חתיכה נעשת נבילה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב סוגיה זו. הסיבה לכך היא: צריך לתקן תחביר ויקי בהרבה מקומות, לנסח מחדש, לסגנן, לתת פיסקאות, כותרות וכו'.
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מקורות
משנה:
בבלי: עבודה זרה עג א, חולין ק א, קח א-ב
ירושלמי:
רמב"ם:
שלחן ערוך: יורה דעה צב


ביאור המושג חתיכה נעשת נבילה (חנ"נ) : ראשית ננסה להגדיר מה היא חתיכה נעשת נבילה (חנ"נ) ע"פ דימוי חנ"נ לחיי היום. ברור שמאכל בריא יכול להפוך למאכל מורעל אף שחיצונית איננו רואים הבדל, ומכאן ולהבא תשתנה התייחסותנו למאכל זה כגון במגעו עם מאכלים אחרים או במשקים וכו'. גם בעולם ההלכה יש דבר דומה שכידוע התורה אסרה מפגש של בשר וחלב מבושלים (יו"ד סי' פ"ז) אע"פ ששניהם לחוד מותרים, מפגשם הוא כעין רעל רוחני. ההלכה מדריכה אותנו באלו דרכים יכול להיבצר ה"רעל" הרוחני הזה, ובאלו דרכים הוא יכול לעבור למאכלי היתר אחרים ולאוסרם.

ננסה להסביר את הנושאים :

א. חנ"נ בבשר וחלב (בב"ח)

ב. חנ"נ בשאר איסורים

ג. חנ"נ במשקים (לח בלח)

ד. חנ"נ בשאר איסורים תרי משהו.

ה. חנ"נ בכלים (ז"א כאשר האיסור וההיתר נפגשים בדופן הכלי).

א. חנ"נ בבשר בחלב :[עריכה | עריכת קוד מקור]

 מקור : חולין דף קח. משנה חלק א': טיפת חלב שנפלה על חתיכה אם יש בחתיכה טעם של חלב החתיכה
אסורה.'

היכן החתיכה ממוקמת כדי שתתמודד רק היא מול טיפת החלב ולא כל הקדרה ? :

שיטת רש"י : רש"י ביאר שטיפת החלב נפלה בתוך הקדירה על אחת מן החתיכות ולא הגיס את הקדירה ולא נחלק טעם הטיפה אלא לאותה חתיכה בלבד ואותה חתיכה נאסרה כי אותה חתיכה לבדה אין ששים לבטל הטיפה. רש"י סבר שבמשנה יש שני מקרים שונים, ובמקרה הראשון אין דיון על שאר החתיכות אלא רק על החתיכה שנפל עליה טיפת חלב והיא נאסרת כולה.

נחלקו הפוס' לפי רש"י היכן החתיכה ממוקמת :

ב"י - רש"י לא פירש אלא נומר מסברה בדרך כלל לא כל החתיכות בתוך הרוטב והטיפה נפלה על חלק החתיכה שחוץ לרוטב.

תוס' ד"ה אם - רש"י כתב "וכן כי כיסה הקדרה עולות הרתיחות מי שוליה לפיה ומוליכות הטיפה בכל הקדרה. מסביר התוס'- ר"ל שאפילו החתיכה שנפלה הטיפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב. מסביר המהרש"א - אם רש"י היה סובר כר"י שגם אם לא כל החתיכה ברוטב מתערבת הטיפה בכל הקדרה הוא לא היה צריך לומר שעולות הרתיחות מלמטה למעלה ולהאריך בתיאור התערבות הטיפה בקדרה אלא כנראה האריך כדי להוציא מהבנת ר"י שהטיפה הנופלת על חלקה החיצוני של החתיכה מתערבת אף ללא כיסוי או ניעור בכל הקדרה.

מהר"ם שי"ף - רש"י (קח:) ד"ה ניער- "החלב בגגה של החתיכה". משמע שגגה הכוונה מחוץ לרוטב כי אם לא נומר כך אז הטיפה הייתה הנופלת ברוטב ומתבטלת.

שיטת התוס' : התוס' למד שחייבים לומר שהחתיכה המדוברת במשנה היא חוץ לרוטב כי אם לא הטיפה תתבטל בכל הקדרה ולא נאסרה החתיכה כלל. אף נפלה הטיפה על החתיכה ולכן יש להבין שברישא "בה"- בטיפה ו"אסור"- הכוונה לחתיכה שבחוץ. תוס' הבינו שהמשנה דיברה על מקרה אחד. שאלה: לפי פרוש התוס' קשה שהרי החיבור בין החלב לחתיכה נעשה ע"י צליה ודין צליה הוא חדירה של החלב בעומק קליפה\נטילה (ראה סימן ק"ה) ולא בכולה כדברי המשנה ? תוס' – הדין הוא דין צליה ואפילו כך כל החתיכה נאסרת משום שהחלב מפעפע בכולה כמו שמצינו בדף (צו:) שחלב מפעפע בכולו כיוון שהוא דבר שמן וכן החלב בגלל שומנו מפעפע בכולו. הר"ן – אין אנו עוסקים בדין צליה כלל אלא הדין כבישול כיוון שיש הבל וחום בקדרה והחתיכה נאסרת כולה וכן הקדרה כולה אם אין 60 נגד החלב.

סיכום קצר – למדנו שחתיכת בשר נעשת נבילה כאשר היא נפגשת בבישול (בחום) עם חלב רק שאין פי 60 בחתיכה כנגד החלב ומאותו רגע חתיכת הבשר נעשת איסור בפני עצמו. בהמשך נראה שנחלקו האחרונים מה היא פסיקת השו"ע בדין החתיכה לבדה כהבנת רש"י או תוס'.

ועכשיו נמשיך לבאר את דין שאר הקדרה ע"פ דברי המשך המשנה.

מקור : חולין דף קח. משנה חלק ב': ניער את הקדרה שנפל לתוכה החלב, 
אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה – אסור.'

באיזה אופן שאר הקדירה תשתתף בביטול הטיפה ובאיזה אופן אינה משתתפת ?

שיטת רש"י : ובשאר חתיכות של הקדרה לא דיברה המשנה בחלק א' אלא כאשר ניער (חלק ב') ובגמרא נחלקו בה אם חוזרת אותה חתיכה ואוסרתן או לא וזו היא מחלוקת האם אפשר לסוחטו אסור או אפשר לסוחטו מותר, ונבאר. בפשטות מ"ד אפשר לסוחטו מותר אומר - נתינת טעם אינה תנאי בהיווצרות האיסור לפיכך אם יצא כל טעם החלב מן החתיכה חוזרת החתיכה להיתרה.

אך מצינו הבנות שונות בהסבר מ"ד אפל"מ :

שיטת רש"י: ביחס לחתיכה ביחס לחתיכות - היא מותרת אף ללא טעימת גוי כי הטעם מתחלק בשווה בכל הקדרה.

שיטת הרמב"ן: ביחס לחתיכה - החתיכה נשארת באיסורה ובזה לא נחלקו מ"ד אפל"מ ואפל"א. ביחס לחתיכות- המ"ח בין אפל"א לאפל"מ היא רק לגבי שאר החתיכות. למ"ד אפל"מ אם תסחט לגמרי את החלב מהחתיכה החתיכה היא נחשבת היתר לגבי החתיכות ז"א שאינה אוסרת אותן מדין מין במינו לא בטיל אך החתיכה עצמה אסורה. המילה מותר הכוונה לשאר הקדרה שמותרת. למ"ד אפל"א אפילו אם תסחט את החתיכה היא נשארת באיסורה ואוסרת את השאר מדין מין במינו לבטיל.

שיטת הר"ן: ביחס לחתיכה - אע"פ שנסרך בה החלב יותר אם יטעם קפילא ויתירה תותר, וכן אם יבשלו אותה אם עוד חתיכות תדולל החתיכה שטעם החלב ותותר כיוון שיש התפשטות טעמים שווה. ביחס לחתיכות - כל עוד לא טעם קפילא את החתיכה והתירה היא נבילה אך אין אומרים שהיא הפכה להיות כגופו של איסור שביכולת טעם הבשר לבד לאסור אלא רק ביחד אם החלב אוסרת ז"א סבר הר"ן במ"ד אפל"מ את דין "אין הנאסר". מ"ד אפל"א: נתינת טעם הינה תנאי בהיווצרות האיסור ולא האיסור עצמו, לפיכך כל שקיבלה חתיכה טעם חלב נשארת באיסורה אף שהחלב יצאה ממנה. בפשטות מ"ד אפשר לסוחטו אסור אומר : נתינת טעם הינה תנאי בהיווצרות האיסור לפיכך אם יצא כל טעם החלב מן החתיכה, החתיכה נשארת באיסורה.

מצינו הבנות שונות בהסבר מ"ד אפל"א :

שיטת הר"ן והרמב"ן : ביחס לחתיכה - אפילו אם תסחט את החלב מהבשר הבשר נשאר אסור. כיוון שסובר הר"ן בדעת רש"י שאין אומרים את דין "אין הנאסר אוסר אלא במקום שהאסור עצמו יכול לילך" ומכיוון שהחלב אינו בחתיכה וגם הוא האוסר החתיכה אינה אוסרת אחרים. ביחס לחתיכות - טעם הבשר יוצא ואוסר את כל הקדרה וכל זה ללא ניעור.

שיטת הדרכי משה בטור: ע"פ דברי הטור "והיכא שנאסרה מחמת חלב נעשת כל החתיכה איסור ואם בישלה אם האחרות צריך 60 נגד כולה. ודייק הד"מ מהמילים "ואם בישלה" משמע שבלי בישול לא נאסרת שאר הקדרה כי אין החלב והבשר מתפשטים ביחד. ז"א הד"מ סבר שאומרים את דין "אין הנאסר אוסר אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך" ולכן אם ניער צריך 60 כנגד כל החתיכה ואם לא החתיכה תשאר אסורה אך טעמה לא יאסור את החתיכות האחרת.

שיטת המרדכי :טעם החלב אוסר את החלק העליון של החתיכה שמחוץ לרוטב ואינו יוצא מהחלק העליון. ואף שטעם הבשר יוצא אין הוא אוסר לבד כיוון שאין הנאסר אוסר אלא במקום שהאיסור יכול לילך עמו. ולכן למסקנה המרדכי פוסק שימתין עד שתצטנן הקדרה ולחתוך מה שחוץ לרוטב, ואם ניער צריך 60 כנגד החלק שחוץ לרוטב.

שיטת התוס' : תוס' הבין שהחתיכה חוץ לרוטב כי אם לא הטיפה תתבטל בכל הקדרה ולא נאסרה החתיכה כלל אף אם נפלה הטיפה על החתיכה בתחילה. ומכיוון שהמשנה במפורש כותבת "ניער את הקדירה" ורק כך נותנת המשנה לחתיכה הראשונה יכולת לאסור את שאר החתיכות משמע שהחתיכה אינה ברוטב ורק ע"י הניעור הקדרה משתתפת בביטול.

קשה אם החתיכה נאסרת כולה שתאסור גם את החתיכה התחתונה לה? תוס' מתרץ – מצינו מקרה כזה בג"מ (קח:) נפלה טיפת חלב על חתיכה ולא ניער ולא כיסה. אומרת הגמ' מבלע בלע מפלט לא פלט. משמע שהחלב שאסר את החתיכה הראשונה לא ממשיך לחתיכה התחתונה אם לא ניער כלל.

דף (קח:) "טיפת חלב שנפלה על חתיכה כיוון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשת נבילה 
ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דברי ר' יהודה.  
וחכמים אומרים עד שתתין טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות.
 אמר רבי נראין דברי ר' יהודה - בשלא ניער ולא כיסה ודברי חכמים - בשניער וכסה".
 הגמ' שואלת: מאי לא ניער ולא כיסה? אילמא לא ניער ולא כיסה כלל 
 [אם נעמיד שרבי פסק כר' יהודה במקרה הזה קשה שהרי] 
 מבלע בלע מפלט לא פלט [החלב לא יוצא מהחתיכה ללא ניעור אלא רק טעם בשר יוצא]
 קסבר רבי אפל"א "''''

נשאלת השאלה למה טעם הבשר לבדו לא אוסר את הקדרה אף ללא ניעור???

מגמ' זו משמע שטעם הבשר לא אוסר כלל ללא טעם החלב.

אך הראשונים נחלקו בהסברה :

שיטת הר"ן: שאלת הגמ' "מאי לא ניער" היא אליבא מ"ד אפל"מ ורק לשיטתו הבשר לא אוסר לבדו ללא חלב אך למסקנה רבי סובר כאפל"א שטעם הבשר אוסר לבדו את שאר החתיכות. ולכן המחלוקת בין אפל"א לאפל"מ לשיטת הר"ן היא : גם בדילול וגם בהפרדה יש מח' אפל"א ואפל"מ.

מ"ד אפל"מ סובר : (אין חנ"נ) ביחס לחתיכה- אם יבשלו אותה אם עוד חתיכות תדולל החתיכה מטעם חלב ותותר ע"י 60. ביחס לחתיכות- רק ע"י שיצא טעם בשר וחלב ביחד מהחתיכה לחתיכות יאסרו החתיכות.

מ"ד אפל"א סובר : ביחס לחתיכה - טעם העצמי של החתיכה אסור אף ללא חלב. ביחס לחתיכות- טעם הבשר אוסר את החתיכות.

שיטת ר"י ורשב"א: שאלת הגמ' "מאי לא ניער" היא לא בשיטת מ"ד מסוים אלא מציאותי למה התכוון רבי וזו ראיה ברורה שטעם לבדו לא אוסר והמח' של אפל"א ואפל"מ היא בנושא אחר. ולכן המח' בין אפל"א לאפל"מ בהבנת ר"י ורשב"א היא : אין מחלוקת אם הפרידו את החלב מהבשר ולכו"ע הבשר איננו אוסר אלא המחלוקת היא אם דיללו את טעם הבשר ע"י בישול בעוד חתיכות האם החתיכה נשארת באיסורה.

אפל"מ: ביחס לחתיכה - אם יבשלו אותה אם עוד חתיכות תדולל החתיכה מטעם חלב ותתור. ביחס לחתיכות - רק ע"י שיצא טעם בשר וחלב ביחד מהחתיכה לחתיכות יאסרו החתיכות.

אפל"א: ביחס לחתיכה- אם עדגיין נשארו שאריות חלב בחתיכה נשארת אסורה אך אם יוציא את החלב שאפי' משהו לא ישאר היא מותרת. ביחס לחתיכות- כיוון שיוצא טעם חלב וטעם בשר החתיכה אוסרת אותן.

ההכרעה ההלכתית בנושא : השו"ע ביו"ד סימן צ"ב כתב נפל חלב לתוך קדירה של בשר, טועמין החתיכה שנפל עליה החלב, אם אין בה טעם חלב, הכל מותר. ואם יש בחתיכה מטעימת חלב, נאסרה אותה חתיכה. כלומר החתיכה נעשת נבילה ועכשיו החתיכה יכולה לאסור את כל האוכל שבקדרה ולכן משערין בכולה, אם היה בכל מה שיש בקדירה מהחתיכות והירק והמרק והתבלין כדי שתהא חתיכה זו אחד מששים מהכל, החתיכה אסורה והשאר מותר במה דברים אמורים ,שצריך 60 בכל האוכל שבקדרה מול החתיכה שנאסרה בשלא ניער הקדירה בתחלה כשנפל החלב, אלא לבסוף...

נחלקו האחרונים כמו מי הכריע השו"ע :

ט"ז (סק"ב) : השו"ע פסק כשיטת רש"י כיוון שנקט את לשון הרמב"ם (פ"ט ה"ט). והרמב"ם דיבר בתחילה ללא ניעור, משמע שאף ללא ניעור אם יש בחתיכה מטעימת חלב נאסרה אותה חתיכה ואם אין 60 בקדרה נאסרה אף כל הקדרה. שהרי לפי רש"י בהבנת הט"ז (בניגוד לד"מ) כל הקדרה תאסר לבסוף אף ללא ניעור ובהמשך דבריו "אלא לבסוף" הסביר הט"ז סק"ה שהניעור בסוף הוא עצה טובה שלא ישאר טעם חלב בחתיכה.

ש"ך (סק"ד): שו"ע פסק כר"י(תוס'). וחולק על הט"ז בנק' הכסף שהרי כתוב במפורש " במה דברים אמורים, בשלא ניער הקדירה בתחלה כשנפל החלב, אלא לבסוף" משמע שאם לא היה מנער כלל אף לא לבסוף אין הקדרה נאסרת. מובן מכאן שהשו"ע דיבר שהחתיכה מחוץ לרוטב ורק היא תיאסר ורק אם ינער את הקדרה יאסר שאר הקדרה כהבנת ר"י.

פסיקת הרמ"א : וכן אם לא ניער כלל, את הקדרה כאשר נפלה הטיפה לא בתחלה ולא בסוף, ולא כיסה כלל, אם יש ס' בקדירה נגד טיפת חלב שנפל, אינו אסור רק החתיכה לבד, ושאר הקדירה מותרת.

5 שיטות בהסבר הרמ"א:

ש"ך (סק"ו) – הרמ"א דיבר על מקרה אחר מהשו"ע באופן שהחתיכה נמצאת חלקה ברוטב והסתפק האם לפסוק כרש"י או כר"י ולכן החמיר כשניהם והצריך 60 לבטל את הטיפה כי חשש לר"י ושהחתיכה אסורה אם אין 60 כי חשש לרש"י. נשאר קשה על הש"ך המילה "וכן".

ט"ז (סק"ב) – הרמ"א דיבר על אותו מקרה של השו"ע והוא הסביר כרש"י והרמ"א פסק כר"י שהטיפה מתפשטת בכל הקדרה ומספיק 60 כנגד הטיפה, אך מ"מ הרמ"א שהחתיכה עצמה אסורה מסברה דנפשיה שכן נשאר בה יותר טעם. נשאר קשה על הט"ז הרמ"א בסע' ד' שפסק שצריך 60 נגד החתיכה משמע שפסק כרש"י שהיא נאסרת תחילה מן הדין.משבצ"ז (סק"ה): כתב להלכה סבר הט"ז שהעיקר בדעת הרמ"א כהכרעתו בסע' ד'.

רע"א – הרמ"א מובן ע"פ דבריו בסי' ק"ה שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן ומחמירים תמיד ולכן שכולה חוץ לרוטב חתיכה עצמה- אסורה שאין אנו בקיאין ולכן אמרינן שהחלב הכחוש מפעפע רק בה. ושאר הקדרה מותרת אם יש 60 נגד החלב כיוון שיש ספק שהחלב מפעפע בכל הקדרה אף ללא רוטב.

באר הגולה – הגיה "אם אין 60 בקדרה..." משמע שפסק כרש"י אך קשה כי פשוט שכאשר החתיכה מחוץ לרוטב אין הקדרה מצטרפת לביטול הטיפה.

הגר"א – הגיה "אם אין 60 בה חתיכה נגד טיפת החלב..." ובא ללמדנו שהחלב אינו ממשיך לקדרה ללא ניעור ולכן היא לא נאסרה. משמע שסובר כהבנת ר"י ורשב"א בהפרדה גמורה ולא כהר"ן.

נושא ב. ביאור חנ"נ בשאר איסורים :[עריכה | עריכת קוד מקור]

 מקור : חולין דף (ק.) מדובר שנפלה חתיכת נבילה על חתיכות כשרות שהיו בקדרה והתבשלו'

רבה בר בר חנה סבר שחתיכת האיסור תאסור כאשר יהיה טעם של נבילה ברוטב 
ובחתיכות ואז כל הקדרה  נאסרה.' 
רב סבר שמספיק שחתיכת איסור שנפלה נותנת טעם בחתיכה אחת מהחתיכות שבקדרה 
כדי שהיא תאסור את כל    הקדרה'
כי  א"א לטעום אם יש טעם איסור כי לאיסור וההיתר יש אותו טעם.'

מצינו ג' שאלות על דברי הגמ':

1. שאלת הגמרא - מדוע רב הצריך שחתיכת היתר הראשונה תקבל טעם מהאיסור הרי האיסור נמצא וכל צריך להיות אסור מדין מין ומינו לא בטיל? עונה הגמ' בשיטת אביי בשקדם וסילקו.

2. תוס' ד"ה בשקדם - למה הצריך רב שהחתיכה הראשונה תקבל "טעם" מהאיסור כדי לאסור מספיק שקיבלה רק "משהו" כדי לאסור מדין מין ומינו לא בטיל?

3. הר"ן – למה הצריך רב שהחתיכה הראשונה תעשה נבילה כדי לאסור את החתיכות אלא אפילו שהיא לא נ"נ, רק "משהו" מהאיסור יאסור את השאר מדין מין ומינו לא בטיל? הראשונים דנו בשתי השאלות האחרונות:'

שיטת הרמב"ן : ביחס לשאלה 2 - אפילו רק ע"י "משהו החתיכה נאסרת ואוסרת את כולן. ורב אסר את החתיכה הראשונה אפילו שקיבלה רק "משהו" מהאיסור. קשה - שהרי כתוב "כיוון שנתן טעם בחתיכה". תירוץ- הרמב"ן לומד משפט זה לא כפשוטו אלא כיוון שנתבשל עמה וקיבלה רק "משהו" מהאיסור נ"נ ואוסרת את כולן. "כיוון שנתן טעם" - אינו כפשוטו. "חתיכה עצמה נ"נ" - כפשוטו. למסקנה יש חנ"נ בש"א.

ביחס לשאלה 3 - אם לא נומר שהמשהו עושה את החתיכה נבילה אין יכולת למשהו לאסור את השאר כי משהו כמאן דליתא לולי שיעשה חנ"נ ואז החתיכה עצמה אוסרת את שאר הקדרה. משמע שחלק על הפרדה גמורה והחתיכה אוסרת אף ללא איסור.

שיטת ר' אפרים : ביחס לשאלה 2 - מתוך שאלה זו הבין ר"א שאם החתיכה הראשונה קיבלה רק משהו אין היא יכולה לאסור את שאר החתיכות מדין מין ומינו כיוון שמשהו נחשב שאינו ואם קיבלה טעם אין החתיכה הראשונה נ"נ אלא הטעם נחשב כבעין ולכן נאסר שאר הקדרה מדין מין ומינו לא בטיל. ולכן "כיוון שנתן טעם" - כפשוטו. "חתיכה עצמה נ"נ" – אינו כפשוטו אלא נ"נ – הטעם נחשב כנבילה בעין למסקנה אין חנ"נ בש"א.

ביחס לשאלה 3 - אין שאלה כי אין חנ"נ כלל.

שיטת ר"ת: ביחס לשאלה 2 - אין משהו מהאיסור מספיק כדי לאסור את החתיכה הראשונה כדי שתוכל לאסור מדין מין ומינו לא בטיל אבל היא נאסרת בעצמה מה שאין כן טעם הוא גורם לחתיכה להעשות נבילה ואוסרת את כולן מדין מין ומינו לא בטיל. ולכן "כיוון שנתן טעם" - אינו כפשוטו. "חתיכה עצמה נ"נ" - כפשוטו. למסקנה יש חנ"נ בש"א.

ביחס לשאלה 3 - נושא זה נידון בסוגיית "תרי משהו" .

ההכרעה ההלכתית בנושא :

שו"ע סימן צ"ב סעיף ד'- לא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה, אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים. כגון כזית חֵלב שנבלע בחתיכה, ואין בה ששים לבטלו, ונאסרה, ואחר כך בישלה עם אחרות, אין צריך אלא ששים כדי כזית חֵלב, ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת.

השו"ע הכריע כר' אפרים שאין חנ"נ בשאר איסורים כלל ולכן כאשר יש 60 כנגד האיסור אף החתיכה שנאסרה ממנו ראשונה תחזור להיות מותרת. שזו ממש שיטת מ"ד אפל"מ. אך בסימן ק"ו סעיף א' פסק השו"ע שאף בשאר איסורים החתיכה נשארת באיסורה

ומצינו שזו מחלוקת ראשונים

שיטת הטור: בש"א אמרינן אפל"מ וחתיכה חוזרת להיתרה והאיסור נסחט לכל התבשיל ומתבטל. שיטת הרשב"א: בש"א אמרינן אפל"א וחתיכה נשארת באיסורה. וכך פסק השו"ע בסי' ק"ו.

תירוצים לסתירה :

הש"ך סק"יא - אין סתירה, אלא כאן השו"ע כתב שהחתיכה שנאסרה בש"א חוזרת להיות מותרת הוא כדי להבדיל בין סע' ג' ששם מדובר על חתיכה שנאסרה מחלב והרוטב מותר אם יש 60 כנגדה אך כל החתיכות שבקדרה אסורות אם אותה חתיכה ראויה להתכבד אפי' שעכשיו אינו מכירה היא אוסרת את כולן כיוון שאיסורה מחמת עצמה כדין חהר"ל. לעומת סע' ד' שנאסרה מש"א ואע"פ שהיא ראויה להתכבד ואינה מכירה אינה אוסרת את החתיכות כיוון שאין איסורה מחמת עצמה ולכן לא חל דין חה"ל ולכן אם היה בקדרה 60 נגד כל הקדרה מותרת. (כולל אותה חתיכה כיוון שמדובר שלא מכירה בהבנת הש"ך).

הגר"א ביאר את הסתירה – השו"ע בסי' צ"ב כתב את שיטת הטור ובק"ו כתב את שיטתו שלו.

שיטת הרמ"א להלכה :

הרמ"א כתב - "וי"א דאמרינן בכל האיסורין חנ"נ וכן המנהג פשוט ואין לשנות. משמע שפסק כר"ת. אע"פ שהרמ"א מחמיר שאומרים חנ"נ בש"א מ"מ באופן שהאיסור נפל על חתיכה שמקצתה ברוטב מיקל הרמ"א והחתיכה לא תאסור את שאר החתיכות.

ואלו הן הסיבות לקולא זו: א. לפי ר"י האיסור מתבטל בכל הקדרה. ב. י"א שאין חנ"נ בש"א (ר' אפרים). כל זה אפילו שהרמ"א מחמיר בכל סיבה בנפרד.

הש"ך סקי"ג- ביאר ברמ"א שבתחילה נאסרה החתיכה ורק כאש ניער או כיסה את הקדרה נאסרות שאר החתיכות. כיוון שהבין שמחמיר כרש"י (שאוסר ת האחרות רק עם ניער או כיסה) שהרי לשיטת ר"י אין צורך כלל לנער.

ט"ז סקי"ד,ה - ביאר שהרמ"א החמיר בבב"ח כשיטת רש"י שאף ללא ניעור אוסרת אותה חתיכה את כל האחרות (וכך משמע מלשון הרמ"א כאן). אך בשאר איסורים הרמ"א מיקל כשיטת ר"י שאינה אוסרת את האחרות אם מקצתה ברוטב.

נושא ג' חנ"נ לח בלח :[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור: ע"ז דף (עג.)"אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים 
   רואין את ההיתר כאילו אינו  והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו" 

ביאור הראשונים בנושא :

תוס' ד"ה בשקדם: יש חנ"נ לח בלח. תוס' הביאו גמ' זו כראיה לר"א שאין חנ"נ בש"א. מדוע מספיק 60 במים כנגד היין נסך ולא כנגד כל היין שבבור שהרי נומר שנ"נ? תוס' תירצו לשיטת ר"ת שסובר שיש חנ"נ בש"א שכאן היין נאסר מהיין נסך במשהו ולכן לא נ"נ מכל זה משמע של ר"ת אמרינן שיש חנ"נ לח בלח מכיוון שיכלו לתרץ בפשטות שלא אמרינן חנ"נ לח בלח.

הר"ן ד"ה אבל עיקר נראה לי: דין חנ"נ בלח תלוי באופן יצירת התערובת. אם הפעולה היתה בישול – אומרים חנ"נ לח בלח. כיוון שזה דומיה בשר וחלב שדרך בישול אסרה התורה ולכן אף בש"א נ"נ. אם הפעולה היתה עירוב לח בלח בצונן – לא אמרינן שנ"נ ועל זה דיבר הגמ' לעיל.

סיעת האומרים אין חנ"נ לח בלח: ראייתם בפשטות מהגמ' הנ"ל אך קיים הבדל בין הראשונים בהגדרת החנ"נ. הרשב"א : חנ"נ בלח אנו אומרים שיש יכולת בליעה כיוון שאז אין האיסור יוצא ומתערב לגמרי בחתיכות אלא תמיד ישאר יותר בחתיכה. אך בלח אין הוא בולע ולכן האיסור מתערב בשווה בכל ההיתר.

מרדכי : חנ"נ אנו אומרים דווקא בחתיכה כיוון שהיא ניכרת ומובדלת מהשאר אך בלח לא כיוון שאינו מובדל נחשב כאילו האיסור נמצא בכל ההיתר לעומת חתיכה שיש לו מקום משלו.

רע"א והחוו"ד מביאים נפק"מ: כאשר החתיכה נימוחה. לרשב"א – האיסור מתערב בשווה ולא נומר חנ"נ. למרדכי – דין חנ"נ אינו נפקע אף לאחר שנימוחה.

להלכה : הגר"א סובר שהרמ"א פסק כהר"ן:

לשון הרמ"א – "יש אומרים דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אם נתערב איסור לח בהיתר לח, ואחר כך נתערב הכל בהיתר אחר, ואין צריכים רק ששים נגד האיסור שנפל (מרדכי פכ"ה בשם רשב"א ור"ן בשם ראב"ד). ויש לסמוך על זה בשאר איסורים לצורך הפסד גדול, אבל לא בבשר וחלב".

משמע מלשונו "אם נתערב איסור לח בהיתר לח" שמדבר על עירוב של לח בלח בצונן (כי אם היה רוצה להתייחס לבישול של לח בלח היה צריך לומר תרכובת של לח בלח). ופסק כר"ן שאין חנ"נ לח בלח בצונן ויש לסמוך עליו בהפסד מרובה אך לח בלח מבושלים אסורים מעיקר הדין ואין להקל כלל.

נשאלת השאלה - מה הדין כאשר העברת הטעמים נעשתה שלא ע"י בישול באיסור לח בלח למשל ע"י כבישה, מליחה, צליה.

תשובה – ע"פ הבנת הגר"א שהרמ"א פסק כר"ן שאמרינן חנ"נ בש"א רק מתי שדומיה לבשר בחלב שדרך בישול אסרה התורה לכן כל דרך העברת טעמים שאינה אסורה בבב"ח מדאורייתא פסק להקל בהפסד מרובה כר"ן.

נושא ד' חנ"נ בשאר איסורים תרי משהו :[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור חולין דף (ק.)  "דרש רבה בר בר חנה – חתיכה של נבילה ושל דג טמא...
אוקי רב אמורא עליה ודרש – כיוון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ 
ואוסרת כל החתיכות מפני שהן  מינה"

הראשונים הקשו מס' קושיות על גמ'זו:

קושיית התוס' ד"ה שקדם – למה הצריך רב שחתיכה ראשונה תקבל טעם כדי לאסור מספיק שקיבלה רק משהו ותאסור מדין מין במינו לא בטיל ?

קושיית הר"ן – למה הצריך רב שהחתיכה הראשונה תעשה נבילה כדי לאסור את החתיכות אלא אפילו שהיא לא נ"נ, רק "משהו" מהאיסור יאסור את השאר מדין מין ומינו לא בטיל?

הר"ן: לגביי קושיית התוס' – משהו לא עושה את החתיכה הראשונה נבילה אלא רק טעם. לגביי קושייתו – ר' יהודה סובר שמין ומינו לא בטיל אפילו במשהו אבל כלל זה נאמר דווקא שהמשהו איסור עומד בפני עצמו וכלשונו "אין כוח אחר מעורב בו" אך אם נבלע בחתיכה ויוצא אנו נקרה מב"מ אלא מין באינו מינו כי הוא מעורב בחתיכה אחרת.

נקודות הכסף (סק"ד) "תרי משהו אמרינן": הש"ך סבר כגישת הר"ן שיש הבדל אם חתיכת איסור נופלת לחתיכות של היתר שהאיסור עומד בפני עצמו ולכן אסור מדין מין במינו לא בטיל לר' יהודה. לעומת אם האיסור משהו נבלע בחתיכה והיא נפלה לחתיכות היתר אז דנים את התערובת מדין מין באינו מינו כיוון שהאיסור חלק מהחתיכה ולא עומד בפני עצמו. ועוד יוצא מהר"ן אם נניח שהחתיכה נ"נ טעם החתיכה ללא האיסור משהו יאסור את שאר החתיכות ולכן יוצא שסבר שלא אומרים הפרדה גמורה.

כאשר החתיכה נבלעת ממשהו איסור ונפלה לתערובת ומכירה \ אינו מכירה:

החתיכה אינה נבילה אך המשהו יוצא לתערובת השנייה ולכן צריך 60 בתערובת השנייה מדין מין באינו מינו. אך בפסח כיוון שגם מין באינו מינו לא בטיל אז גם התערובת השנייה נאסרת ובדשל"מ – מין באינו מינו כן בטל ולכן מספיק 60 בתערובת השנייה נגד המשהו

היתר לח שנאסר במשהו ונפל להיתר נוסף:

משהו האיסור שהתערבב בהיתר הראשון אינו נבלע בו אלא נחשב כבעין וכן בתערובת השנייה ולכן בדשל"מ – צריך 60 נגד המשהו כדין מין באינו מינו. ובפסח – הכול נאסר כי מין באינו מינו לא בטיל.

ר"ת (תוס' בשקדם) :

לגביי קושיית התוס' – משהו לא עושה את החתיכה הראשונה נבילה אלא רק טעם. לגביי קושיית הר"ן – מצינו מ"ח אחרונים בהבנתו.

רעק"א: משהו עושה את החתיכה הראשונה נבילה אך לא אוסר את שאר החתיכות כיוון שאינו עובר עליהן. אפשר להסיק שכדי לאסור את שאר החתיכות צריכים דווקא את האוסר והנאסר ולכן יוצא בשיטה זו שאומרים את דין הפרדה גמורה.

שיטת הט"ז (סק"טז) "תרי משהו לא אמרינן": כאשר החתיכה נבלעת במשהו ונפלה לתערובת ומכירה: החתיכה הראשונה נ"נ ומשום כך שנפלה לתערובת השנייה יש לשער 60 נגד כל החתיכה ואינה אוסרת את התערובת השנייה במשהו מדין מב"מ לא בטיל או בפסח שחמץ אינו בטל כיוון שהמשהו אינו יוצא אלא רק טעם החתיכה שבלוע בה יוצא והוא לא אוסר כיוון שלעולם נצטרך את האוסר והנאסר כדי לאסור.

המשבצ"ז מקשה – מדוע הצריך 60 כדי להתיר את התערובת הרי המשהו אינו יוצא החוצה ולכן יש להוציא את החתיכה שנאסרה וכל השאר מותר אף בפחות מ60.

משהו ניבלע בחתיכה והוא נפל לתערובת ואינו מכירה:

הרוטב – אינו נאסר כיוון שהאיסור משהו אינו יוצא. החתיכות – נאסרו כיוון שלא אומרים בפסח חד בתרי בטיל, לכן החתיכה שנאסרה תאסור את כל החתיכות מדין יבש ביבש.

היתר לח שנאסר במשהו ונפל להיתר לח נוסף:

המשהו האיסור נחשב כבעין בתערובת הראשונה כי לא שייך בליעה בלח ולכן אם נפל לתערובת שניה עדיין נחשב כבעין ולכן אוסר הכול מדין מב"מ לא בטיל. בפסח – דין מב"ב ודין אינו מינו שווים שלא בטיל. בדשל"מ – מין באינו מינו מותר ב60.

הלכה למעשה – במקרה שבחתיכה נבלע משהו ונפלה לתערובת ומכירה ויש רוב כנגד החתיכה. שער הציון סי' תס"ז סעיף ז' – הכריע לאסור כדעת הש"ך שהתיר את התערובת השנייה רק בהנאה ובמקום הפסד"מ ובמניעת שמחת יו"ט הקל כט"ז והתיר את התערובת אף באכילה.

נושא ה' חנ"נ בכלים :[עריכה | עריכת קוד מקור]

הר"ן בשם הרמב"ן : יש חנ"נ בכלים.

ומבאר הפמ"ג משבצות זהב ס"ק ח' כמו דאמרינן אין טומאה בלועה מטמאה טהרה בלועה ה"ה אין איסור בלוע בכלי מבטל היתר.

הרשב"א: חנ"נ שייך רק במזון ולכן בכלי חרס לא אומרים חנ"נ לעומת בלוע שבכלי כן אומרים חנ"נ.

מרדכי : כלי חרס – אומרים חנ"נ. כלי מתכת – לא אומרים חנ"נ.

פסיקת השו"ע בנושא : שו"ע סעיף ה' - אם ידוע כמה הוא האיסור, כגון כף חדשה או שאינה בת יומא שניער בה ובלעה כזית חלב, ואחר כך ניער בה קדרה של בשר, אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה... ויש מי שאומר שגם בזו אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה.

משמע שהכריע כרשב"א אך הביא גם את הר"ן

פסיקת הרמ"א בנושא : המשך דברי הרמ"א - ויש שאינן מחלקין בין כף ישן לחדש, רק בין כלי חרס לשאר כלים (מרדכי פ' גיד הנשה) ואומרים דבכלי חרס דאי אפשר להפריד האיסור על ידי הגעלה אמרינן הכלי נעשה נבלה, אבל לא בשאר כלים, וטוב לחוש לחומרא וע"ל סימן צ"ב.

ההבנת הרמ"א במרדכי : כלי חרס אפילו חדש יש בו חנ"נ ואילו בשאר כלים אפילו ישנים אין בהם חנ"נ. למסקנה סיים הרמ"א " וטוב לחוש לחומרא "היינו שאינו מקבל את הקולא של המרדכי (בשאר כלים אפילו שישנים שאין בהם חנ"נ) אלא אף בהם יש חנ"נ . ובכלי חרס אפילו חדש יש חנ"נ לחומרא.

הט"ז סק"ח: המרדכי סבר שיש חילוק בכלי חדש. שבכלי חרס חדש – יש חנ"נ כיוון שאינו חזר לכשרו ודומה לחתיכה שנאסרה שאינה חוזרת לעולם להיתרה, ובשאר כלים – אין בהם חנ"נ כיוון שאינם דומים לחתיכה שנאסרה וחוזרים להכשרם ע"י הגעלה.

הט"ז להלכה פוסק : כאשר הכלי חדש או אינו בן יומו : באיסור בב"ח : כלי חרס – יש חנ"נ בכלי. כלי מתכת – אין חנ"נ בכלי.

בשאר איסורים : כלי חרס ומתכת – אין חנ"נ בכלים. מכיוון שיש מ"ח אם יש חנ"נ בש"א ואף שאנו מחמירים בזה זה רק בבלוע אך בגוף הכלי לא מחמירים. בהפסד מרובה : באיסור בב"ח – אין להקל. בשאר איסורים – מקלים שאין חנ"נ כלל.

ש"ך סקכ"א : בכלי חרס חדש לא שייך לומר חנ"נ וכל דברי המרדכי נאמרו בכלי ישן והחילוק הוא שבכלי חרס – יש חנ"נ . ובשאר כלים – אין חנ"נ כיוון שמועילה להם הגעלה. וכך סברו המהרש"ל והב"ח והגר"א.

הש"ך פוסק להלכה : באיסור בב"ח כאשר הכלי ישן: בשאר כלים – יש חנ"נ בבלוע. בהפס"מ – אין חנ"נ. כלי חרס – יש חנ"נ אף בהפס"מ.

שאר איסורים: בכל הכלים אומרים חנ"נ בבלוע לכתחילה ובהפסד אפילו אינו מרובה יש להקל שלא אומרים.