הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:יהרג ואל יעבור, סנהדרין עה."

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 40: שורה 40:


רב פפא אמר: משום פגם משפחה.{רש"י-"משום פגם משפחה-האשה שהיו בושין בדבר". '''כלומר, גזרו חכמים גם על פנויה במקרה של החולי מאהבה הנ"ל משום פגם משפחה.''' כלומר, שהמשפחה תתבייש מהדבר['''ויש להם להתבייש שכן זה יכול להגיע אפילו למקרה של ביאה, שכן רב פפא לא חלק על רב אחא בריה דרב איקא על המציאות שהם עלולות להגיע לביאה כמו שפירש רש"י אלא רק בגלל מה גזרו(ואין כאן מחלוקת במציאות)''']}  רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל  פרוצות בעריות.['''כלומר, גזרו חכמים גם על פנויה במקרה של החולי מאהבה הנ"ל משום(כמו שכתב רש"י:)"שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות-לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה"(הערה: ובמקרה של האהבה הנ"ל קרוב הדבר ש"ימסרום להם לביאה" ייותר מאשר מקרה ללא האהבה הנ"ל, ושנכנס לכך אפילו למקרה של דיבור בייחוד(כדפירשנו) בכפיה, כדיש מפרשים כך, ראה לעיל בשיטות הראשונים)]
רב פפא אמר: משום פגם משפחה.{רש"י-"משום פגם משפחה-האשה שהיו בושין בדבר". '''כלומר, גזרו חכמים גם על פנויה במקרה של החולי מאהבה הנ"ל משום פגם משפחה.''' כלומר, שהמשפחה תתבייש מהדבר['''ויש להם להתבייש שכן זה יכול להגיע אפילו למקרה של ביאה, שכן רב פפא לא חלק על רב אחא בריה דרב איקא על המציאות שהם עלולות להגיע לביאה כמו שפירש רש"י אלא רק בגלל מה גזרו(ואין כאן מחלוקת במציאות)''']}  רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל  פרוצות בעריות.['''כלומר, גזרו חכמים גם על פנויה במקרה של החולי מאהבה הנ"ל משום(כמו שכתב רש"י:)"שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות-לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה"(הערה: ובמקרה של האהבה הנ"ל קרוב הדבר ש"ימסרום להם לביאה" ייותר מאשר מקרה ללא האהבה הנ"ל, ושנכנס לכך אפילו למקרה של דיבור בייחוד(כדפירשנו) בכפיה, כדיש מפרשים כך, ראה לעיל בשיטות הראשונים)]
ולינסבה מינסב! לא מייתבה דעתיה; כדר' יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר:"מים גנובים ימתקו ולם סתרים ינעם".


== שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קכז(הוזכר בבית יוסף סימן קצה דיבור המתחיל "וכתב עוד"): ==
== שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קכז(הוזכר בבית יוסף סימן קצה דיבור המתחיל "וכתב עוד"): ==

גרסה מ־16:16, 29 בינואר 2017

הקדמה:

בסוגיה הגמרא דנה במקרה בו אדם נתן עיניו באישה אחת וכתוצאה מכך חלה קשות עד כדי סכנה. והחכמים דנים מה ניתן לעשות בנידון ומה אסור, וכן באיזה סטטוס האישה נמצאת.

שיטת הרא"ש:

מדברי הרא"ש על הדף לא ניתן באמת לדעת כיצד פסק, שכן מצטט את הגמרא בלבד. אך אולי בכל זאת ניתן ללמוד על דעתו בעזרת מקורות אחרים.

בקיצור פסקי הרא"ש[אותו כתב בן הרא"ש, רבי יעקב בן אשר, שחיבר את ה"טור" המפורסם. בנוסף, היה תלמיד מובהק של אביו, ועוד בחיי אביו החל בהכנת קובץ מתשובותיו.(על פי ויקישיבה בערך רבי יעקב בן אשר)] על המקום,נכתב שאדם שחשק באישה ומרוב אהבה הגיע לחולי, אפילו אם ימות מכך אסור לו אפילו לדבר איתה מאחורי הגדר(אפילו פנויה). כלומר, דווקא במקרה שכזה, שאדם מגיע לחולי המדובר וכו' אז עדיף שיהרג ושלא אפילו ידבר עימה מאחורי הגדר.(לעניות דעתי הכוונה לדיבור ב"ייחוד"). ואין כוונת הרא"ש לפירוש אחד מהראשונים המפרש שעצם המעשים המדוברים בגמרא(בעילה, עמידה בפניו ללא בגדים,דיבור בייחוד(על פי פירושנו) כלפי כל אדם הם ביהרג ואל יעבור.

לשון קיצור פסקי הרא"ש: "מי שחשק אפילו בפנויה ומאהבתו אותה נפל בחולי אפילו אם ימות בשבילה אין מתירין לו אפילו לספר עמה מאחורי הגדר".


שיטת הרמב"ם:

וכן כותב הרמב"ם(יסודי התורה פרק ה סעיף ט), שמי שנתן עיניו באשה וכו' ,כלומר, במקרה שכזה, זהו הדין כדכתבנו לעיל ברא"ש ולא כותב בנוסח כללי כלפי כל אדם שאין לו לעשות כן ושזה ביהרג ואל יעבור.


שיטת הרי"ף:

הריף רק ציטט את הגמרא כמו הרא"ש. ולי נראה שציטוט הגמרא: שמי שנתן עיניו באשה וכו' מראה על כך שבמקרה כזה זהו הדין, ולא ללמוד כלפי כל אדם אשר לא נתנו עיניהם באף אשה, ולכן נראה שאין דין של אביזרייהו דגילוי עריות או דין אחר שכזה כלפי כל אדם גם לרי"ף ויש חיזוק נוסף לפירושנו ברא"ש.


שאר ראשונים:

היד רמ"ה לא כתב בפירוש כמו איזה דעה הוא סובר.

הרי"ד ציטט את הגמרא.

רבנו יהונתן סובר שזה כלפי כל אדם.


פשט גמרא לשיטתנו

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באה אחת והעלה ליבו טינא(רש"י:"נימוק מרוב אהבה, נטמטם ליבו והעלה חולי"), ובאו ושאלו לרופאים,ואמרו:(הרופאים) אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים:(על המקרה הזה)ימות ואל תבעל לו; תעמוד לפניו ערומה. ימות ואל תעמוד לפניו ערומה; תספר עימו מאחורי הגדר(=ב"ייחוד"). ימות ולא תספר עימו מאחורי הגדר.

פליגי בה ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני, חד אמר: אשת איש הייתה, וחד אמר: פנויה הייתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש הייתה. שפיר, אלא למאן דאמר פנויה הייתה מאי כוליה האי?{=מי שאמר אשת איש הייתה אמר טוב[שכן שייך לגזור במקרה של החולי מאהבה הנ"ל שמא יגיעו לעברת עריות מיחוד, או עמידה לפניו ערומה (והאופציה השלישית אסורה שכן זה עריות גופא שזה מהשלוש עברות של יהרג ואל יעבור בלא קשר למקרה שלנו) וכמו שכתב רש"י שיש חשש כזה בתירוץ הבא:"שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות-לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה". אבל בפנויה מה כל כך החמרת? שכן יש פה פיקוח נפש, וגם אם יגיעו לעבירה אין זה ביהרג ואל יעבור]}

רב פפא אמר: משום פגם משפחה.{רש"י-"משום פגם משפחה-האשה שהיו בושין בדבר". כלומר, גזרו חכמים גם על פנויה במקרה של החולי מאהבה הנ"ל משום פגם משפחה. כלומר, שהמשפחה תתבייש מהדבר[ויש להם להתבייש שכן זה יכול להגיע אפילו למקרה של ביאה, שכן רב פפא לא חלק על רב אחא בריה דרב איקא על המציאות שהם עלולות להגיע לביאה כמו שפירש רש"י אלא רק בגלל מה גזרו(ואין כאן מחלוקת במציאות)]} רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות.[כלומר, גזרו חכמים גם על פנויה במקרה של החולי מאהבה הנ"ל משום(כמו שכתב רש"י:)"שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות-לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה"(הערה: ובמקרה של האהבה הנ"ל קרוב הדבר ש"ימסרום להם לביאה" ייותר מאשר מקרה ללא האהבה הנ"ל, ושנכנס לכך אפילו למקרה של דיבור בייחוד(כדפירשנו) בכפיה, כדיש מפרשים כך, ראה לעיל בשיטות הראשונים)]

ולינסבה מינסב! לא מייתבה דעתיה; כדר' יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר:"מים גנובים ימתקו ולם סתרים ינעם".

שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קכז(הוזכר בבית יוסף סימן קצה דיבור המתחיל "וכתב עוד"):

"שאלה: בעל המבין ברפואות, ואשתו נדה וחולה, ויש בעיר רופאים מוחזקין שמבינין כמותו, או יותר: היוכל הבעל למשש בדפק שלה, ביחוד ושלא ביחוד? ואפשר בשביל ההזמנה יועיל לה, שהאחרים אינם יכולים לראותה תמיד. מי אמרינן: כיון דנגיעה בעלמא, אינה אלא משום שבות /כלומר: איסור מדרבנן/, ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה; הא נמי דכוותה? א"ד =או דלמא= שאני הכא, דיצרו תקפו. ולך; אמרין נזירא: סחור סחור לכרמא, לא תקרב?


תשובה: מסתברא שאסור. חדא, דאפשר דכל קריבה דאורייתא, כדאמר פרק קמא דשבת (דף י"ג): /יחזקאל י"ח: ו'/ אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי, בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשתו נדה, לאשת רעהו. מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור: אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור. ופליגא דרבי פדת. דא"ר פדת: לא אסרה תורה, אלא קריבה של ג"ע =גילוי עריות=, שנאמר: לא תקרבו לגלות ערוה. אלא מאן דאסר שום קריבה, משום: לך לך; אמרין נזירא כו'; אפ"ה איסור דרבנן, איסור הוא. דכיון דהוא חולי שאין בו סכנה, לא נתיר בו איסור דרבנן. שלא כל השבותים שוין: בין ביום טוב, בין בשבת, בין בחולי. דהרבה שבותים התירו בשבת וביו"ט, משום מצוה בעלמא, וכותב בעש"ג =בערכאות של גוים= משום ישוב א"י, וכיוצא בזה. ופעמים, שמעמידים דבריהם במקום כרת. ועל כרחך, אין אנו למדים להתיר שבות משבות, אלא במקום שאמרו להתיר, מתירין; ובמקום שלא אמרו, אין מתירין. ועוד, שהתירו בשבת, לעשות כל צרכי חולה על ידי נכרי, אף על פי שאמירה לנכרי שבות. ואפ"ה, לא מסתברא שנתיר לו סתם יינם, ושמנו של גיד, וגבינה של נכרים, ושאר איסורים דרבנן. ועוד, שהרי יש בעיר כמותו, ואפשר על ידי אותו אחר. ובמקום שיש היתר ואיסור, אין מאכילין האדם דבר איסור, ואפילו בשל דבריהם. דאטו מי שיש לו יין נסך בתוך ביתו, ויין כשר נמכר בעיר, מי נימא: דניתן לו יין נסך, מפני שהוא מזומן לו יותר? הא ודאי לא! ואפילו בחולה שיש בו סכנה בכיוצא בזה, אין מתירין בלא אומדנא. דחולה, אומדנא בעי. אא"כ דבר ברור הוא, שהוא מסוכן לאותו דבר, אם לא נתן לו מיד. וכדאמר פרק חרש (דף קי"ד): פלוגתא דתינוק אוכל נבלות, אם ב"ד מצווין להפרישו. ופרקינן: שאני התם, משום סכנה. ואקשינן: והא אומדנא בעי? ופריק: סתם תינוק, מסוכן הוא אצל חלב."


ה"בית יוסף"

בבית יוסף סימן קצה דיבור המתחיל "וכתב עוד" הביא תשובה מתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן כנראה משום שהרא"ש הרי"ף ועוד רק ציטטו את הגמרא ועל כן אין סמך מובהק לפסוק מדבריהם. כתב הבית יוסף שמשמע קצת מדבריו(התשובה לעיל) שיהיה מותר אם יהיה פיקוח נפש, ותירץ שהרמב"ן בתשובתו(-אין זה אלא הרשב"א אלא הם מיוחסות לרמב"ן) הלך רק לפי טעמו שלו(הרמב"ן) שנגיעה היא מדרבנן ולכן אין כאן אביזרא דגילוי עריות ומותר כשיהיה פיקוח נפש(הגר"א בסימן כ בשו"ע סימן קצה סעיף טז-יז הסביר שדעתו היא שכל לאו המשוייך ל3 החמורות יהיה ביהרג ואל יעבור, ולכן פה בדרבנן אינו ביהרג ואל יעבור. מה שמביא ראיה לפירושנו שדיבור מאחורי הגדר הכוונה ל"ייחוד" האיש עם האשה שכן זהו איסור דאורייתא ולא דרבנן וכל מה שאסרו בגמרא ביהרג ואל יעבור זה איסור דאורייתא) וסיים בצריך עיון. אך אם נסביר כדפירושנו לעיל, מובן למה בפיקוח נפש במקרה הנ"ל(רופא ואשתו נידה) יהיה מותר. וגם לא יהיה צריך עיון, שכן זה גם לדעת הרמב"ם שנגיעה היא איסור דאורייתא שכן אין כאן אביזרא דגילוי עריות. וגם זה התשובות המיוחסות לרמב"ן ואינם אלא תשובת הרשב"א ולכן תירוץ הבית יוסף שהרמב"ן הלך לפי טעמו שלו, אינו, שכן זה הרשב"א.


פסק השו"ע סימן קצה סעיף יז:

בפשטות השו"ע פוסק שאין לרופא לממש דופק אשתו חולה זה כאשר אין בה סכנה(פיקוח נפש) שכן לא כתב במפורש שמדובר במקרה של פיקוח נפש אלא כתב בפשטות כבמקרה רגיל שאסור לעשות כן(וכן דייק בשו"ת זרע אמת חלק ג' חלק יורה דעה סימן קטז), וכדמשמע לבית יוסף בתשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן. חיזוק נוסף לדעה זו בפסיקת השו"ע היא שבסימן קנז בו מפורטים המצבים בהם יש ציווי של יהרג ואל יעבור לא מוזכר שום ציווי לגבי אביזרייהו דגילוי עריות וכן גם אינו מוזכר איסור של אביזייהו דעבודה זרה או שפיכות דמים.