חמץ נוקשה

                                                    חמץ נוקשה 

שנינו בפסחים פ"ג משנה א' [מב.]: "ואלו עוברין (רש"י-"עליהן בבל יראה ובבל ימצא") בפסח: "כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. רא אומר אף תכשיטי נשים. זה הכלל כל שהוא ממין דגן- הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת".

ובגמ' שם [מג.] אמרו: "מאן תנא דחמץ דגן גמור עי תערובות, ונוקשה בעיניה, בלאו? (רש"י שם: "מאן תנא דמתני'"- "דאית ליה חמץ דגן גמור, שנתערב במין אחר, ואינו בעין- שנימוח. אי נמי חמץ נוקשה- רע, ואיתיה בעיניה, מוזהרין על אכילתו בלאו? דקתני מתני': "כותח הבבלי ושיכר המדי"- חמץ דגן גמור, אלא שנתערב בדבר אחר. ו"תכשיטי נשים"- בעיניה הוא, אבל נוקשה הוא- דאינו ראוי לאכילה. וקתני "באזהרה"- שעובר עליהן בלאו") אמר רב יהודה אמר רב: רמ היא, דתניא: "שיאור: ישרף, ונותנו לכלבו, והאוכלו בארבעים"- שמעינן ליה לרבי מאיר: נוקשה בעיניה- בלאו, וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת (רש"י ד"ה "שיאור": "שלא נתחמץ כל צורכו. שיאור- פליגי במתני': רמ קרי "שיאור" את שהכסיפו פניו- וזהו תחלת חימוצו, ולר' יהודה הוי "שיאור"- שהתחיל ליסדק כבר סדקין דקין כקרני חגבים- אחד לכאן ואחד לכאן. אבל שהכסיפו פניו- לרבי יהודה- מצה היא!... והכא הכי קאמר: "שיאור ישרף"- דאסור בהנאה. "שיאור דרמ": הכסיפו פניו, ישרף- לרמ, ו"שיאור דרבי יהודה" ישרף- לר' יהודה. וסיפא, דקתני: "ונותנו לפני כלבו"- אליבא דרבי יהודה קאמר ליה, ואשיאור דרמ קאי. "והאוכלו בארבעים אתאן לרמ"- כלומר: לרמ, האוכלו לשיאור זה- שרבי יהודה מתיר בהנאה- סופג את הארבעים. אלמא, שמעינן ליה לרמ, דאית ליה חדא מהני תרתי דמתני': דקאמר "נוקשה בעיני' בלאו", כגון שיאור דנוקשה הוא- דאינו ראוי לאכילה, הואיל והחמיץ קצת ולא גמר, ולהחמיץ עיסות אחרות כשאור, נמי לא חזי. וקאמר: "בלאו", וכש חמץ גמור עי תערובת- דקסבר רב יהודה: עי תערובת חמיר מנוקשה בעין. והאי "לאו" דנוקשה, נפקא ליה מ"כל מחמצת לא תאכלו": "כל"- רבויא הוא כדלקמן"). רב נחמן אמר: רא היא, דתניא: "על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו- דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום". ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת- בלאו, וכל שכן נוקשה בעיניה. ורב נחמן, מט לא אמר כרב יהודה? (רש"י:"דמוקי מתני' כר"מ") אמר לך: דילמא עד כאן לא קאמר רמ התם, אלא נוקשה- בעיניה, אבל חמץ דגן גמור על ידי תערובת- לא! (רש"י: "רב נחמן סל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור עי תערובת") ורב יהודה, מט לא אמר כרב נחמן? אמר לך: עד כאן לא קאמר רא התם, אלא חמץ דגן גמור עי תערובת, אבל נוקשה בעיניה- לא אמר!

תניא כוותיה דרב יהודה (רש"י: "דאמר חמץ גמור בתערובת חמור"): ""כל מחמצת לא תאכלו"- לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת? תל "כי כל אוכל חמץ ונכרתה"- על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו". מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו? רא היא, ואילו נוקשה בעיניה- לא קאמר! שמ: נוקשה לרא לית ליה!".

בהגדרת המושג "חמץ נוקשה" נחלקו המפרשים : רבנו חננאל [מג.] כתב: "פי' נוקשה- שאינו חמץ גמור" . לעומתו כתב הריטב"א [מב. ד"ה "ר' אליעזר"]: "נוקשה... חמץ רע שאינו ראוי לאכילה", וכ"כ רש"י [מג.] ד"ה "מאן תנא"- (מובא בהקדמה). ונחלקו האחרונים אם "עכ"פ ראוי לאכילה קצת" או שאינו ראוי לאכילה כלל. עוד החלקו האחרונים בסיבת הפטור (עכ"פ מכרת) ב"חמץ נוקשה" .

שיטות הראשונים להלכה: בראשונים מצאנו כמה שיטות מרכזיות בעניין חמץ נוקשה וביחס לתערובת חמץ, כשאין בו "כזית בכדי אכילת פרס": 1) הרי"ף עפ"י הסבר הרמב"ן והר"ן - כנגד סתם המשנה בדף [מב.] המחייבת, על אכילת חמץ נוקשה, יש "סתמא" נוספת בפרקנו [מח:]: "שאור ישרף, והאוכלו פטור". ממילא לא שייך לומר שהלכה בחמץ נוקשה כסתם משנה שאסרתו, כי אדרבה- הכלל הוא שהלכה כסתמא בתרא (באותה מסכת), וא"כ יש לפסוק שהאוכל חמץ נוקשה פטור. אולם הר"ן הוסיף שמכל מקום חמץ נוקשה אסור מדרבנן. לשיטה זו ה"ה שבתערובת חמץ הנ"ל פטור מן התורה. 2) הרי"ף עפ"י הסבר ה"מנחת ברוך" (סי' מ"ז)- המשנה [שם] לא באה לחייב מלקות בחמץ נוקשה, אלא לומר שחמץ זה (וה"ה לתערובת חמץ שאין בה כזית בכא"פ) אסור מדאורייתא ללא מלקות . 3) בעל המאור - פוסק כסתם המשנה- שעל חמץ נוקשה (וה"ה לתערובת חמץ) עובר בלאו (והאוכלם חייב מלקות). 4) הראב"ד - פוסק כסתם המשנה [בדף מב.]. ולדעתו מודים חכמים לר"מ בנדון זה- שבחמץ נוקשה עובר בלאו. משא"כ בתערובת חמץ הדין הוא שפטור, כשאין בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס.