טיוטה:ברכות התורה
הדברים להלן נכתבו תוכ"ד לימוד, ואין לראות בהם דברים מוגמרים.
ביאור דברי הירושלמי
ניתן לפרש את הירושלמי בשני אופנים:
א. ביחס להפסק והיסח הדעת בברכות התורה. ב. מצד השייכות בין הברכה ללימוד.
ונפרט -
א. לפי אפשרות ראשונה הירושלמי בא לחדש דין בדיני הפסק, ולומר שברכת התורה פוטרת כל היום בתנאי שלומד לאלתר. ואם לומד לאלתר, שוב לא צריך לברך כל היום ברכות התורה. והסיבה שצריך ללמוד לאלתר אחרי אהבה רבה לא נתבארה בירושלמי, וגם בזה אפשר לומר שני טעמים: א. כדי שיהיה ניכר שהברכה היא גם עבור לימוד התורה ולא רק עבור קריאת שמע (רא"ש). ב. שאם לא מברך מיד, ממילא הוי הפסק בין הברכה ללימוד ולא יוכל לפטור את של כל היום (תוס').
ב. מצד הפסק אין כאן שום חידוש דין של הירושלמי, שלעולם לא חיישינן להפסק או חיישינן להפסק אם הסיח דעתו, ואין תלוי כלל במה שמברך לאלתר. אך מה שהצריך הירושלמי לברך לאלתר הוא כדי שיהיה ניכר שהברכה חלה גם על לימוד התורה, ואז הברכה פוטרת את מה שלומד בסמוך. ואם צריך לברך שוב במשך היום או לא, זה לא תלוי דווקא באהבה רבה, אלא אפילו בברכת התורה הרגילה, שאם בזה צריך לברך אז גם בזה. והירושלמי רק בא לומר שאפשר להגדיר אהבה רבה כברכת התורה רק אם לומד לאלתר, כלומר על הלימוד שלומד מיד. לפי אפשרות זו בירושלמי, ייתכן שהסיבה שמצריך ללמוד לאלתר, הוא מפני הכלל של כל ברכות המצוות, דבעינן שיהיה עובר לעשייתן.
וכעת לדברי הראשונים:
- שיטת התוספות - היא השיטה הראשונה שנתבארה לעיל, כלומר שהירושלמי בא לחדש דין בדיני הפסק ולומר שאם שנה לאלתר אינו צריך לברך כל היום. וכך שאלו תלמידיו את ר"י, מדוע אינם צריכים הם לברך כשמתחילים ללמוד באמצע היום, והרי הם לא שונים לאלתר? והשיב להם שזהו רק לפי הירושלמי ולא לפי הבבלי, וגם לירושלמי זהו דווקא באהבה רבה, אבל בברכת התורה הרגילה אין צריך לשנות לאלתר. ר"י לא ביאר טעמו למה בברכת אהבה רבה צריך לשנות לאלתר, אבל מתוך דבריו מתבאר שאם לא שנה לאלתר הרי הוא כמסיח דעתו מן הברכה,
- וז"ל הרא"ש (ההערות בסוגריים הן הצעה לביאור):
בירושלמי מסיק עלה א"ר אבא והוא ששנה על אתר ונראה דהיינו דוקא בברכה של אהבה רבה (והטעם דבעינן שיסמוך הלימוד מיד הוא משום) דלא מיתחזי לשם ברכת התורה אלא בשונה על אתר. ואם שנה לאלתר אז נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם ק"ש. ואז לא יצטרך לברך כל אותו היום אפילו יפסוק ללמוד ויחזור וילמוד (דעיקר טעמו של הירושלמי הוא משום שיהא ניכר בברכה, ולא משום הפסק, וזה דלא כתוס' שכתבו שהטעם הוא משום הפסק). וכן המברך על התורה ולמד אין צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמצע (דלעולם לא חיישינן להפסק), לכך הוצרך לומר והוא ששונה על אתר על הנפטר באהבה רבה ולא על המברך ברכת התורה (לפי שהטעם הוא משום ניכר ולא משום הפסק), דאי לא תימא הכי (אלא תימא דהטעם הוא משום הפסק וכדעת התוס') היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שבאמצע עסק דהוי הפסק (ולאו דווקא מיד אחר הברכה אלא כל אמצע לימוד) וצריך לחזור ולברך, כל שכן הנפטר באהבה רבה (שאם לא לומד מיד הוי הפסק). ואף את"ל דאין חילוק בין הנפטר בברכת התורה לנפטר באהבה רבה (דכן חיישינן להפסק בתרוויהו, ולפי זה ייתכן שאף בברכת התורה צריך ללמוד לאלתר), מכל מקום מסתבר שבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה ואפילו כשיוצאין לעסקיהן ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על לימודם לא חשיב הפסק לענין הברכה. וכן אם למד בלילה הלילה הולך אחר היום ואין צריך לברך כל זמן שלא יישן. ולכך מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך כיוצא בזה שאל ר"י את ר"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה דיותר חמירה שינה מאכילה דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה. והיה ר"י רוצה לומר דהא דאין מברכין על השינה היינו משום דשמא לא יוכל לישן כשנרדם בשינה אינו יכול לברך. אבל רבינו תם השיב לו שכל מצות סוכה שחייב (ס"א שמקיים) אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושנון. ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהן. ולדבריו אפילו הסיח דעתו מלישן כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך אין צריך לברך. כל שכן מי שדעתו טרוד על לימודו אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק: