תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

זקן ואינה לפי כבודו

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב סוגיה זו. הסיבה לכך היא: חסרות כותרות, חלוקה לפיסקאות, הדגשת מקורות, קישורים. וכן יש צורך לנסח מחדש .
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

"זקן ואינה לפי כבודו" - בבא מציעא דף ל.-ל:[עריכה | עריכת קוד מקור]

א. מהלך הגמ'[עריכה | עריכת קוד מקור]

נאמר במשנה (כ"ט:): "מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול", מבררת הגמ' (ל.) את מקור הדין: "מנהני מילי? - דתנו רבנן: והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו - לכך נאמר והתעלמת מהם" – התורה באה ולימדה שאף על פי שמוטלת עלינו חובה להשיב אבידה, ישנם מציאויות בהם האדם מתעלם ולא מחזיר אבידה. יש מקום לחקור האם זה רק דחייה או פטור מהותי בעצם המצווה, כלומר: האם יש מצווה להשיב, אבל מכנגד יש "והתעלמת" שדוחה, או שמא במציאות הנ"ל אין כלל מצווה להשיב, נפקא מינה תהיה במציאות שמשיב אע"פ שפטור – אם זו רק דחייה אזי קיים מצווה, אבל אם זה פטור מהותי לא קיים כלל מצווה, בהמשך בעז"ה נתייחס לכך. שואלת הגמ': "למאי איצטריך קרא (ללמד ש"פעמים אתה מתעלם")? אילימא לכהן והיא בבית הקברות – פשיטא, האי עשה, והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה", כלומר: יש לכהן מצוות 'עשה' של "השב תשיבם" ומכנגד באיסורי טומאה יש לו מצוות 'לא תעשה' של "לנפש לא יטמא" ומצוות 'עשה' של "קדושים יהיו", ולא יבוא עשה אחד וידחה לא תעשה ועשה.

[הראשונים מקשים שלכאורה לא נכון לומר שבאבידה יש רק 'עשה' שהרי יש גם לאו של "לא תוכל להתעלם", וא"כ מדוע שלא תוכל מצוות השבת אבידה להתמודד מול איסור הטומאה של הכהן? מתרץ הרי"ף: כאשר יש משהוא מסויים שבא לדחות משהוא אחר, לגבי הצד הדוחה - אני מתייחס רק לכח הדוחה שנמצא בו, כלומר אל ה'עשה', שהוא ורק הוא הכח הדוחה. נכון שיש במצווה זו גם ל"ת, אבל ב'לא תעשה' יש רק כח שהוא מסוגל להתמודד מול הדוחה אבל אין לו כח לדחות משהוא אחר, לפיכך אל ה"לא תעשה" נתייחס רק כאשר הוא בצד הנדחה ולא כאשר נמצא בצד הדוחה], הגמ' מוסיפה שוודאי אין לומר שהפסוק "והתעלמת" הגיע לעניין מציאה בבית הקברות מטעם נוסף: "ותו: לא דחינן איסורא מקמי ממונא" – כלומר: כאשר יש מצווה איסורית (איסור טומאה) ויש מצווה ממונית (השבת אבידה) לא דוחים מצווה איסורית מפני מצווה ממונית, הרמב"ן מסביר את הטעם בזה: במצווה ממונית בעל האבידה יכול למחול למשיב על ההשבה מה שאין כן במצווה איסורית ששם אין כלל אפשרות של ביטול המצווה בדרך של מחילה, וכיוון שכך - במקום שיש התנגשות וסתירה עם מצווה אחרת כגון איסור טומאה לכהן - הוא מחוייב למחול על אבידתו וליתא לעשה כלל, ובלשון הרמב"ן: "שהרי חייב הוא (בעל האבידה) לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהן חייבין בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבדה לחברו ולכבד אביו ואמו בממונו ולא לעבור על המצות".

הרמב"ן מוסיף שמקרה דומה לכך מצאנו בגמ' בכתובות: המשנה שם (ל"ט.) עוסקת בהבדלים בין אונס למפתה, אחד ההבדלים הוא: "האונס שותה בעציצו (רש"י: "בכלי שבחר לו לשתות בו, כלומר: על כרחו ישאנה"), והמפתה אם רצה להוציא - מוציא. כיצד שותה בעציצו? אפילו היא חיגרת, אפי' היא סומא, ואפילו היא מוכת שחין. נמצא בה דבר ערוה, או שאינה ראויה לבא בישראל - אינו רשאי לקיימה, שנאמר: ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו" הגמ' שם (מ.) שואלת מדוע לא יבוא 'עשה' של "לו תהיה לאשה" וידחה ל"ת שאינה ראויה לבוא בישראל כגון ממזרת? עונה הגמ': "היכא אמרינן ניתי עשה ונידחי ל"ת - כגון מילה בצרעת, דלא אפשר לקיומיה לעשה, אבל הכא אי אמרה דלא בעינא, מי איתיה לעשה כלל?" מסביר הרמב"ן שזו אותה כוונה: "כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אף על פי שאמרה בעינא ליה אין שומעין לה ששניהם חייבין בכבודו של מקום...", א"כ וודאי שהפסוק של "והתעלמת" לא בא למציאות שהאבידה מונחת בבית הקברות, לכן ממשיכה הגמ': "אלא לשלו מרובה משל חבירו? מדרב יהודה אמר רב נפקא, דאמר רב יהודה אמר רב: אפס כי לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם", לפיכך מוכרחת הגמ' להגיע למסקנה שהפסוק "והתעלמת" בא: "לזקן ואינה לפי כבודו" - למציאות שאין מכבודו של הזקן להתעסק בהשבת אבידה זו, ובאה התורה ללמד שבאופן זה פטור.

ב. זקן, ואינה לפי כבודו?![עריכה | עריכת קוד מקור]

עוד בטרם נבוא להתבונן מהו בדיוק "כבודו" של הזקן, מוכרחים אנו להבין את פשט משמעות הגמ'. הגמ' אומרת שיש מציאות שְבה אין מכבודו של הזקן להרים אבידה, וצריך להבין כיצד יש מציאות כזו, כלומר: הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ל/ה"ו) כותב: "אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו, חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח", וכן פסק הטור (סימן נ"ר): "...ומהם ילמוד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי כי זה כבודו שמכבד השבת" ובדרכם הלך מרן השו"ע (שם): "ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ור"ז היה מדליק האש, ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול. ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת", וא"כ כאשר אנו באים לסוגייתנו, כיצד אומרת הברייתא "זקן ואינה לפי כבודו? הרי זהו כבודו שמקיים מצוות בוראו ומשיב אבידה כמו שבמצוות ההכנה לשבת זהו כבודו שמקיים מצוות כבוד שבת! ואין לומר שבאבידה הביזיון יותר גדול, שהרי כל הביזיון כאן הוא לא מצד עצם המעשה אלא הוא ביזיון לאדם הזה, כלומר: אצל אדם אחר ייתכן שהמעשה לא יהיה בזוי, אבל אצל האדם הזה לפי כבודו ומעלתו הרי זה ביזיון בשבילו, וכך גם בדיוק בהלכות שבת וכמו שכתב הרמב"ם "ואין דרכו" – וודאי שהרמב"ם לא מדבר על מלאכה בזויה בעצם, שהרי הרמב"ם לא כותב ש"אין דרך" אלא "אין דרכו" כלומר אצלו זה מעשה לא מכובד, א"כ לא שייך לחלק שכאן המעשה בזוי יותר וכאן המעשה בזוי פחות, דאין זה נמדד לפי עצם המעשה, אלא לפי דרכו וכבודו של האדם, ובאופן שווה בדיוק - כמו שבהלכות שבת לגבי האדם הזה אין זה כבודו, כך גם בהשבת אבידה לגבי האדם הזה אין זה כבודו, וא"כ חזרנו אל הצורך להבין את החילוק. גם לא מסתבר לחלק, שכל המדובר בהלכות שבת זה בתנאי שיעשה בסתר אבל באבידה שמוכרח לעשות בפרהסיא אסור, שהרי היכן מצאנו חילוק זה, וברור שאם רוצה יכול להכין צורכי שבת בפרהסיא וגם מי הכריחו באבידה להשיב בפרהסיא. אכן רבותינו האחרונים כבר ישבו על מדוכה זו: בביאור הלכה (סימן נ"ר) כתב על דברי מרן השו"ע: "כי זהו כבודו - יישב בזה מה שהקשה בשו"ת חוות יאיר איך הקילו בכבודם... לכן קאמר דזהו כבודם שעוסק בעצמו במצוה וניכר שעושה כן לכבוד ה' יתברך וכה"א בדוד המלך ע"ה ונקלותי עוד מזאת וגו' משא"כ אם אין ניכר כמו זקן ואינו לפי כבודו באבדה וכדומה שמתחלל כבוד הת"ח עי"ז [פרי מגדים] ור"ל שאין הכל יודעין שהוא עוסק במצוה. ובזה מיושב הא דאיתא בקידושין דף ע' דרב נחמן עסק בעצמו במצות מעקה, ששם הוא דבר שהכל יודעין בעת שהוא עוסק שהוא מצות ה' משא"כ באבדה בעת שהוא מטפל בה אין הכל יודעין מזה ולכן אפילו אם ירצה להחזירו ברבים ויודיעם שהיא אבדה ג"כ פטרתו התורה מזה כנ"ל", ה'ביאור הלכה' מחלק בין מציאות ש"יודעים" לבין מציאות ש"לא יודעים", אם יודעים אע"פ שיש זלזול – זהו כבודו, מפני שיודעים שעוסק במצוות ה', אבל במצוות השבת אבידה שאין יודעים שעוסק כעת במצוות השבת אבידה, אלא חושבים שעושה בשל עצמו - אסור לת"ח, ולכן באופן כזה פטרה אותו התורה, כיוון שבאמת איכא זלזול. לעומת חילוק זה של הביאור הלכה, החוות יאיר עצמו (סימן ר"ה) לא מסכים לכך, (הוא דן שם בשאלה האם לת"ח מותר לנגן בחתונה דאולי נחשוש לביזיון התורה בכך, בתוך דבריו הוא רוצה לתלות זאת במחלוקת הרמב"ם והרא"ש ובהמשך בעז"ה נביא מחלוקתם) וזה לשונו: "ואין לומר לחלק דגבי אבידה חיישינן לבזיון כבוד התורה מפני הרואים דלא ידעו שמטפל בה להחזירה... דלשון הרא"ש לא משמע כן, רק אחר שהתורה פטרו אין לו לבזות עצמו משמע דאסור מצד עצמו" לכן החוות יאיר מחלק חילוק אחר בין שבת לבין אבידה: "דודאי דבר שבקדושה שאני... ודברי הרא"ש אינם רק בדבר מצוה שהוא בין אדם לחבירו, דפטרה תורה לזקן ות"ח ואינו לפי כבודו ככלל שארז"ל כל שהיה מטפל באבידה שלו וטוען ופורק בשלו ה"נ בשל חבירו דלא ציוותה תורה רק ואהבת לרעך כמוך שהוא טעם בכל מצות שבכה"ג. ואם ירצה להחמיר נעשה כמבזה תורתו ליטפל בממון עצמו שאין ראוי לבזות עלי' דג"כ אסור... מה שאין כן במצות שבין ישראל למקום ב"ה" החוות יאיר מחלק בין מצוות שבין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם למקום. סברת החילוק שלו היא מפני ש-יסוד כל מצוות בין אדם לחבירו הוא "ואהבת לרעך כ-מ-ו-ך", וכיוון שכאן הת"ח לא היה עושה כן בשלו כך גם בשל חבירו פטור, וזה כמובן לא שייך לומר לגבי מצוות שבין אדם למקום ששם רצון ה' שגם הת"ח יקיימם ולכן חייב בהם [וכן חילק מדנפשיה הגרז"ן גולדברג שליט"א, הובא בירחון מוריה שנה כ"ב א'-ב', עמ' קט"ו].

ג. גדר "כבודו" האמור בזקן[עריכה | עריכת קוד מקור]

ואחרי הודיע אלוקים אותנו את כל זאת, כעת נבוא להתבונן בעיקר הדברים מהו "כבודו" האמור בזקן. השיטה מקובצת (ב"מ ל.) מביא בכך מחלוקת ראשונים: "פירש רבינו, זקן בחכמתו ואינה לפי כבודו מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לה. אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמיה, הריטב"א. אבל הרמב"ם כתב בפרק י"א מהלכות גזלה ואבדה אם היה חכם או זקן מכובד, וכן כתב הר"ן לקמן" עכ"ל. הריטב"א מסביר שדווקא "כבוד תורה" הוא הדוחה, בשיטה זו מצאנו עוד כמה ראשונים, הנימוקי יוסף (י"ז: מדפי הרי"ף) שואל:"ואי תימא וכיון דצער בע"ח דאורייתא זקן ואינה לפי כבודו למה אינו פורק? ותירץ הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד תורה עדיף וזה לא מחוור בעיני הרנב"ר ז"ל (הוא הר"ן – רבנו ניסים בר ראובן) דזקן לאו [דוקא] קנה חכמה [לבד] קא אמרינן דה"ה למכובד דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי וכדעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה, אלא הכא כיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם, כל שכן לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות" הנה לנו שגם הרמב"ן סובר שדווקא בת"ח נאמרה ההלכה של זקן ואינה לפי כבודו [וזו כנראה גם כוונת הריטב"א "פירש רבינו" - לרמב"ן ז"ל], בהמשך נראה בעז"ה שאף דעת הרא"ש כן. לעומתם, כמו שכבר ראינו, דעת הרמב"ם והר"ן שבכל זקן מדובר, וכך לשון הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פי"א/הי"ג): "מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן ואומד את דעתו אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר", הרמב"ם כתב "חכם או זקן מכובד" משמע מלשונו: "חכם" זה תלמיד חכם, "או זקן מכובד"- כל מכובד בעלמא, וכמו שבאמת כך הבינו הראשונים. ר' איסר זלמן מלצר בספרו על הרמב"ם "אבן האזל" (שם), מסייג את דעת הרמב"ם, וז"ל: "והנה מדברי הרמב"ם שכתב חכם או זקן מכובד מוכח דמכובד מפני עשרו לא נפטר, וכן ראיתי בש"מ בשם הר"ר יונתן דדווקא חכם בשביל כבוד תורתו... אבל עכ"פ בעשיר משמע דגם הרמב"ם אינו פוטר דזקן מכובד חייבין בכבודו..." כלומר: לפי הרמב"ם לא צריך מכובד דווקא מחמת תורה אלא אף מכובד מחמת זקנה מהני, אבל מכובד בעלמא כגון עשיר – לא. נראה שטעמו הוא: כיוון שמצינו שהקפידה תורה בכבוד הזקן כגון במצוות קימה מפניו, אזי גם כאן הקפידה בכבודו, אבל מכובד בעלמא, לא. נראה שדעתם של הריטב"א וסיעתו נכנסת היטב בלשון הברייתא "זקן, ואינה לפי כבודו", דלכאורה לא היה צורך לברייתא להאריך במקום שיכלה לקצר, כלומר: הברייתא אמרה: "או שהיה זקן ואינה לפי כבודו", למה לא הספיק לברייתא לומר "או שאינה לפי כבודו", ומדוע פרטה "זקן"? אומנם לפי הריטב"א שמדובר בת"ח הרי זה מובן, מפני כי זקן הוא ביטוי ל"זה קנה חכמה" כדאיתא בקידושין (ל"ב:): "אין זקן אלא חכם", ונראה שהרמב"ם וסיעתו החולקים על הריטב"א, יסבירו ש"אורחא דמילתא קתני" שהרי סתם זקן מכובד הוא [ולפי "אבן האזל" לעיל' - הרי זה ברור ומבואר, דאף לפי הרמב"ם דווקא בזקן פטרה התורה ולא בכל מכובד]. בנוסף לשיטת הרמב"ם והר"ן, נראה שאף בדעת רש"י ניתן למצוא סימוכין לכך שסובר שגדר "כבודו" אמור בכל אדם ולאו דווקא בת"ח, הגמ' במגילה (ג:) אומרת: "בעי רבא: מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף? מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא, או דלמא מת מצוה עדיף - משום כבוד הבריות? בתר דבעיא הדר פשטה: מת מצוה עדיף. דאמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה", ופירש רש"י: "את לא תעשה - דכתיב לא תוכל להתעלם וכתיב והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו", רואים שרש"י למד שאין חילוק בין כבוד הבריות בעלמא לבין זקן ואינה לפי כבודו, יתרה מזו – לפי רש"י כל המקור של "גדול כבוד הבריות" זה בסוגיא כאן, ואם כאן מדובר דווקא על כבוד תורה של ת"ח מה שייך ללמוד מכאן לכבוד הבריות דעלמא? וכן מפורשים הדברים ברש"י בסנהדרין (י"ח:): "לכך נאמר והתעלמת - אלמא כבוד הבריות דוחה לאו דלא תוכל להתעלם...". בהמשך לאחר שיתבאר בעז"ה יסודו של ה"פרי יצחק" נראה שאין הכרח לפרש כן בדעת רש"י, וייתכן שרש"י סובר כשיטת הריטב"א וסיעתו.

ד. יסודו של ה"פרי יצחק"[עריכה | עריכת קוד מקור]

לסיעת הסוברים שבסוגיא מדובר בכבוד בעלמא ולאו דווקא בכבוד תורה, יש לכאורה ראייה מגמרא מפורשת. הגמ' בברכות (י"ט:) אומרת: "אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא - אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' - כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב...", ומנסה הגמ' להקשות על אמירה זו: "תא שמע: והתעלמת מהם - פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם, הא כיצד? אם היה כהן והיא בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, לכך נאמר: והתעלמת. אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! שאני התם, דכתיב: והתעלמת מהם...", בגמ' שם מדובר על כל אדם שמחוייב לפשוט את בגד הכלאיים מעליו, ואף על פי כן הגמ' מביאה בתור קושיא את הסוגיא שלנו, אם אצלנו מדובר בכבוד תורה מה שייך להקשות? אצלנו המצווה נדחית בגלל ש"כבוד תורה" הוא הדוחה, ושם שאין כבוד תורה הרי הדין נותן שכבוד רגיל יהא נדחה מפני מצוות ה', ולפיכך חייב לפשוט את בגד הכלאיים מעליו ואפילו בשוק, א"כ לא ברורה כלל קושיית הגמ' - זו לכאורה ראייה חזקה שאצלנו בסוגיא בכבוד בעלמא עסקינן. הגאון ר' יצחק בלאזר בספרו "פרי יצחק" (ח"א סימן נ"ב) עונה שאף הריטב"א וסיעתו יוכלו להסתדר עם הגמ' ע"פ מה שפסק הרמב"ם (הלכות כלאיים פ"י/הכ"ט): "הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה..." וכתב התומים (סימן כ"ח) דהרמב"ם מפרש המוצא כלאיים בבגדו הייינו בבגד חבירו, והנודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סימן ל"ה) כתב שהרמב"ם לא גריס "בבגדו" כלל, לפי זה מסביר ה"פרי יצחק" דקושיית הגמ' היא גם על רבו שלמדו חכמה דאיכא נמי עשה דכבוד תורה ומ"מ קורעו מעליו, הוא מוסיף שאף אם לא נשנה את הגירסא יש ליישב קושיית הגמ' לשיטת הריטב"א וסיעתו באופן זה: הרי הגמ' לא מחלקת לעניין החיוב לקרוע, וכוללת בכך אף ת"ח שהרי אמרה: "אין חולקין כבוד לרב", דמשמע שאפילו לרב אין חולקין כבוד, ואם היה לבוש כלאיים - חייב לפשוט מעליו, ולא אתי עשה דכבוד תורה ודחי לאיסור כלאיים, ועל דין זה מקשה הגמ' מסוגייתנו דמצינו שכבוד תורה דוחה, ולפיכך אתי שפיר קושיית הגמ', אלא שלפי תירוץ זה יוצא שהקושיא היא לא על כל המקרים, אלא רק על מציאות שבה הת"ח לבוש בבגד כלאיים, אבל כאשר אין מדובר בת"ח ליכא קושיא כלל. תירוץ נוסף הוא תירוצו של הגאון ר' נפתלי אמשטרדם (מובא ב"פרי יצחק" סימן נ"ג) ואלו דבריו: "די"ל דעיקר קושיית הגמ' מאבידה הוא משום דקיימא לן אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואף בעשה חמורה (כלומר: אף שחמור העשה הדוחה)... ואבידה הוי לא תעשה ועשה, לכך לא מהני העשה דכבוד תורה לדחות, ורק משום גזירת הכתוב "והתעלמת" דהיינו בהצטרף שניהם יחד כבוד התורה עם כבוד הבריות לכן דוחה עשה ול"ת דאבידה, וזה קושיית הגמ' מ"והתעלמת" דכיוון דכבוד הבריות גדול כ"כ, ממילא דל"ת לבד כמו כלאיים יש כח בכבוד הבריות לבד לדחות אותו" - ר' נפתלי למד שהפסוק "והתעלמת" חידש שיש פטור בכבוד תורה כאשר מצטרף אליו כבוד הבריות, א"כ רואים שכבוד הבריות כ"כ תקיף עד כדי כך שנותן כח לעשה לדחות ל"ת ועשה, לכן במציאות שיהיה רק לא תעשה וודאי שכבוד הבריות ידחה זאת, ולכאורה יש להקשות על דבריו דאולי כבוד הבריות יכול רק לחזק במציאות שיש כבר בסיס קיים כגון בעשה דכבוד תורה, אבל בפני עצמו לא יוכל לבוא ולדחות, וצ"ב. על כל פנים, ה"פרי יצחק" מפלפל באריכות בעניין (בסימן נ"ב) ולבסוף רוצה לחדש יסוד שיפתור את הקושיא, וזה לשונו: "ולכן נראה לומר דמה שכתבו הראשונים דזקן הוא דווקא חכם ומשום כבוד תורה אין כוונתם כלל דעשה דכבוד תורה הוא דדוחה... אולם עיקר כוונתם הוא ג"כ משום כבוד הבריות, והיינו דמשום כבוד תורה אין כבודו לישא שק או קופה, וזהו כבוד הבריות דפטרינהו רחמנא מוהתעלמת", כדי להבין באר היטב את דבריו של ה"פרי יצחק" ננסה להעזר במשל: אדם, הידוע כי מחזיק ברשותו הון עתק, ועל כן מכבדים אותו, במדה ונחליט לפטור אותו מחמת כבודו ממצוות השבת אבידה, אין הפירוש שהמעות שבכיסו הם אלו הדוחים את המצווה, אלא המעות הפכו אותו לאדם מכובד ואחר שנעשה מכובד, הכבוד הוא שדוחה, אומר ה"פרי יצחק" כך הוא גם בכבוד תורה, התלמיד חכם המחזיק בתוכו את התורה, אין התורה שבתוכו דוחה את המצווה, אלא ע"י שיש בו תורה, הוא נעשה אדם מכובד, וע"י כך שהוא מכובד בעיני הבריות, אזי כבודו-שהוא כבוד הבריות הוא הדוחה [יוצא לפי הבנה זו, שבת"ח נסתר שאין ידוע שהוא ת"ח, לא שייך כבוד הבריות, כמו בעשיר שלא ידוע כלל שהוא עשיר ואין מכבדים אותו שהדבר ברור שלא שייך בו כבוד הבריות, כך גם בת"ח נסתר יהא חייב להשיב את האבידה, וכמו שבארנו קודם בדעת הריטב"א וסיעתו ד"כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר" הוי גדר בתוך כבוד תורה, ולכן כיוון שת"ח זה מחזיר בשלו אף בשל חבירו נמי חייב]. בכל אופן, אם כדברי ה"פרי יצחק" ש"כבוד הבריות" בעלמא הוא הדוחה, עדיין צריכים אנו להבין: הרי גם זקן מכובד בעלמא איכא ביה כבוד הבריות ואף על פי כן חילק הריטב"א: "אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמיה"? לכן ממשיך ה"פרי יצחק" ומחדד את יסודו: "אולם ביסוד שיטתם דס"ל דדווקא בכבוד תורה פטור להשיב משום כבוד הבריות נראה דס"ל להראשונים דמכובד בעלמא שאינו חכם הנה במקום מצווה כמו להשיב אבידה לא הוי זלזול בכבודו, ואינו נכנס בגדר כבוד הבריות כלל דאינו עניין לומר שאינה לפי כבודו לעסוק במצוות השם, ואף דבשלו אינו מחזיר היינו: משום דליכא מצווה הוי זלזול בכבודו, אבל להחזיר בשל חבירו דעוסק במצווה לא הוי זלזול, ובכי האי גוונא לא מקרי אינה לפי כבודו – דשפיר הוי כבודו בכך" – ה"פרי יצחק" מחלק בין כבוד דעלמא לכבוד תורה שבכבוד בעלמא לא שייך לומר דאין זה כבודו - אלא זהו כבודו שעוסק במצוות ה', ולכן מעולם לא שייך בו גדר של "כבוד הבריות", לעומת ת"ח שבאמת מתחלל כבודו בכך. אלא שלפי דבריו לכאורה לא מובן, שא"כ גם בת"ח נאמר "זהו כבודו" ומדוע יפטר, וי"ל דבת"ח לא שייך לומר כן, דמכל מקום כאשר עוסק באבידה ואין זה כבודו הרי משפיל כבוד התורה בכך, מה שאין כן בכבוד בעלמא שאף שמשפיל כבודו בכך - זהו כבודו, בדרך משל: כאשר יש לנו פרי ובתוכו גרעין, אם נוריד את הפרי ממקום גבוה למקום נמוך אף שכוונתנו להוריד את הפרי בלבד מ"מ מוכרח הגרעין לרדת עימו - אצל הת"ח מתחת למעטפת של כבוד הבריות מונח "כבוד תורה", וכאשר כבוד הבריות מושפל על כורחנו גם כבוד התורה מושפל, ולכן אצל הת"ח שכבוד התורה הוא היוצר אצלו את כבוד הבריות, הוי ביזיון, מפני שאף שכבוד הבריות הוא הדוחה, כבוד התורה נשאר מחובר אליו באופן תמידי, מה שאין כן בכבוד דעלמא שאין שום ביזיון להוריד גם את אותה "סיבה" - שממנה נסבב לו הכבוד, כי זהו כבודו שמקיים מצוות ה'. [ואולי ניתן ללכת בדרך אחרת, שבכל כבוד בעלמא כשהוא נפגש עם מצוות ה' אשר לא ראויה לו לפי כבודו ומעלתו, אזי הכבוד מתכופף לקיום המצווה, ואדרבה בקיום המצווה זהו כבודו של האדם, אבל אצל ת"ח אע"פ שגם אצלו כבוד הבריות הוא הדוחה אבל כל כבוד הבריות שלו נובע מכבוד תורה, א"כ בסופו של דבר איכא מצוות כבוד תורה מול מצווה אחרת, ואצל הת"ח שייך לומר שנפטור אותו כדי שבכך נגביר את המצווה האחרת - של כבוד התורה ללמדנו שאפילו במציאות של מצווה - כבוד תורה זה דבר כ"כ חזק שגובר על מצווה אחרת, וע"י שפטרנו אותו ממצות השבת אבידה אדרבה חזקנו והגבהנו את מצוות כבוד התורה, מה שאין כן ב"כבוד דעלמא" שלא קיים צד אחר של מצווה], ואע"פ שיש עוד מקום לפלפל ביסוד זה שחידש ה"פרי יצחק", על כל פנים באמצעותו - נוכל לענות על כל הסוגיות שלמדו מסוגייתנו כבוד הבריות דעלמא, ואף בדעת רש"י שהובאה קודם שלמד מסוגייתנו לכבוד הבריות דעלמא ואמרנו שלכאורה הולך כדעת הרמב"ם וסיעתו, כעת אין זה מוכרח דייתכן להסביר בדבריו בדרך זו שבאר ה"פרי יצחק" שע"י כבוד תורה באים לכבוד הבריות, ואתי שפיר אף לשיטת הריטב"א וסיעתו. והחפץ להרחיב בדברי קודשו יעיין בספרו סימנים נ"ב –נ"ג וירווה צמאונו...

ה. כבודו בשדה ואין כבודו בעיר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמ' אצלנו (ל:) בהמשך מעלה ספק: "איבעיא להו: דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר, מהו? מי אמרינן: השבה מעליא בעינן, וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר - לא לחייב. או דלמא: בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה, וכיון דאיחייב ליה בשדה - איחייב ליה בעיר? – תיקו", הרמב"ם הכריע לחומרא (הלכות גזלה ואבדה פי"א/הי"ג) וז"ל: "היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר, מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות הבעלים ואף על פי שהרי נכנס בהן לעיר ואין דרכו בכך", לעומתו כתב הרי"ף (י"ז: מדפי הרי"ף): "בעיא ולא איפשיטא הלכך לא יחזיר בעיר" – וצריך להבין כוונתו: האם פטור לגמרי ולא יגע באבידה כלל או שצריך להתחיל את ההשבה אבל כשיגיע לעיר יניח אותה ולא ימשיך להשיבה מפני שאין זה כבודו. מסביר הנימוקי יוסף: "כתב הרב אלפסי ז"ל דכיון דלא איפשיטא לא יחזיר בעיר משמע שאינו חייב להתחיל בשדה כדי שלא יתחייב לגמור בעיר... אבל הרמב"ם ז"ל כתב פרק י"א מהלכות גזלה ואבדה וז"ל היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לבעלים ואף על פי שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב וכו' משמע מדברי הרב ז"ל (הרמב"ם) דכיון דעלה בתיקו יחזיר בעיר..." ומסיים ה"נימוקי יוסף" על דברי הרי"ף: "אמר המחבר נ"ל שסופר טעה שכתב לא יחזיר אלא יחזיר הוא וכדפירש הרמב"ם ז"ל דכיון דפשיטא להו דכשהתחיל חייב לגמור וספק דאורייתא אם יתחיל אית לן למימר שיתחיל שהיא מצוה דזקן ואינה לפי כבודו הרשות בידו דומיא דשלו מרובה משל חבירו". הרא"ש לעומתו כותב: "וראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר. ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו, איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב. ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחויב בו לא יזלזל בספק איסור. והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה רבי ישמעאל ב"ר יוסי. אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו" ראשית, רואים שהרא"ש למד ש"כבודו" האמור בזקן היינו דווקא כבוד תורה ולא כבוד בעלמא, וכשיטת הרמב"ן והריטב"א שהבאנו לעיל'. בנוסף מחדש הרא"ש, שאף אם הת"ח רוצה למחול על כבודו - אינו רשאי, וזה לכאורה קשה שהרי ראינו בקידושין (ל"ב:) שהרב רשאי למחול על כבודו: "א"ר יצחק בר שילא א"ר מתנה אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו - כבודו מחול, הרב שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, ורב יוסף אמר: אפי' הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול, שנאמר: וה' הולך לפניהם יומם" והרא"ש עצמו פסק זאת להלכה: "ורב יוסף אמר אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול וסוגיין כרב יוסף", א"כ מדוע גבי אבידה אסור לו למחול על כבודו ולהשיבה? ונראה לתרץ על פי דברי הרמב"ם בסוף הלכות ת"ת (פ"ז/הי"ג): "וכן היה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינן משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו... במה דברים אמורים כשבזהו או חרפהו בסתר אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו" מבאר שם מרן הכסף משנה: "כתב הריב"ש בשם הראב"ד אף על פי שאמרו בפ"ק דקידושין (דף ל"ב) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו מידי דלית ביה בזיון אלא שבאותם הדברים שאדם חייב לנהוג בו כבוד מחמת תורתו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבא אסור לו למחול שהתורה מתבזית בכך" - לפי זה הדברים אתי שפיר, דבהשבת אבידה כיוון שאין דרכו של הת"ח בכך הוי דרך ביזיון ולכן אין לת"ח למחול על כבודו ולהשיב את האבידה.

והשתא ברורה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש - דהרא"ש לשיטתיה שהכבוד כאן הוא "כבוד תורה" לכן ברור שאסור לזקן למחול על כבודו ולהשיב אבידה, אבל לפי הרמב"ם שבסוגיא עוסקים ב"כבוד בעלמא" לכן באמת "רשאי" להשיב את האבידה וכפי שביאר ה"נימוקי יוסף" לעיל', א"כ הדין נותן שנפסוק לחומרא, ועל פי זה ברור מאוד מה שהכריע הרמב"ם בהמשך דבריו (שם/הי"ז): "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו" - דכיוון שעסקינן בכבוד בעלמא שייך שימחול על כבודו ויעשה לפנים משורת הדין. אלא שלכאורה הדברים עדיין לא מובנים כלל אליבא דשיטת הרמב"ם, שהרי כתב לגבי "זקן ואינה לפי כבודו"- "אם היה חכם או זקן מכובד" זאת אומרת שגם ת"ח צריך להתעסק באבידה, אומנם נכון שמדובר שהכבוד הדוחה הוא "כבוד בעלמא", אבל מ"מ במציאות הרי כבוד התורה מתחלל וא"כ מדוע בת"ח לא נפסוק לחומרא אף לפי הרמב"ם? מרן ה"כסף משנה" בהלכות גזילה ואבידה שם מתייחס לכך - הוא מביא את דעת הרא"ש, ואח"כ מבאר דעת הרמב"ם: "ולדעת רבינו י"ל דלא מיקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבא הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מיטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין", מסביר ה"כסף משנה": לדעת הרמב"ם אין כאן ביזיון לת"ח מפני שהוא מקיים מצווה בכך וא"כ זהו כבודו. אבל לפי הסבר זה בדברי הרמב"ם קשה, מדוע א"כ בכלל קיים פטור ב"אינה לפי כבודו", הרי זהו כבודו שמקיים מצווה בכך? ומריש הוה אמינא שהתירוץ נמצא בדקדוק דברי מרן ה"כסף משנה", דלא כתב "...אדרבה הוא כבוד שמים בכך שמקיים מצווה", אלא כתב "...אדרבא הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מיטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין" - כלומר: שכבודו של האדם לא נוצר ע"י קיום המצווה, אלא ע"י שעושה לפנים משורת הדין בדבר שאינו מוכרח כלל לעשותו, וזהו חילוק הדברים - דבגמ' מדובר במצווה שמוטלת על האדם ובה לא שייך לומר שזהו כבודו אבל בדברי הרמב"ם שמדובר שהאדם מצד עצמו רוצה לפעול אזי זהו כבודו, אבל הדברים קשים, דמה בכך שהאדם עושה לפנים משורת הדין, הרי זה הדבר הגורם לכך שיהיה "כבוד שמים", וא"כ "כבוד שמים" זה נגרם גם באותו אופן בדיוק כאשר האדם בא ומקיים מצוות ה', ומה שייך להפריד בין הדבקים, (ובפרט שייתכן שנקט הכסף משנה לשון זו עפ"י דברי הרמב"ם בהמשך (הי"ז): "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו", וה"ה לשאר קיום מצווה שזהו כבודו) ויש עוד לעיין בדבר. מ"מ חזי הוית בקובץ "נתיבות תורה" (ביצה א, עמ' של"ד), שעמד הרב המחבר בקושיא זו על דברי מרן, ורצה לתרץ באופן זה: "וצ"ל... אף שמצד כבוד התורה אין לפוטרו שאדרבה היא כבוד שמים במה שמחזיר מ"מ כיון שאינו רגיל בכך ואף בשלו אינו מחזיר מחמת שמתבייש לפיכך מצד הדין פטור", כלומר: אה"נ דאיכא כבוד שמים בהשבת האבידה, אבל זה גורם רק לכך שאם ירצה לקיים את המצווה יהא רשאי לעשות כן, אבל כיוון שבסופו של דבר הוא מתבייש - לכן מן הדין הוא פטור, וא"כ אתי שפיר סברת הרמב"ם שהכריע לחומרא כיוון שבאמת רשאי לעשות לפנים משורת הדין. אבל אם כנים דברינו צריך להבין מדוע הרא"ש לא יסכים לדעת הרמב"ם שיוכל לעשות לפנים משורת הדין שהרי זהו כבודו וממילא לא יהיה בכך ביזיון לכבוד התורה? והנראה לומר שנחלקו הרמב"ם והרא"ש ביסוד חדוש התורה ד"זקן ואינה לפי כבודו" - האם התורה פטרה אותו לגמרי באופן של "פטור", זאת אומרת שגם אם משיב אבידה ליכא מצווה כלל, או דלמא התורה פוטרת אותו באופן של "דחייה" זאת אומרת מצוות השבת אבידה קיימת גם לגביו, אבל כיוון ששייך אצלו "כבודו" הרי זה דוחה את מצוות ההשבה, אבל אם עבר על "כבודו" וקיים את המצווה הרי שכר מצווה בידו - הרמב"ם סובר כצד השני שאם השיב קיים מצוות השבת אבידה, והרא"ש סובר שליכא מצווה כלל. לכן - לפי הרמב"ם, נכון שיש פה צד ביזיון אבל כאשר עושה לפנים משורת הדין אזי מקיים מצווה, א"כ הרי הצד החיובי של קיום המצווה גילה שמעיקרא לא היה פה צד שלילי של ביזיון שהרי בסופו של דבר כיוון שקיים את המצווה זהו כבודו, כלומר: שייך לומר שנרשה לת"ח לעשות לפנים משורת הדין רק באופן שבאמת לא מפסידים שום דבר במעשה הזה ואין כאן חומרא הבאה לידי קולא כיוון שבאמת למסקנה ליכא ביזיון לתורה מפני שמקיים בכך מצווה, אבל לפי הרא"ש גם אם מוחל על כבודו ומשיב את האבידה, לעולם לא יקיים מצווה, ולכן אין צד חיובי שהופך את הצד השלילי לדבר חיובי, וכיוון שכן תמיד שייך ביזיון, ולפיכך אסור לת"ח למחול על כבודו - כבוד התורה - לצורך כך, אף אם טוען שרוצה לעשות לפנים משורת הדין, כיוון דאיכא ביזיון התורה בכך. א"כ למסקנה נראה שהרמב"ם והרא"ש פליגי בתרתי גם לגבי גדר "כבודו" האמור בזקן (האם כל כבוד או דווקא כבוד תורה) וגם לגבי גדר הפטור שפטרה התורה את הזקן (האם הוי דחייה או פטור), ואולי ניתן לומר דהא בהא תליא, דלפי הרא"ש שהפטור הוא פטור גמור זאת אומרת שהפטור הוא חזק כ"כ, שייך לומר דעסקינן רק בכבוד תורה שבאמת רק בזה הקפידה התורה עד כדי כך שנתנה פטור מוחלט, אבל לפי הרמב"ם שהפטור הוא רק דחייה בעלמא, זאת אומרת שהפטור הוא פטור חלש לכן אפשר להעמיד את זה גם במציאות של כבוד יותר חלש דהיינו "כבוד בעלמא", ומ"מ לא מוכרח כלל שתלויים אחד בשני, ויש לפלפל עוד בדבר.

ו. פסק ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

למסקנת ההלכה הכריע השו"ע (סימן רס"ג א-ג): מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב ליטפל בהם. ואומד דעתו, אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו, כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר. היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר, ומצאן בעיר, אינו חייב להחזיר. מצאם בשדה, חייב להחזיר עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואף על פי שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך. וי"א דלא יחזיר בעיר, אלא יכניס מן השדה לעיר ויניחנה (טור בשם הרא"ש). וכן אם מצא בהמה והכישה, נתחייב ליטפל בה ולהחזירה אף על פי שאינה לפי כבודו, שהרי א התחיל במצוה. ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו. הגה: ויש חולקין ואוסרין להחזיר, הואיל ואינו לפי כבודו, אלא אם רוצה ליכנס לפנים מן השורה ישלם מכיסו (טור בשם הרא"ש סי' רע"ב).