר בעיר, מי נימא: דניתן לו יין נסך, מפני שהוא מזומן לו יותר? הא ודאי לא! ואפילו בחולה שיש בו סכנה בכיוצא בזה, אין מתירין בלא אומדנא. דחולה, אומדנא בעי. אא"כ דבר ברור הוא, שהוא מסוכן לאותו דבר, אם לא נתן לו מיד. וכדאמר פרק חרש (דף קי"ד): פלוגתא דתינוק אוכל נבלות, אם ב"ד מצווין להפרישו. ופרקינן: שאני התם, משום סכנה. ואקשינן: והא אומדנא בעי? ופריק: סתם תינוק, מסוכן הוא אצל חלב."


ה"בית יוסף"

בבית יוסף סימן קצה דיבור המתחיל "וכתב עוד" הביא תשובה מתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן כנראה משום שהרא"ש הרי"ף ועוד רק ציטטו את הגמרא ועל כן אין סמך מובהק לפסוק מדבריהם. כתב הבית יוסף שמשמע קצת מדבריו(התשובה לעיל) שיהיה מותר אם יהיה פיקוח נפש, ותירץ שהרמב"ן בתשובתו(-אין זה אלא הרשב"א אלא הם מיוחסות לרמב"ן) הלך רק לפי טעמו שלו(הרמב"ן) שנגיעה היא מדרבנן ולכן אין כאן אביזרא דגילוי עריות ומותר כשיהיה פיקוח נפש(הגר"א בסימן כ בשו"ע סימן קצה סעיף טז-יז הסביר שדעתו היא שכל לאו המשוייך ל3 החמורות יהיה ביהרג ואל יעבור, ולכן פה בדרבנן אינו ביהרג ואל יעבור. מה שמביא ראיה לפירושנו שדיבור מאחורי הגדר הכוונה ל"ייחוד" האיש עם האשה שכן זהו איסור דאורייתא ולא דרבנן וכל מה שאסרו בגמרא ביהרג ואל יעבור זה איסור דאורייתא) וסיים בצריך עיון. אך אם נסביר כדפירושנו לעיל, מובן למה בפיקוח נפש במקרה הנ"ל(רופא ואשתו נידה) יהיה מותר. וגם לא יהיה צריך עיון, שכן זה גם לדעת הרמב"ם שנגיעה היא איסור דאורייתא שכן אין כאן אביזרא דגילוי עריות. וגם זה התשובות המיוחסות לרמב"ן ואינם אלא תשובת הרשב"א ולכן תירוץ הבית יוסף שהרמב"ן הלך לפי טעמו שלו, אינו, שכן זה הרשב"א.


פסק השו"ע סימן קצה סעיף יז:

בפשטות השו"ע פוסק שאין לרופא לממש דופק אשתו חולה זה כאשר אין בה סכנה(פיקוח נפש) שכן לא כתב במפורש שמדובר במקרה של פיקוח נפש אלא כתב בפשטות כבמקרה רגיל שאסור לעשות כן(וכן דייק בשו"ת זרע אמת חלק ג' חלק יורה דעה סימן קטז), וכדמשמע לבית יוסף בתשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן. חיזוק נוסף לדעה זו בפסיקת השו"ע היא שבסימן קנז בו מפורטים המצבים בהם יש ציווי של יהרג ואל יעבור לא מוזכר שום ציווי לגבי אביזרייהו דגילוי עריות וכן גם אינו מוזכר איסור של אביזייהו דעבודה זרה או שפיכות דמים.