התקדשי לי במנה ונתן לה דינר

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מקורות
בבלי:	קידושין ח א
רמב"ם:	אישות ז יז
שולחן ערוך:	אבן העזר כט ז

אדם שאמר לאשה 'התקדשי לי במנה' אבל לא נתן אלא רק חלק מהמנה, האם חלו הקידושין ובאילו תנאים.

סוגית הגמרא

דברי ר' אלעזר והסתירה מהברייתא

הגמרא (קידושין ח א) מביאה דברי ר' אלעזר שאדם האומר לאשה בפני שני עדים 'התקדשי לי במנה', אבל בפועל נותן לה רק דינר, הדין הוא שהאשה מקודשת (ואינה יכולה לחזור בה) אך בתנאי שהאיש ישלים את המנה, לפי שכלל נקוט בידינו ש'כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי', ולכן גם כאן הוי כאילו אמר לה 'התקדשי לי מעכשיו על מנת שאשלים לך אחר כך מנה', ובכך שקיבלה את הדינר, הרי שהסכימה לתנאי ולקידושין.

לעומת מימרא זו, מביאה הגמרא ברייתא שבה כתוב, שאם אדם אמר לאשה 'התקדשי לי במנה' והיה מונה את המטבעות לתוך ידה, יכול כל אחד מהם, האיש או האשה, לחזור בו מן הקידושין, כל זמן שלא השלים ונתן לה את המנה במלואו.
ובסיפא של אותה ברייתא כתוב, שאם אמר לה 'התקדשי לי במנה זו', ונמצא שהמנה חסר דינר או דינר של נחושת, אינה מקודשת. אך אם היה אחד מן הדינרים דינר זהב אלא שהיה דינר רע, הרי זו מקודשת ויחליף את הדינר. הגמרא מבינה שהרישא של הברייתא סותרת את דברי ר' אלעזר, שהרי כתוב שכל עוד לא נתן לה את כל המנה, אם רצה לחזור בו הרשות בידו, הרי שאין הקידושין חלים עד שתקבל את כל המנה. וזה סותר דברי ר' אלעזר שאמר שהיא מקודשת מעכשיו אף שלא קיבלה הכל, רק תנאי הוא שישלים המנה.

מדוע אין צורך בתנאי כפול

לסוגיה זו בהרחבה, ראו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי

הרא"ש (א ט) כתב שאף על פי שלא הזכיר שום תנאי דיינינן ליה כאילו התנה וכאילו כפל תנאו, ולא ביאר הרא"ש טעם מדוע דיינינן ליה הכי. ובקרבן נתנאל (ב) מסביר שעדיף אדם שלא מזכיר תנאי במפורש, אלא שמעשיו מוכיחים עליו, ממי שמזכיר תנאי שלא כדרך התנאים, כלומר שאינו כופל לתנאו ומקדים הן ללאו.

מחילה וכפייה

כתב הריטב"א (ח א ד"ה אמר ר' אלעזר) שגם אם הוא לא השלים, אלא היא מחלה לו על אותו דינר, הרי היא מקודשת, שמחילה בהכה"ג חשיבא כנתינה.
עוד כתב הריטב"א שם שכופין אותו להשלים לה את הדינר, או לפטור אותה, ואין משאירים אותה כך עגונה.

תירוץ ראשון

מתרצת הגמרא שהברייתא מדברת במקרה שונה קצת, שאמר לה לאשה "התקדשי לי במנה זו", כלומר הוא מקדש אותה באותן מטבעות המסויימות שבידו, וכיון שלא השלים ונתן לה הכל, הרי זה כמו שנתן לה מנה חסר דינר ולכן אין הקידושין חלים עדיין ויכול לחזור בו.
אלא שקשה לפי זה מה ההבדל בין הרישא בברייתא לסיפא, שהרי בסיפא כבר כתוב כעין זה, שאם אמר 'התקדשי לי במנה זו' ונמצא חסר אינה מקודשת.
מתרצת הגמרא שהסיפא באמת לא באה להוסיף דין על הרישא, אלא לפרש את הרישא. ומוסיפה הגמרא שכן מסתבר, שהרי אם הרישא מדברת באומר 'מנה' סתם, ואעפ"כ לא הוו קידושין, כל שכן באומר 'מנה זו' שאין הקידושין חלים, ואין צורך לשנות זאת.
אך הגמרא דוחה את הסיוע הזה, מפני שאם לא היתה הברייתא אומרת את הסיפא ב'מנה זו', היינו טועים לחשוב שהרישא איירי ב'מנה זו' ואילו האומר 'מנה' סתם, לא היה יכול לחזור בו והיו חלים הקידושין לאלתר. לכן שנה התנא את הסיפא ב'מנה זו' כדי שנדע שהרישא איירי במנה סתם ואפ"ה לא הוו קידושין.

תירוץ רב אשי

בסוף הדברים, הגמרא מביאה דברי רב אשי שמחלק באופן אחר בין הברייתא לבין דברי ר' אלעזר, שהברייתא מדברת במונה והולך, כלומר שאינו נותן לה את כל המנה בבת אחת, אלא מטבע מטבע, ולכן דעתה על כל המנה לקבלו כולו עכשיו, וכל זמן שלא קיבלתו במלואו לא גמרה בדעתה להתקדש, ואפילו אמר לה 'מנה' סתם. מה שאין כן באומר התקדשי לי במנה ונותן לה דינר, הרי היא רואה שיש לו רק דינר ואעפ"כ מסכימה לקבלו, ולכן היא מקודשת כבר עכשיו בדינר הבודד, ובתנאי שישלים לאחר מכן את כל המנה.

מסקנת הראשונים

העולה מתוך דברי הגמרא, שלפי תירוץ ראשון של הגמרא החילוק הוא בין אמר מנה זו לבין אמר מנה סתם. שבאומר מנה זו יכולים הם האיש או האשה לחזור בהם, כל זמן שלא השלים את כל המנה. ולעומת זאת במנה סתם אינם יכולים לחזור בהם מהקידושין, אלא אם כן לא יקיים האיש את תנאו ולא ישלים למנה.
לפי תירוץ רב אשי יש להסיק את ההלכה באופן אחר, שאם הוא מונה והולך את המטבעות, אפילו אמר מנה סתם, יכולה לחזור בה כיון שדעתה על כל המנה. ולעומת זאת אם נתן לה רק דינר אחד או פרוטה ולא מונה והולך מטבעות לתוך ידה, אינה יכולה לחזור בה שקיבלה את הקידושין. אמנם אם אמר 'מנה זו' ונמצא המנה חסר דינר, כבר מבואר בסיפא של הברייתא שאינה מקודשת. לכאורה זה מסוכם על רב אשי (מכח סתימת הברייתא).

הרא"ש (א ט) כתב להלכה כשני התירוצים שבמנה סתם אין אחד מהם לחזור בו, אלא צריך הבעל להשלים במנה, וכשישלים תהיה מקודשת למפרע, וזהו כדברי ר' אלעזר. ואילו במנה זו יכול אחד מהם לחזור עד שישלים את כל המנה (וזהו כתירוץ הראשון של הגמרא), או היה מונה והולך, אז אפילו אמר מנה סתם יכול לחזור כל זמן שלא השלים.
גם הרשב"א (ח א ד"ה רב אשי) כתב שתירוצו של רב אשי חולק על תירוץ הגמרא, שגם במנה סתם אם היה מונה והולך יכולים לחזור, וכן במנה זה כשאינו מונה והולך. ובסוף דבריו הביא דברי הרי"ף שרק במנה זו וגם מונה והולך יכול לחזור, וכדלהלן.

שיטת הרי"ף והרמב"ם

הרי"ף (ד א) הביא דברי ר' אלעזר כפשטם שמקודשת וישלים, ועל זה כתב שהני מילי באומר לה מנה סתם, אבל אמר לה מנה זה והיה מונה והולך, הרשות לכל אחד מהם לחזור בו אפילו בדינר האחרון. כלומר הבין מבין שרק ב'מנה זו' מהני מונה והולך, אך במנה סתם משמע שאפילו מונה והולך לא יכולים לחזור בהם.
וכן כתב הרמב"ם (אישות ז יז) להדיא, שאם אמר מנה סתם ונתן לה אפילו דינר אחד מקודשת בתנאי שישלים השאר. ואם פירש ואמר 'במאה דינרים אלו' והתחיל למנות לתוך ידה, אינה מקודשת עד שישלים, ובינתיים יכולים לחזור בהם.
המפרשים טרחו ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם, כמי הם פסקו בגמרא, שהרי זה לכאורה דלא כמאן. שאם כוונתם לפסוק כמו התירוץ הראשון של הגמרא, לא היה להם כלל להזכיר החילוק של 'מונה והולך' שזה רק רב אשי חידש בתירוצו. ואם כוונתם לפסוק כרב אשי על פי החילוק של 'מונה והולך', היה להם לכתוב זאת אפילו במנה סתם ולא רק במנה זו, שהרי רב אשי לא מקבל את החילוק בין מנה סתם למה זו, אלא מחלק באופן אחר?

המגיד משנה (ז יז) כתב שהרמב"ם והרי"ף פסקו כתירוץ ראשון בגמרא ודלא כרב אשי, לפי שתירוץ זה הוא סתמא דגמרא.

דינר חסר או נמצא של נחושת או דינר רע

האם צריכה לחזור בה בנמצא חסר

הגמרא בשלב מסויים מנסה להוכיח שהגמרא לא סותרת את דברי ר' אלעזר מפני שכולה, בין הרישא ובין הסיפא, מדברת ב'מנה זו', ואילו במנה סתם באמת אין האשה יכולה לחזור בה כדברי ר' אלעזר. ומוכיחה הגמרא כן, שאם נאמר שהרישא איירי במנה סתם ויכולה לחזור, אם כן למה צריך לומר בסיפא גם במנה זו, הרי כל שכן הוא?
אך דברי הגמרא מעוררים שאלה, כפי שמקשים התוספות (ח א ד"ה השתא), דדלמא באמת רישא במנה סתם וסיפא במנה זו, וקמ"ל סיפא שאע"פ שלא חזרה בה לא הוו קידושין, כיון שנמצא חסר, מה שאין כן במנה סתם שצריכה על כל פנים לחזור בה?
רש"י (ד"ה במנה) נשמר מקושיה זו, והסביר בדברי הגמרא שגם ב'מנה זו' ונמצא חסר יכולה לחזור בה, כלומר דווקא אם חוזרת בה, אך אם אינה חוזרת בה מסתמא הוי קידושין אע"פ שנמצא חסר.
לעומת זאת התוספות שם לא קיבלו דברי רש"י, אלא תירצו שכיון שמהרישא שמענו שיכולה לחזור בה ולא הוו קידושין עד שישלים, אם כן כל שכן למנה זו ונמצא חסר דלא הוו קידושין, וגם לא מועיל השלמה, שהרי לא סמכה דעתה להשלמתו אלא למה שמראה לה והרי הוא חסר.
גם הרמב"ן (ד"ה נראין) חלק על רש"י, וכתב שודאי אם נמצא חסר אינה צריכה לחזור בה, שכיון שאמר לה 'מנה זה' ואין שם מנה, לא הוו הקידושין. ומה שהשוותה ביניהם הגמרא אין כוונתה גם לענין חזרה, אלא כמו שבמנה סתם לא הוי כמאן דאמר על מנת ויכולה לחזור בה, כן בנמצא חסר לא הוי כעל מנת ובטלו הקידושין מן הסתם.
הרשב"א (ד"ה השתא) הוסיף להקשות על רש"י מאי שנה מהמקדש בשיריים ואמר לה ששווים חמישים ונמצא שאינם שווים דקיי"ל שאינה מקודשת, ולא בעינן שתחזור בה? ותירץ לשיטת רש"י דשאני הכא שאפשר להוסיף דינר ולהשלים למנה, מה שאין כן בגד שאין אפשרות להוסיף עליו. אבל מ"מ מסקנת הרשב"א כדברי הרמב"ן והתוס' שבנמצא חסר אינה מקודשת אפילו לא חזרה בה. וכתב שכן משמע בתוספתא ושכן מפרש גם רבנו חננאל.
גם הריטב"א (ח א ד"ה מיתיבי) חולק על רש"י בענין זה, והביא תירוץ הרמב"ן