השמעה והרהור בקריאת שמע וברכות

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
בבלי:ברכות ט"ו ע"א-ע"ב, ברכות כ:,
רמב"ם:קריאת שמע ב' ח', ברכות א' ז'
שולחן ערוך:או"ח ס"ב ג', או"ח ר"ו ג', או"ח קפ"ה ב'

האם הקורא קריאת שמע או המברך צריך להשמיע לאוזנו? האם מעכב? האם יוצא בהרהור?

דין השמעה לאוזניו

בקריאת שמע

במשנה (ברכות טו.) מובאת מחלוקת בדין מי שקרא קריאת שמע ולא השמיע לאוזנו. ר' יהודה אומר יצא, ר' יוסי אומר לא יצא.
הגמרא דנה האם ר' יהודה שאומר יצא מתכוון שמותר גם לכתחילה לא להשמיע לאוזנו, או שרק בדיעבד יצא - אבל לכתחילה צריך להשמיע לאוזנו.
הגמרא מביא בריתות ומשניות בשביל ולנסות לברר את דעתו של ר' יהודה, ולמסקנת הגמרא אלו דעות התנאים:

  • ר' מאיר - לכתחילה לא צריך להשמיע לאוזניו.
  • ר' יהודה בשם רבי אלעזר בן עזריה - לכתחילה ישמיע, בדיעבד יצא.
  • י' יוסי - לא יצא.

הגמרא פוסקת שהלכה שר' יהודה בשם רבי אלעזר בן עזריה - שלכתחילה ישמיע, בדיעבד יצא.

וכן נפסק - שהקורא צריך להשמיע לאוזנו, ואם לא השמיע - בדיעבד יצא.

בברכות

דין הרהור

בקריאת שמע

לעיל ראינו שמוסכם על כולם שהלכה כר' יהודה שצריך להשמיע לאוזנו ואם לא השמיע יצא, אבל נחלקו הראשונים עקב מחלוקת בגמרא האם חייב לחתך בשפתיו או שגם המהרהר יוצא ידי חובה.

בגמרא (ברכות כ:) הובאה מחלוקת בין רב חסדא לרבינא האם הרהור כדיבור דמי,[1]

  • רוב רובם של הראשונים - רבינו יונה (ח: בדפה"ר), תוספות (כ: ד"ה ורב חסדא), הרא"ש (פ"ג י"ד) בשם רבינו חננאל, בעל המאור (יב. בדפה"ר) והמאירי (בית הבחירה כ' ב') ועוד - פוסקים כדעת רב חסדא שהרהור לאו כדיבור דמי, שמי שרק מהרהר לא יוצא ידי חובה כלל.[2]
  • הריא"ז (ג א) והרי"ד (כ' ע"ב) פוסקים כרבינא שהרהור כדיבור דמי,[3] אומרים שמי שמהרהר בליבו יוצא ידי חובה בדיעבד.

בירור דעת הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (ב' ח') לא כותב במפורש מה הדין של מי שמהרהר, הוא כותב רק ש"צריך להשמיע לאוזנו" אבל לא מבאר מה הכוונה להשמיע לאוזנו.
אולם בברכות (א' ז') כותב שגם מי שמהרהר - יוצא ידי חובה בדיעבד.
ונחלקו האחרונים מה דעתו בקריאת שמע,

  • היד פשוטה מביא שגם בקריאת שמע הוא סובר שהרהור כדיבור ויוצא ידי חובה בדיעבד.
  • הכסף משנה, רבינו מנוח ועוד - מביאים שבקריאת שמע הוא סובר שלא יוצא ידי חובה בדיעבד (כמו רוב הראשונים) אלא שהרמב"ם מביא את החילוק שמופיע בגמרא (ונדחה לדעת הרבה ראשונים) בין הרהור בקריאת שמע להרהור בשאר ברכות - שבקריאת שמע כתוב "ודברת בם", מכאן שבקריאת שמע יש חובה מיוחד להוציא מהפה שאין בשאר המצוות.

פסיקת הלכה

הטור (סג) והשולחן ערוך (ס"ג ג') פוסקים שמי שמהרהר לא יוצא ידי חובה.

ברכות

(מדברי כולם נראה שאין הבדל בין ברכות לקריאת שמע, וכך נפסק בשולחן ערוך. אבל מדברי הרמב"ם נראה שיש הבדל כי בברכות הוא כותב במפורש שלא יוצא ידי חובה.)

פסיקת הלכה

האם אנוס צריך להרהר

נחלקו הראשונים בגדר ההרהור, כמו שראינו לדעת רוב ככל הראשונים בהרהור לא יוצאים ידי חובה בהרהור, אולם יש ערך בכך שמי שאנוס ולא יכול להוציא מפיו שיהרהר, אולם נחלקו האחרונים בערך המדוייק שיש לאותו הרהור שמהרהר מאונס: שורש המחלוקת הוא מהגמרא שראינו לעיל (כ:) על המחלוקת האם הרהור כדיבור דמי, ושגם לדעת מי שסובר הרהור לאו כדיבור - מהרהר יחד עם הציבור כדי לא לפרוש מהציבור.

  • דעת המאירי (בית הבחירה כ' ב'), ותר"י (ח: ד"ה 'לא יברך') - אנוס שעומד במקום מטונף ולכן לא יכול לבטא בשפתיים - ששיהרהר, אפילו כשהוא עומד יחידי, שאף שלא יוצא ידי חובה - מקבל שכר על המחשבה ועל קבלת עול מלכות שמיים.
  • הדרישה (פ"ה א') מדייק בעקבות קושייה של הבית יוסף[4] את דברי התר"י ואומר שמי שעומד במקום מטונף שמי שעומד במקום ממש מטונף שאפילו להרהר בברכה אסור לו - שיסתפק בלהרהר בכך שחשקו ותאותו לעשות ברכה זו או תפילה זו בכל לב ובכל נפש כראוי אלא שאינו רשאי כיון שאין ידיו נקיות ואז מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאו.
  • הבית יוסף (ס"ב ב') אומר בשם האורחות חיים (חלק א', הלכות ק"ש, מ"ו)- שאף אנוס שלא יכול להוציא מהפה כדאי שיהרהר, כי בתוך ק"ש טמונים כל עשרת הדברות, ובדין הוא שיגיד אדם את עשרת הדברות בכל יום, אלא שביטלו מפני תרועמת המינים.

השו"ע (או"ח ס"ב ג'-ד') אמנם פוסק שמי שרק מהרהר לא יוצא ידי חובה, אבל לגבי אנוס שלא יכול להוציא משפתו כותב שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו - יצא. וכותב הרמ"א שאף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס (שיהרהר בליבו) ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת.
ודנו האחרונים לגבי כך שהשו"ע כתב שיצא ידי חובה, הרי ראינו במפורש שלא יוצאים ידי חובה בהרהור, כי לדעת רוב ככל הראשונים הרהור לאו כדיבור.

  • הלבוש (ס"ב ס"ד) מסביר שבאמת יוצא ידי חובה, וכותב שלנידון דידן הרהור כדיבור דמי, ונראה שסובר שכל מחלוקת האמוראים היא לכתחילה. אבל בדיעבד - גם רב חסדא יסכים שהרהור כדיבור דמי.
  • בצורה דומה כותב הברכי יוסף (סב ס"א. דין ד. הגהה) שכותב שבאמת יוצא ידי חובה - ושיכול לסמוך על הדעות שהרהור כדיבור דמי.
  • אולם הפרי חדש (ס"ב ס"ד) כתב שאם נסתלק האונס ויכול לברך קריית שמע שחייב לחזור לקרותה, כי קיימא לן הרהור לאו כדיבור. ומסתבר שלדבריו לא באמת יצא ידי חובה.
  • ובדומה כותב המשנה ברורה (ס"ב ס"ק ז') שהכוונה ביצא היא לא לגמרי, שהרי הרהור לא כדיבור. אלא הכוונה שעל כל פנים יהרהר בליבו והקב"ה יקבע לו שכר בעבור זה. אבל באמת אינו יוצא בזה, על כן כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש - מחוייב לחזור ולקרותה. ובביאור הלכה מוסיף עוד סיעת אחרונים שסוברת כמותו, ושככה נשמע מכך שרוב רובם של הראשונים סוברים שהרהור לא כדיבור, ושהכוונה ב"יצא" היא לא לגמרי, ושאם נפתר לו האונס - צריך לחזור ולקרותה. וכן כתב ערוך השולחן (ס"ב ס"ז)

דינים נוספים בהרהור

אדם הצמא בלילה שיהרהר בברכה

  • הט"ז (ס"ב ס"ק א') מסיק מכך שהתרנו לאדם שיושב במקום מטונף להרהר בקריאת שמע (וכנראה שסובר שלא הצרכנו אותו לצאת למקום אחר) שאף מי שצמא בלילה על מיטתו ולא יכול ליטול ידיו ולברך - שיהרהר הברכה בליבו וישתה. וכגון זה כותב הברכי יוסף שיכול לסמוך על דעת הרמב"ם והסמ"ג שאם בירך כל הברכות בליבו יצא ידי חובה. אבל מוסיף שירא שמיים ידחוק בעצמו לעמוד ולרחוץ ידיים כמו שצריך ולברך ברכה שלמה. וכן סובר ערוך השולחן (ס"ב ס"ז) שבגלל שהוא משוקע בשינה נחשב כלא אפשר ויכול הרהר את הברכה בלב ולשתות.
  • המשנה ברורה (ס"ק ח') מביא בשם המטה יהודה (מ"ז סק"ז) לא כמוהו, שהרי הוא יכול להתאמץ לעמוד וליטול, ואי אפשר להשוות לחולה שבאמת לא יכול לעבור למקום אחר או לנקות את המקום, ואי אפשר להשוות בין אפשר לאי אפשר - וחייב לעמוד וליטול ידיים, ואם באמת הוא לא יכול (לדוגמה כי ממש קר לו או כי אין לו מים בכלל) יכול לקנח ידיו בכותל או בכל דבר שמנקה וזה מועיל - ואז יוכל להוציא את המילים מהפה.

ראו גם

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

הערות שוליים

  1. ^ המקרה עליו דנה הגמרא הוא בעל קרי שמהרהר בליבו את קריאת שמע, נחלקו על רש"י וראב"ד על נקודת המחלוקת, האם המחלוקת בין רב חסדא לרבינא היא על כל התורה האם הרהור כדיבור, לדעת רש"י זו מחלוקת עקרונית בכל התורה אם הרהור כדיבור. אולם לדעת ראב"ד כל המחלוקת היא בבעל קרי שהוא אנוס ובכל שאר התורה ודאי שהרהור לאו כדיבור
  2. ^ הסברות שלהם לפסוק כר' הונא: 1. הגמרא עוסקת בשיטתו. 2. בסוגיות בשבת רואים שיש חילוק בין הרהור לדיבור, שאסור לדבר בעסקים ומותר להרהר בעסקים.
  3. ^ הרי"ד מביא עוד שני חיזוקים לשיטתו: 1. כתוב "הלכה כדברי שניהם להקל" - מבין שזה להקל בהכל. 2. מזה שהבאנו בסוגייה את "האומר ברכת המזון בליבו" - נראה שאין חילוק בין הרהור לדיבור למסקנה, החולקים מבינים ש"בליבו" הכוונה לחתך בשפתיו אבל לא להשמיע לאוזניו
  4. ^ מקשה הבית יוסף (פ"ה א') על כך שהתר"י אומר שאם עומד במקום מטונף יהרהר, והרי אסור להרהר אפילו בדברי תורה במקום מטונף