חיוב חלה בעיסה העשויה להתחלק

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg סוגיה זו זקוקה לעריכה: ייתכן שהסוגיה סובלת מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו,
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מקורות
משנה: חלה א ה
בבלי:
ירושלמי: חלה א ה
רמב"ם: ביכורים ו יט
שלחן ערוך: יורה דעה שכו ב

עיסה שיש בה שיעור חלה, שנחלקה לחתיכות קטנות שאין בכל אחת חיוב חלה, או לאנשים שונים.

במצבים מסוימים, על אף שהעיסה בכמות מספקת להתחייב בהפרשה, בכל זאת אין חיוב הפרשת חלה אם הוא מתכוון בזמן הלישה להפקיע את החיוב. מועד החיוב בחלה הוא מעת הלישה ולא בעת האפיה. אם כך, נותר לשאול מה הוא הגורם המחייב את העיסה בחלה: המציאות הפיסית של הבצק בעת לישתו וכאן הלוא ישנו שיעור החייב בחלה או מחשבת האדם בעת גלגול העיסה וכיון שדעתו לחלק יופקע החיוב.

1. הגורם המחייב בחלה: העיסה או מחשבת הלש[עריכה | עריכת קוד מקור]

תמצית הגמרא: הירושלמי בחלה (פ"א, ה"ה) דן בשאלה זו. בירושלמי עולה סתירה בין שני מקורות תנאיים. מחד מופיע במשנה בחלה (א, ז): "נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה" ומאידך בבריתא נאמר "העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה". מיישב ר' יוחנן שיש לחלק בין אשה שהכל תלוי בדעתה לבין נחתום שאין הכל תלוי בדעתו כיון שהוא תולה אותה בדעת הלקוחות וכיון שכך "שמא לא/ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותה עיסה".

הדיון בראשונים: כלומר, ר' יוחנן סבר שמדובר בדין ייחודי בנחתום שכן הוא תולה דעתו בלקוחות, ואם לא ימצא לקוחות יעשה זאת פת לעצמו (רמב"ם ביכורים ו, יט - גורס "לא"), או לחלופין שאם יבוא לקוח אחד ויקנה הכול, הנחתום לא יחלק את העיסה (רא"ש חלה א, ג – לא גורס "לא") כך שנמצא שגם במועד הגלגול לא היתה מחשבה ודאית להפקיע את חיוב החלה, אך אדם רגיל שמתכוון לחלק נפטר כי הזמן הקובע הוא מועד הגלגול וכיון שנפטר לא יכול לחזור ולהתחייב בשנית. אולם, ריש לקיש החולק שם עליו סבור שדין המשנה שנאמר בנחתום הרי הוא בכל אדם, שמא יימלך והראב"ד (שם) פסק כמותו. הראב"ד אף מביא ראיה לשיטתו מירושלמי (שם ה"ד) העוסק במקרה שאשה עשתה עיסה כדי לבשלה שלא נפטרה מחלה כיון שיש חשש שמא תמלך לעשות עיסה אפויה ותתחייב. משמע מדבריו, שגם אם היתה מחשבה ודאית בעת הלישה אין היא מפקיעה אם יתברר בעת האפיה כי מחשבתו לא יצאה אל הפועל. כלומר, מועד החיוב אינו רק בעת הלישה אלא גם בעת האפיה. נשאלת השאלה במה נחלקו ר"ל ורי"ו וממילא הרמב"ם והראב"ד. אפשר לבאר שנחלקו עד כמה יש לחשוש שתימלך אם לעשותה עיסה אחת כדי שבאמת תופקע מחיוב חלה בתחילה כך שלדעת הרמב"ם חוששים ולדעת הראב"ד אין חוששים. אולם, נראה כי לדעת הרמב"ם גם אם תמלך ותעשה אותה עיסה אחת לא תתחייב כיון שבמועד החיוב שהוא הלישה כבר הופקעה העיסה מחיוב חלה ולא תשוב ותתחייב גם אם תצטרף באפייה. כך גם כתוב מפורש בדבריו בפ"ז ה"ט במקרה של שני ישראלים שהיו שותפים בעיסה בעלת שיעור חיוב במשותף אולם חשבו לחלקה ואחר כך חלקו והשלים כל אחד שיעור עיסתו ובכל זאת פטורים מן החלה כי בעת הלישה היה פטור. גם שם הראב"ד חולק עליו ומשווה זאת לאדם העושה עיסה משני קבין שמתחייב כשמשיך אותם (וגם הרמב"ם מודה בכך כמבואר בפ"ו הט"ז). אזי ניתן היה להסביר שנחלקו מתי הוא מועד החיוב הלישה או האפיה או מה מגדיר את החיוב המציאות הפיסית של גודל העיסה או מחשבת האדם בעת הלישה. אולם, גם זה לא ייתכן שכן הרמב"ם עצמו ו, יג פוסק ביחס לעיסה שנילושה על דעת לבשלה ואמורה להיפטר שאם נאפתה לבסוף חייבת בחלה לאחר מכן למרות שבמועד החיוב היתה פטורה כך שגם המציאות בעת האפיה מכתיבה את החיוב ולא רק מחשבת האדם בעת הלישה. הגר"ח סולובייצ'יק (ביכורים ו, יט) מבאר שנחלקו עקרונית בהבנת טעם הפטור. לדעת הרמב"ם ישנו חיוב על העיסה כעת בשל המציאות הפיסית אלא שמחשבת החלוקה יוצרת פטור ודאי (בניגוד לנחתום שחושב על האפשרות שלא לחלק), כיון שלא ייוותר שיעור בשעה שתהפוך העיסה ללחם וכיון שנפטרה שוב אינה מתחייבת . לעומת זאת, הראב"ד סובר כי המחשבה לחלק וביטול השיעור הנדרש אינה חסרון בעצם שיוצר פטור אלא לכל היותר גורם צדדי שלא מאפשר עדיין חיוב וכעין דיחוי בלבד, אולם לכשיושלם השיעור יחול החיוב לכן יש לחוש לכך ולא לפוטרה שהרי אין דיחוי אצל מצוות. השו"ע שכו, ב כתב לחלק כדעת הרמב"ם בין נחתום שחשב לייצר שאור שיחלק אותו בין אנשים לבין אדם בודד שעשה עיסה שחשב לחלקה בבצק. הראשון חייב בחלה הואיל ואינו בוחל באפשרות שיעשה מהשאור עיסה אחת ואילו השני פטור.

2. עשויה לחלק - באיזה אופן?[עריכה | עריכת קוד מקור]

הדיון באחרונים: כאשר אנו בוחנים את הביטוי "עיסה העשויה לחלק בבצק" ניתן לתת לו כמה משמעויות בהתאם לאופי הפטור: האם מדובר שהעיסה מתחלקת לעיסות קטנות גרידא למרות שמדובר בבעלות אחת או שמא דווקא חלוקה לבעלויות שונות או אולי רק לזמנים שונים של אפיה. המשנה מביאה שני מקרים: האחד, נחתום שעשה שאור לחלק שייתכן שיעשהו פת בהתאם לנסיבות והשני מקרה של נשים שנתנו קמח לנחתום שיעשה להם שאור ויחלק להם. משני המקרים עולה שחלוקת הבצק ממעטת את שיעור העיסה כדי להפטר מחיוב חלה רק כאשר מדובר בחלוקה לאנשים שונים וממילא לבעלויות שונות. אולם, אם רק יחלקו את הבצק לחתיכות קטנות אין בכוח הדבר להפקיע את חיוב החלה. הסברא היא שבעלויות שונות יוצרות הקפדה לבל יתערבו החתיכות זו בזו וממילא הן מקבעות את החלוקה להיות בת קיימא באופן שממעט בשיעור העיסה לכשתיהיה לחם. זו הסיבה שישנה כאן הפקעה מחיוב חלה אף שהיתה בעת הלישה עיסה בת שיעור המחייב בהפרשת חלה. יש המסיקים מכאן שהיכן שנהוג להכין עיסה גדולה על דעת לחלק כיכרות לאחר האפיה, הרי שאין העיסה מתחייבת בחלה כלל. כ כתב המנחת יצחק (י, קב) בשם שו"ת ארץ הצבי (ס' מט) וחשש לשיטתו שיפריש בלא ברכה בהליכות שלמה (יט, יח). הם לומדים זאת מדברי הברטנורא (חלה א, ז) שמפרש שהנחתום חייב בחלה כיון "שדעתו אם לא ימצא קונים שיעשנו עיסה ויאפה אותה כולה כאחת", מקשה בשו"ת ארץ הצבי: וקשה אפילו לא יאפנו כולו כאחת, אם לא ימצא קונים בשעת היותו בצק, רק אחר אפי', א"כ אין דעתו לחלקו בצק וחייבת, וע"כ כיון דבאמת מחלקה לחלקים בהיותה בצק, רק דלא יתן לאחר עד מחר, אפילו זה חשוב ע"ד לחלק ופטורה, לפי"ז צ"ע על מה סומכין העולם שאופין שיעור חלה מצומצם ושולחין ממנו לצאצאיהם הדרים באותו העיר, והם רגילים בכך בכל שבוע, וא"כ דעתם לכך בשעת גלגול, וא"כ היאך מברכין על הפרשת חלה כיון דהוי ע"ד לחלק, ולע"ד ראוי להזהיר ע"ז שאם אין בחלקם הנשאר אצלם בשיעור חלה יפרישו חלה בלא ברכה. בשו"ת ארץ הצבי הניח שכוונת הברטנורא במילה כולה כאחת היתה להוציא מכלל אפשרות מציאות של אפיית לחמים נפרדים שאע"פ שיקחום לקוחות שימצאו אחרי האפיה כבר הופקע חיוב חלה. אולם, המדייק בלשון הירושלמי יראה כי הנחתום יוצר שאור שכלל לא נועד לאפיה אלא לחלוקה להתפיח עיסות אחרות ובזה יש מקום להיפטר כיון אין כל כוונת אפיה משותפת. ממילא כוונת הברטנורא היא לומר שאם כוונתו לעשות עיסה שנאפית במקום אין זה משנה אם דעתו היתה לחלקה כיון שאפאה כולה באותו פרק זמן הרי החיוב נותר על כנו. זו הסיבה שגם במאפיות בזמננו חייבים להפריש חלה למרות שדעתו בהכרח למכור זאת לאנשים נפרדים ולא יקח זאת לביתו כיון שמדובר מראש בעשיית עיסה שמתחלקת לאחר אפיה ולא בשאור שנאפה בבתים הפרטיים. כדברינו שהכל תלוי באנשים שונים שמקבלים את הבצק בהיותו בצק כתבו אחרונים רבים (גר"א ס"ק ז, ב"ח, לבוש, פרישה ס"ק ג, ש"ך ס"ק ה).

אכן, באחרונים מצאנו גם הגדרות אחרות לדין עיסה העשויה לחלק שאין להפריש בהם : א. בית אפרים (שו"ת יו"ד ס"ט) כתב שהפטור הינו דווקא אם הוי חלוקה המתקיימת לעולם, אך אם דעתו לצרפו בעת אפייה או בסוף נותנים לסל אחד אז חייב לברך. לדבריו חלוקה לאנשים שונים אינה אלא דוגמא לחלוקה המתקיימת וה"ה כל חלוקה דומה לזה. ב. מעדני מלך (הובא בפת"ש) כתב שצריך שיאפו בזמן אחד אולם אם מחלקים את העיסה באופן כזה שלא אופים את הכול עכשיו (אפילו אם זה בכמה פעמים בתנור) אז נחשב כחלוקה ופטור. הצל"ח ברכות שם דוחה זאת בטענה שהיה לו לר' יחאל מפריס בתוספות לומר חילוק זה במפורש. ג. חזו"א (זרעים ליקוטים סי' ב', ס"ק ב-ג) - "אם דעתו לחלקו רק משום שרוצה בפתין קטנות... לא מקרי ע"מ לחלק... אבל אם מקפיד על חלוקתן וחשוב לו שלא יגעו וישכו זה את זה, אזי נחשב כ"על מנת לחלק" ופטור".

לסיכום, בגני הילדים מחלקים את הלחמניות לאחר שאפו אותן באותו תנור ולכן נראה שצריך להפריש חלה בברכה אף על פי שמחלקים זאת בין הילדים לבסוף. אם הגננת מזכה לכל ילד את חלקו ואף שמו מסומן על חלקו ממש קודם האפיה אין לברך על ההפרשה כי זה נחשב חלוקה בבצק לאנשים שונים. במקרה שמכינים עיסה וכל אחד אופה את חלקו בבית אין להפריש חלה כלל. אמנם, כיון שמדובר במעשה חינוכי יש מקום לברך כדי ללמד את הילדים את הברכה. במקרה שאופים על גבי סאג' נראה שאין מקום לחייב בהפרשת חלה כלל, כיון שכל אחד שאופה אוכל זאת מיד ולא מצרפים את הכול בסל אחד. אם אופים ומניחים בסל ורק אחר כך מחלקים, מחויבים בחלה. לגבי חלות בבית, אם אנו מחלקים את העיסה לחלות קטנות, חייבים בברכה אם נאפה הכול לאדם אחד בתנור אחד וגם אם מחלק לאחר אפיה לאנשים שונים. אך: א. אם מקפיא חלק מהעיסה לשבת אחרת - לדעת המעדני מלך פטור מחלה, והשש"כ (מב, יא) חשש לו וכתב שיפריש ללא ברכה. ב. מכין מהעיסה מאפים מטעמים שונים - בין אם מכין חלות מטעמים שונים או שמכין גם חלה וגם עוגה. במקרה זה השש"כ (שם) מכריע כחזו"א שפטור לגמרי אם מקפיד שלא יתערבבו זו בזו.