הצגת המקור של הדף "זה וזה גורם"

== פסק ההלכה ==
הגמרא מביאה דברי רב יהודה בשם שמואל שהלכה כר' יוסי, כלומר שזה וזה גורם מותר. וכן היה מעשה ששאל רב עמרם את רב יוסף לגבי שדה שנזדבלה בזבל של עבודה זרה, כלומר דם בהמות שנשחטו לשם עבודה זרה. והשיב לו רב יוסף שמותר כיון שהלכה כר' יוסי שזה וזה גורם מותר.

ה'''רי"ף''' (כא א) הביא דברי הגמרא ומסקנתה שר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר, כלומר לפי שיטתם שזה וזה גורם אסור היה להם לאסור אף בימות הגשמים מפני הנבייה, אבל לשיטת ר' יוסי זה וזה גורם מותר, וכן הלכה. וכן העתיק ה'''רא"ש''' (ג ח), וכן פסק גם ה'''רמב"ם''' (עבודה זרה ז יד).<BR/>
גם '''רש"י''' כתב שהלכה כר' יוסי שזה וזה גורם מותר, ולכן מותר לזרוע ירקות אף בימות החמה. וכן כתב ה'''אור זרוע''' (ד עבודה זרה רד), והוסיף בשם '''רבנו שמואל''' שהלכה כן בין בעבודה זרה ובין בשאר דברים, ואפילו אם האיסור רבה על ההיתר.

ה'''מאירי''' (מח ב ד"ה אמר המאירי וזורעין לכתחילה) כתב שהלכה כר' יוסי דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אסור בימות החמה, מטעם שמה שמשביח בנבייה פוגם בצל, ומותר רק בדיעבד משום זה וזה גורם, ובימות הגשמים מותר אף לכתחילה לזרוע. אמנם הביא שיש אומרים שדין זריעת הירקות כולה כדין דיעבד (וכמו שיתבאר להלן), ולכן יש אוסרים לכתחילה אף בימות הגשמים.

דעה ייחודית היא דעת ה'''רמב"ן''' (מט א ד"ה והא דאמרינן) שחולק על רש"י בהבנת הגמרא וממילא גם במסקנת ההלכה. 
<BR/>לדעת הרמב"ן מה שאמרה הגמרא שר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר שהם סוברים זה וזה גורם אסור, אין הכוונה לזריעת ירקות בימות החמה, שאין זה נקרא זה וזה גורם לפי שהנאת הצל והנאת הקרקע הנאות שונות הן, וכל אחת עומדת בפני עצמה. שאין נחשב זה וזה גורם אלא כאשר נצטרפו יחד איסור והיתר מאותו המין. והראיה שהרי בתחילת הסוגיה סברה הגמרא שרבנן סוברים זה וזה גורם מותר. אלא כוונת הגמרא שרבנן סוברים זה וזה גורם אסור במה שאסרו זריית עבודה זרה לרוח, לפי שהיא נעשית זבל ונהנים ממנה.<BR/>
בהתאם לכך סובר הרמב"ן להלכה שאף שהלכה כר' יוסי שזה וזה גורם מותר, מ"מ זריעת ירקות תחת האשרה בימות החמה אסורה, שבזה לא חלק ר' יוסי, לפי שאין זה כלל מענין זה וזה גורם, אלא רק האשרה היא הגורמת. ולדעתו אסור להינות מהם אפילו בדיעבד, אף שבסוף נשאר בצ"ע לענין דיעבד.<BR/>
מ"מ לענין ימות הגשמים מודה הרמב"ן שמותר אפילו לכתחילה לזרוע, כיון שהלכה כר' יוסי, שזה וזה גורם מותר, ואף לדעת רבנן הוא מותר מפני שסוברים הם שמה שמשביח בנבייה פוגם בצל.

ה'''ריטב"א''' (מט א ד"ה אלא) חלק על הרמב"ן וכתב שודאי כוונת הגמרא שאמרה שלדבריהם דרבנן קאמר ר' יוסי, הכוונה למשנתינו ולא למשנת עצים או שוחק וזורה לרוח. ואף שבתחילת הסוגיה סברה הגמרא בדעת רבנן שקרקע וצל הם שני דברים ולא חשיב זה וזה גורם, מ"מ כעת למסקנה חזרה בה. ולכן להלכה מותר לזרוע לכתחילה בין בימות החמה ובין בימות הגשמים.

ב'''חידושי הרא"ה''' (מט א ד"ה ההיא גינתא) פסק גם כן שמותר לזרוע בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, אלא שהוסיף בזה טעם משום דכיון שאין כאן דבר בעין, ואין צלה דבר הניכר, אלא לפעמים ישנו ולפעמים אינו, ואפילו אם ישנו לעולם, לאו דבר הניכר הוא, והוי נמי דבר דלית ביה מששא. ואף נמיה, קודם שנעשתה זבל אינו מועילה, ולאחר שנעשתה זבל, הרי מעורבת היא עם הקרקע ולא מינכרא, והרי היא דבר שבא ממילא לבסוף, הוה ליה ירק זה וזה גורם, ולהכי מותר לזרוע תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים.