הבדלים בין גרסאות בדף "השמעה והרהור בקריאת שמע וברכות"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 26: שורה 26:


==== בירור דעת הרמב"ם ====
==== בירור דעת הרמב"ם ====
ה'''רמב"ם''' {{רמבם|קריאת שמע|ב|ח|קריאת שמע ב' ח'}} לא כותב במפורש מה הדין של מי שמהרהר, הוא כותב רק ש"צריך להשמיע לאוזנו" אבל לא מבאר מה הכוונה להשמיע לאוזנו.
ה'''רמב"ם''' בהלכות קריאת שמע {{רמבם|קריאת שמע|ב|ח|ב' ח'}} לא כותב במפורש מה הדין של מי שמהרהר, הוא כותב רק ש"צריך להשמיע לאוזנו" אבל לא מבאר מה הכוונה להשמיע לאוזנו.
{{ש}}(בברכות הרמב"ם כותב במפורש שלא יוצאים ידי חובה על ידי הרהור וצ"ע)
{{ש}} אולם בברכות {{רמבם|ברכות|א|ז|א' ז'}} כותב שגם מי שמהרהר - יוצא ידי חובה בדיעבד.
(בברכות הרמב"ם כותב במפורש שלא יוצאים ידי חובה על ידי הרהור וצ"ע)
==== פסיקת הלכה ====
==== פסיקת הלכה ====
ה'''טור''' {{טור|או"ח|סג|סג}} וה'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|או"ח|סג|ס"ג ג'}} פוסקים שמי שמהרהר לא יוצא ידי חובה.
ה'''טור''' {{טור|או"ח|סג|סג}} וה'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|או"ח|סג|ס"ג ג'}} פוסקים שמי שמהרהר לא יוצא ידי חובה.

גרסה מ־13:15, 22 בנובמבר 2021

תבנית:מקורות/1 האם הקורא קריאת שמע או המברך צריך להשמיע לאוזנו? האם מעכב? האם יוצא בהרהור?

דין השמעה לאוזניו

בקריאת שמע

במשנה (ברכות טו.) מובאת מחלוקת בדין מי שקרא קריאת שמע ולא השמיע לאוזנו. ר' יהודה אומר יצא, ר' יוסי אומר לא יצא.
הגמרא דנה האם ר' יהודה שאומר יצא מתכוון שמותר גם לכתחילה לא להשמיע לאוזנו, או שרק בדיעבד יצא - אבל לכתחילה צריך להשמיע לאוזנו.
הגמרא מביא בריתות ומשניות בשביל ולנסות לברר את דעתו של ר' יהודה, ולמסקנת הגמרא אלו דעות התנאים:

  • ר' מאיר - לכתחילה לא צריך להשמיע לאוזניו.
  • ר' יהודה בשם רבי אלעזר בן עזריה - לכתחילה ישמיע, בדיעבד יצא.
  • י' יוסי - לא יצא.

הגמרא פוסקת שהלכה שר' יהודה בשם רבי אלעזר בן עזריה - שלכתחילה ישמיע, בדיעבד יצא.

וכן נפסק - שהקורא צריך להשמיע לאוזנו, ואם לא השמיע - בדיעבד יצא.

בברכות

דין הרהור

בקריאת שמע

לעיל ראינו שמוסכם על כולם שהלכה כר' יהודה שצריך להשמיע לאוזנו ואם לא השמיע יצא, אבל נחלקו הראשונים עקב מחלוקת בגמרא האם חייב לחתך בשפתיו או שגם המהרהר יוצא ידי חובה.

בגמרא (ברכות כ:) הובאה מחלוקת בין רב חסדא לרבינא האם הרהור כדיבור דמי,[1]

  • רוב רובם של הראשונים - רבינו יונה (ח: בדפה"ר), תוספות (כ: ד"ה ורב חסדא), הרא"ש (פ"ג י"ד) בשם רבינו חננאל, בעל המאור (יב. בדפה"ר) והמאירי (בית הבחירה כ' ב') ועוד - פוסקים כדעת רב חסדא שהרהור לאו כדיבור דמי, שמי שרק מהרהר לא יוצא ידי חובה כלל.[2]
  • הריא"ז (ג א) והרי"ד (כ' ע"ב) פוסקים כרבינא שהרהור כדיבור דמי,[3] אומרים שמי שמהרהר בליבו יוצא ידי חובה בדיעבד.

בירור דעת הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (ב' ח') לא כותב במפורש מה הדין של מי שמהרהר, הוא כותב רק ש"צריך להשמיע לאוזנו" אבל לא מבאר מה הכוונה להשמיע לאוזנו.
אולם בברכות (א' ז') כותב שגם מי שמהרהר - יוצא ידי חובה בדיעבד. (בברכות הרמב"ם כותב במפורש שלא יוצאים ידי חובה על ידי הרהור וצ"ע)

פסיקת הלכה

הטור (סג) והשולחן ערוך (ס"ג ג') פוסקים שמי שמהרהר לא יוצא ידי חובה.

ברכות

(מדברי כולם נראה שאין הבדל בין ברכות לקריאת שמע, וכך נפסק בשולחן ערוך. אבל מדברי הרמב"ם נראה שיש הבדל כי בברכות הוא כותב במפורש שלא יוצא ידי חובה.)

פסיקת הלכה

האם אנוס צריך להרהר

המאירי (בית הבחירה כ' ב'), ותר"י (ח: ד"ה 'לא יברך') מוסיפים שאנוס שלא יכול להוציא מהפה שהרהר, אפילו כשהוא עומד יחידי, שאף שלא יוצא ידי חובה - מקבל שכר על המחשבה ועל קבלת עול מלכות שמיים. הבית יוסף אומר בשם האורחות חיים (חלק א', הלכות ק"ש, מ"ו)- שאף אנוס שלא יכול להוציא מהפה כדאי שיהרהר, כי בתוך ק"ש טמונים כל עשרת הדברות, ובדין הוא שיגיד אדם את עשרת הדברות בכל יום, אלא שביטלו מפני תרועמת המינים.

ראו גם

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

הערות שוליים

  1. ^ המקרה עליו דנה הגמרא הוא בעל קרי שמהרהר בליבו את קריאת שמע, נחלקו על רש"י וראב"ד על נקודת המחלוקת, האם המחלוקת בין רב חסדא לרבינא היא על כל התורה האם הרהור כדיבור, לדעת רש"י זו מחלוקת עקרונית בכל התורה אם הרהור כדיבור. אולם לדעת ראב"ד כל המחלוקת היא בבעל קרי שהוא אנוס ובכל שאר התורה ודאי שהרהור לאו כדיבור
  2. ^ הסברות שלהם לפסוק כר' הונא: 1. הגמרא עוסקת בשיטתו. 2. בסוגיות בשבת רואים שיש חילוק בין הרהור לדיבור, שאסור לדבר בעסקים ומותר להרהר בעסקים.
  3. ^ הרי"ד מביא עוד שני חיזוקים לשיטתו: 1. כתוב "הלכה כדברי שניהם להקל" - מבין שזה להקל בהכל. 2. מזה שהבאנו בסוגייה את "האומר ברכת המזון בליבו" - נראה שאין חילוק בין הרהור לדיבור למסקנה, החולקים מבינים ש"בליבו" הכוונה לחתך בשפתיו אבל לא להשמיע לאוזניו