חובת עונג שבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
בבלי:שבת קיח
רמב"ם:שבת ל א,ז-ט
שולחן ערוך:אורח חיים רמב

החיוב לענג את השבת, ובמה מענגו, ועד כמה חייב להשתדל בזה.

מקור ותוקף החיוב לענג את השבת

כתוב בתהילים (ל"ז ד') "והתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך". ואמרו בגמרא (שבת קי"ח ב') "עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה נ"ח י"ג) וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת". ומכאן אמר רב יהודה אמר רב "כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו".

עוד מובא בגמרא שם (קיח א,ב) שבח ושכר גדול לכל מי שמענג את השבת, שנותנים לו נחלה בלי מצרים, וניצול משעבוד מלכויות ושנותנים לו משאלות לבו ושמוחלים לו עוונותיו ועוד.

הגמרא (יבמות צג א) לומדת מן הפסוק בדברים (יד כג) 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים', לרבות שבתות וימים טובים, שמותר לעשר על דבר שלא בא לעולם או שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. ומבואר מזה דעונג שבת הוא מהתורה, שהרי דחתה הגמרא את האפשרות שהפסוק בא להתיר טלטול דרבנן. וכן משמע מרש"י שם (ד"ה כל הימים וד"ה אלא לאו).

המשנה ברורה (רמב א) למד בדעת הרמב"ן על התורה (ויקרא כג ב) שמצוות עונג שבת היא מדאורייתא, והוא על פי חז"ל בספרא (יב ד), שיש לקדשו באכילה ושתיה.
אבל הרמב"ם (שבת ל א) כתב שזו אחת משתי מצוות מדברי נביאים שנצטווינו בשבת, ומשמע שהיא מדרבנן. וכ"כ בדעתו בספר ערך השלחן (ג) כדבר פשוט.
אבל בשו"ת חתם סופר (רח ד"ה מכל מקום) אף שכתב שעונג שבת הוא מתקנת נביאים, במקום אחר ביאר (אורח חיים קסח ד"ה והנה) שהוא דאורייתא, הלכה למשה מסיני, ואסמכינהו אקרא דישעיהו, אלא כדרכו של הרמב"ם לקרוא לדבר שלא נתפרש בתורה שהוא 'מדברי סופרים'. וכן כתב בשו"ת צמח צדק הקדמון (כח) דעונג שבת דאורייתא הוא.
בפרי מגדים בהקדמה כוללת (א יט) כתב שכנראה היא מחלוקת.
ובשו"ת חבלים בנעימים (ב ה) כתב שעונג שבת הוא דרבנן, אלא שאדם הרוצה לענג את השבת, התירה לו תורה לעשר שלא מן המוקף או דבר שלא בא לעולם.

במה מענג את השבת

אכילה ושתייה

בגמרא (שבת קיח ב) מובא שיש לענג את השבת בדגים גדולים ובראשי שומים ותבשיל של תרדין. אמנם אפילו דבר מועט כגון כסא דהרסנא [דגים מטוגנים בשמנן ובקמח] אם עשאו לכבוד שבת הרי זה עונג. וכתב הלבוש שכל מקום ומקום יענגוהו לפי מנהגם במאכלים ומשקים החשובים להם, והביאו המשנה ברורה (רמב א).
וכתב הרמב"ם (שבת ל ז) שכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון המאכלים רבים וטובים לכבוד שבת, הרי זה משובח. ועוד כתב (י) שאכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה. ולפי"ז כתב שלחן ערוך (רנ ב) שיש להרבות בשר ויין ומגדנות כפי יכולתו.

ובגמרא שבת (קיט א) מבואר שמי שהוא עשיר ואוכל בשר ושותה יין גם בימות החול, ישנה בזמן הסעודה בשבת, שאם רגיל לאכול מוקדם יאחר, ואם רגיל לאחר אכילתו, בשבת יקדים מעט. והעתיק כן הרמב"ם להלכה (ל ח), אבל השלחן ערוך לא הזכיר מזה. אמנם הרמ"א (רפח ז) מזכיר הלכה זו, אבל לא כתב שזהו משום עונג שבת.

תשמיש

כתב הרמב"ם (ל יד) שתשמיש המטה מעונג שבת הוא, ועונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת. ודבריו הם על פי הגמרא בכתובות (סב ב).
אבל בשלחן ערוך (אורח חיים רמ א) לא הזכיר שזהו משום עונג שבת.

עד כמה חייב להשתדל לענג את השבת

הגמרא (פסחים קיב א) מביאה ברייתא שמונה ז' דברים שצווה ר' עקיבא לפני מותו, לבנו ר' יהושע. אחד הדברים שאמר לו הוא 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. כלומר תימנע מלפשוט יד לצדקה, אפילו אם לא יהיה לך מה להוסיף לצורך סעודת שבת. והגמרא שם לעיל מיניה, אומרת שלגבי ארבע כוסות של פסח אינו כן, אלא צריך לקבל מן התמחוי, והטעם הוא משום פרסומי ניסא, של נס יציאת מצרים.
עוד מובא שם בגמרא תנא דבי אליהו, שעל אף דברי ר' עקיבא, מ"מ צריך לעשות דבר מועט ביתו, כגון כסא דהרסנא [דגים קטנים].

דברי ר' עקיבא בפשטם מדברים באדם שאינו זקוק לבריות עדיין, אלא שאם ירצה להוסיף על מאכלו לצורך שבת, יצטרך להזדקק לבריות. וכן משמע לשון הרמב"ם (שבת ל ז). אך אפשר שדבריו אמורים גם על אדם שבלאו הכי כבר נצרך לבריות, שאינו צריך ליקח יותר עבור תוספת המאכל בשבת, משום עונג שבת, ונחלקו הפוסקים בדבר כדלהלן.

שאלת הטור

שאל הטור (אורח חיים רמב) את אביו הרא"ש, מה הדין לגביו שיש לו מעט משלו ואינו מספיק לו, וצריך גם לאחרים, האם הוא בכלל עשה שבתך חול או לא, ולא השיבו אביו דבר ברור.
אבל הטור עצמו ענה, שצריך לצמצם עצמו בשאר הימים, כדי לכבד את השבת. וכן העתיק להלכה מרן השלחן ערוך (רמב א).

מפשט לשון הטור נראה שאדם שיש לו מעט משלו וגם נצרך לאחרים אינו פטור מעונג שבת, אבל גם לא יטול מאחרים, אלא יצמצם בימות החול או יזדרז לעשות מלאכה יתרה כדי שיהיה לו בשביל עונג שבת. וכן כתב הפרישה (יא).
ולפי זה יש לפרש גם בשאלתו, שהסתפק האם הוא פטור או חייב בעונג שבת משלו, אבל לקחת מאחרים היה פשוט לו שאינו צריך, כי זה כלול בדברי ר' עקיבא, שאין להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, אף מי שבלאו הכי כבר נצרך להם.
כן פירש הטורי זהב (א) בגמרא ובטור. שר' עקיבא מדבר על אדם שאין לו כלום וכבר נצרך לבריות, ובזה אמר שלא יטול עוד מן הצדקה בשביל עונג שבת. אלא שנסתפק הטור באדם שאף שנצרך לאחרים, מכל מקום יש לו גם מעט משלו, האם הוא פטור ממצוות עונג שבת, שהרי כבר מקבל צדקה ואין לו חיוב אלא בב' סעודות, או דלמא כיון שיש לו גם משלו, ממילא נתחייב במצוות עונג, כגון כסא דהרסנא, ולא פטר ר"ע אלא את מי שאין לו כלל. ומסיק הטור דצריך על כל פנים להשתדל שיהיה לו מעט משלו, ואז ממילא יתחייב על כל פנים בכסא דהרסנא, ורק אם אין לו שום דבר משלו ומוטל לגמרי על הצדקה, בזה אמר ר' עקיבא עשה שבתך חול, ואינו בכלל חיוב עונג כלל. וכן מסיק הט"ז להלכה (ראה עוד).
גם בביאור הגר"א מפרש דברי הגמ' שאמרה שצריך לעשות משלו כסא דהרסנא, על אדם שכבר נצרך לבריות, וכעובדא דהטור, וא"כ גם לדבריו אינו צריך לענג יותר מכסא דהרסנא.

אבל בספר תוספת שבת (א) פירש, דאף מי שאין לו כלל ונצרך לבריות, חייב עכ"פ בכסא דהרסנא מאחרים, אלא שהוסיף הטור שמי שיש לו גם משלו, שחייב לענג את השבת יותר על כסא דהרסנא. ונמשך בזה אחר הבית חדש (ד) שפירש כן, אך לענין הלוואה מאחרים. שהטור הסתפק האם צריך ללוות לצורך עונג שבת, אף שאין לו משכון לתת למלווה, שמא לא תשיג ידו לפרוע ההלוואה. ואם ימחלו לו על ההלוואה, הרי שהוא יהיה בכלל נצרך לבריות עבור השבת, או דלמא יש לו לסמוך על השי"ת שימצא לפרוע. ופשט שצריך ללוות מאחרים, או לצמצם בשאר ימים לכבוד שבת ולענג את השבת כראוי, ולא פטרו בכסא דהרסנא אלא את מי שאין לו כלל ונוטל הכל מן הבריות.
וראה גם בעולת שבת (א) שכתב ג"כ כהב"ח שביש לו משלו צריך לענג יתר מכסא דהרסנא.

ושני הבדלים יש בין הפירושים השונים. (א) אדם שאינו נצרך לבריות, ואם ירצה לענג את השבת, יצטרך ליטול מן הצדקה, לב"ח פטור מעונג שבת, ועל זה דיבר ר' עקיבא, אלא שעל כל פנים צריך להשתדל לעשות משהו משלו כגון כסא דהרסנא כמבואר בגמרא, ואילו הט"ז לא דיבר ממקרה כזה כלל, אמנם אין הכרח שחולק. (ב) אדם שכבר נצרך לבריות וגם יש לו משלו, לפי הב"ח וסייעתו חייב במצוות עונג שבת ע"י הלוואה או מלאכה יתרה, ואף יותר מכסא דהרסנא, וזהו חידושו של הטור, ואילו לט"ז אינו חייב אלא בכסא דהרסנא, ועל זה דיברה הגמרא.

במשנה ברורה (רמב א) ובאור הלכה (ד"ה ולא אמרו) הכריע בזה כהב"ח וסייעתו, וראה בבאור הלכה (ד"ה צריך).

חיוב ג' סעודות

הגמרא (שבת קי"ז ב') מביאה ברייתא ובה מחלוקת רבנן ור' חידקא אם צריך לאכול בשבת ג' סעודות או ד' סעודות.

רבי יוחנן (שם) מסביר, שלכו"ע מקור חיוב ג' סעודות הוא מן הפסוק (שמות ט"ז כ"ה) "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לד' היום לא תמצאהו בשדה", שנאמר בו ג' פעמים היום, אלא שר' חידקא סובר דהיינו מלבד סעודת הלילה, ולכן ס"ל שסה"כ יש ד' סעודות, ורבנן סוברים שג' הסעודות הם כולל ליל שבת.

ומקשה הגמ' על ר' חידקא היאך אומר שצריך ד' סעודות, והלא משנה מפורשת היא במס' פאה (ח ז) מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי מזון י"ד סעודות לא יטול מן הקופה, ומבואר מזה שכל יום מקבל רק ב' סעודות, גם בשבת. בשלמא לרבנן אפש"ל שהסעודה של מוצאי שבת, אוכלה קודם שקיעה וחשיב כסעודת שבת, אבל לר' חידקא קשה, וא"א לומר שישמור את סעודת ששי בבוקר לשבת, שהרי אי אפשר לדרוש ממנו שיתענה כל יום ו'.

מתרצת הגמ' שמשנה זו היא אליבא דר"ע שאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, שכיוון שהוא נצרך לבריות אין לו חובה לענג את השבת ולעשות ד' סעודות, אלא יסתפק בג' סעודות.

מבואר מגמרא זו שסעודת השבת הנוספת היא מצד חיוב עונג שבת, ור' עקיבא שפטר את העניים פטרם גם מהסעודה הנוספת של שבת, ורשאי לאכול סעודות כביום חול. אמנם אפשר שכל זה הוא דווקא לשיטת ר' חדקא, שבהכרח חייב להסביר את המשנה בפאה אליבא דר' עקיבא, אבל לפי מה שקיי"ל כרבנן שאין צריך לאכול בשבת אלא ג' סעודות, אין צורך להתיר לעני לחסר מסעודות השבת סעודה אחת, אלא כמו שתירצה הגמרא לרבנן, שאת הסעודה של יום ששי אוכל לאחר השקיעה. ולפי"ז י"ל שאליבא דרבנן גם עניים צריכים לאכול ג' סעודות.
וכן נראה שפירש הרמב"ם בסוגיה זו, שהרי אחר שהביא (ל ז) דברי ר' עקיבא שאין צריך להזדקק לבריות בשביל עונג שבת, כתב (ט) שהחובה לסעוד ג' סעודות היא אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה, ובפשט דבריו משמע שאף אם נצרך ליטול מן הצדקה רק בשביל סעודה ג', צריך ליטול. וזה אינו נוגע לדברי ר' עקיבא, שהוא דיבר על תוספת מאכלים בסעודה, ולא על תוספת סעודה.
אבל המגן אברהם (ב) אף שכתב בדעת הרמב"ם שכל תירוץ הגמרא הוא רק אליבא דר' חידקא, סיים שם, שגם לרמב"ם אם עדיין אינו צריך ליטול מן הצדקה, לא יטול בשביל סעודה שלישית.
ולכאורה נמשך בזה אחר הבית חדש (ב,ג) שחידש כן על פי התוספות (שבת קיח א ד"ה והא), ובזה בעצם השווה בין כסא דהרסנא לדין סעודה שלישית, ואחריו נמשכו כל הפוסקים. ושני חידושים יש בדבריו: (א) שמי שכבר נצרך לבריות אינו בדין של עשה שבתך חול. (ב) שדין סעודה שלישית כדין כסא דהרסנא בשבילה להזדקק לבריות. (ראה עוד).