הבדלים בין גרסאות בדף "חיוב תפילה בציבור"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 60: שורה 60:


וכן פסק להלכה מרן ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x458 (אורח חיים צ ט)].
וכן פסק להלכה מרן ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x458 (אורח חיים צ ט)].
=== הגדרת שעה שהציבור מתפללים ===


[[קטגוריה: תפילה]]
[[קטגוריה: תפילה]]

גרסה מ־21:58, 14 ביוני 2018

Incomplete-document-purple.svg יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מקורות
בבלי:ברכות ז ב - ח א; פסחים מו א
רמב"ם:תפילה ח א
שולחן ערוך:אורח חיים צ ט; צ טז-יז

החובה והמעלה של התפילה בציבור, או בשעה שהציבור מתפללים.

סוגיות הגמרא

בכמה מקומות בגמרא נזכרה מעלתה של תפילה בציבור בבית הכנסת.

ברכות

בגמרא (ברכות ו ב), אומר רבין בר רב אדא בשם רב יצחק, שמי שרגיל לבוא לבית הכנסת, ולא בא יום אחד, הקב"ה שואל עליו, שנאמר (ישעיה נ י): "מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו". שאם הלך לדבר מצוה - נוגה לו. אך אם הלך לדבר הרשות - אין נוגה לו.

עוד שם בגמרא (ברכות ו ב) בשם ר' יוחנן, שכשהקב"ה בא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה, מיד הוא כועס, שנאמר (ישעיה נ ב): "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה".

ובמקום אחר בגמרא (ברכות ז ב - ח א) מובא מעשה ששאל רב יצחק את רב נחמן מדוע לא הגיע לבית הכנסת באותו היום, והשיב לו שלא יכל מחמת תשישותו. אמר לו רב יצחק שעל כל פנים היה לו לאסוף עשרה ולהתפלל איתם, והשיב לו רב נחמן שטירחה היא לו.
אמר לו רב יצחק שאם כן היה לו לשלוח שליח שיודיע לו באיזו שעה הציבור מתפללים, ולהתפלל איתם באותה שעה, אף שאינו עמהם בבית הכנסת. וביסס דבריו על פי דברי ר' יוחנן בשם רשב"י על הפסוק: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", שהשעה שבה הציבור מתפללים היא עת רצון, ולכן יש לכוון את התפילה לשעה זו.
וכן אומר ר' נתן שם, שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר (איוב לו ה): "הן אל כביר לא ימאס". ואמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם.

ושם בהמשך (ברכות ח א) בשם ריש לקיש, כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס לשם להתפלל, נקרא שכן רע, וגורם גלות לו ולבניו. ור' יוחנן תלה את אריכות ימיהם של האנשים בבבל, בכך שהם מקדימים ומעריבים בבתי הכנסיות, וכן אמר ר' יהושע בן לוי לבניו שיעשו כן כדי שיאריכו ימים.

אמנם חלק מהגמרות הנ"ל ניתן לפרש שהמעלה היא דווקא מצד תפילה בבית הכנסת, ולא מצד התפילה במנין שבו, אך בפשטות הכוונה לתפילה בבית הכנסת בציבור דווקא.

פסחים

הגמרא (פסחים מו א) מביאה דברי ר' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש, שהמהלך בדרך והגיע זמן תפילה צריך ללכת ארבעה מילין. ומסביר רש"י (ד"ה לגבל) שאם יש בית כנסת לפניו בריחוק ד' מילין, צריך ללכת לשם.
עוד מבואר שם בגמרא, שזהו דווקא כשבית הכנסת נמצא לפניו, אך אם הוא נמצא מאחוריו אינו צריך ללכת אפילו מיל, אך פחות ממיל צריך ללכת גם לאחריו.

לפי רש"י דברי ר"ש בן לקיש אמורים לגבי תפילה במנין, לומר שהיא חובה גמורה, וצריך לטרוח וללכת ד' מילין כדי לקיימה. אמנם ראשונים אחרים פירשו שהדברים אמורים לענין אחר. רבנו חננאל פירשה לענין רחיצת ידיים לפני תפילה, ויש מפרשים לעניין עשיית צרכיו לפני תפילה. ולפי פירושים אלו, אין לגמרא זו ענין לסוגייתנו.

ראשונים

הרמב"ם (תפילה ח א) כותב שתפילת הציבור נשמעת תמיד, אפילו אם יש בהם חוטאים, ולכן צריך אדם תמיד לשתף עצמו עם הציבור. ושלא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור.
משמע בדברי הרמב"ם שאין זו חובה גמורה, אך כן צריך לעשות כדי שתתפילתו תתקבל.

הטור (אורח חיים צ) לעומת זאת כותב, שלא יתפלל אדם אלא בבית הכנסת ועם הציבור, ששם התפילה נשמעת. ורק אם הוא אנוס ואינו יכול ללכת לבית הכנסת, יכוון לשעה שבה הציבור מתפללים. והביא גם דברי ריש לקיש שמי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס, נקרא שכן רע.
ובהמשך דבריו (ד"ה גרסינן בפסחים) הביא דברי הגמרא בפסחים על פי פירוש רש"י, שצריך ללכת עד ד' מיל כדי להתפלל בעשרה. וכתב שפירוש זה של רש"י הוא עיקר, ולכן צריך להשתדל בכל כוחו להתפלל עם הציבור.

שלחן ערוך

מרן השלחן ערוך (אורח חיים צ ט) כותב שצריך אדם להשתדל להתפלל בבית הכנסת עם הציבור. אך מאידך כותב שרק אם הוא אנוס, שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכון לשעה שבה הציבור מתפללים.
ובהמשך דבריו (טז) כותב שההולך בדרך צריך ללכת לפניו עד ד' מילין, ולאחריו מיל כדי להתפלל בעשרה

גדר הפטור מתפילה בציבור

המגן אברהם (טז) כותב שהפטור מתפילה בעשרה הוא למי שתש כוחו, אע"פ שאינו חולה ממש, וכתב שכן מוכח מעובדא דרב נחמן ורב יצחק, שאם היה חולה ממש, לא היה שואל אותו רב יצחק למה לא הגיע לבית הכנסת.

כנגד הפסד ממון

בשו"ת יד אליהו (ז) כתב להלכה שבמקום שאדם יפסיד את ממונו, אין חיוב להתפלל בעשרה דווקא, והביאו הרב באר היטב (יב).

כנגד לימוד תורה

הרדב"ז (ב אלפים קלט) כתב שפשוט לו הדבר שטוב יותר להתפלל בבית מדרשו במקום קביעות לימודו מלהתפלל בבית הכנסת.

ראיות מסוגיות אחרות לגבי חובת תפילה בציבור

עירוב תחומין

שחרור עבד כנעני

הקדמת קריאת המגילה ליום הכניסה

תפילת היחיד בביתו בשעה שהציבור מתפללים

מתוך הגמרא שהובאה לעיל (ברכות ח א) שרב יצחק הוכיח את רב נחמן, עולה שגם אדם שמתפלל ביחידות יש לו לכוון את תפילתו לשעה שבה הציבור מתפללים.

אמנם הגירסה ברי"ף (ד א) וכן העתיק אחריו הרא"ש (א ז), אינה כן, והם השמיטו לגמרי כל המעשה הזה, ולפי גירסתם לכאורה אין ראיה לדין זה, רק לעצם מעלת התפילה בציבור או בבית הכנסת.
גם מהרמב"ם (תפילה ח א) אין ראיה לדין זה. אמנם הכסף משנה הזכיר דין זה, אך משמע שגם הוא לא למד זאת מעובדא דרב יצחק ורב נחמן, רק מעצם המעלה של תפילת רבים.
בשו"ת הרדב"ז (ב אלפים קלט) כתב בדעת הרמב"ם שתפילה עם הציבור אין הכוונה עימהם ממש בבית הכנסת, אלא אפילו הוא בביתו ושומע ממקומו את הציבור מתפללים, מתפלל עמהם ועונה לקדיש וקדושה. ומפרש כן גם בכוונת רב יצחק בדבריו לרב נחמן.

לעומתם כמה מהראשונים כתבו דין זה שיוצא מהגמרא על פי הגירסה שלפנינו.
רבנו יונה (ד א ד"ה אימתי עת רצון) כתב בשם הגאונים, שאפילו בשעה שאין האדם הולך לבית הכנסת, יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללים הקהל, וכן העתיק הריטב"א, וכן פסק להלכה הטור (אורח חיים צ)
גם המאירי (ו א ד"ה כל) כתב שאם אינו יכול להתפלל בבית כנסת, יתפלל בתוך ביתו בשעה שהציבור מתפללים.

וכן פסק להלכה מרן בשלחן ערוך (אורח חיים צ ט).

הגדרת שעה שהציבור מתפללים