הבדלים בין גרסאות בדף "הפסק בין ברכה לאכילה"

בס"ד

{{תחרות כתיבה}}

<nowiki>'''רבי יוחנן'''</nowiki> – אפילו אם אמר להביא לפניו מלח וליפתן אינו צריך לחזור ולברך, אך אם אמר לתת מאכל לבהמתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.

בספר '''מנחת שלמה''' (ח"א סי"ח) ביאר דעתו של המגן אברהם, ש"הפסק" הבא מכח דיבור יסודו משום היסח הדעת וכמבואר בתוספות בסוגייתנו, ולכן, הרי בשעה שקידש והיה סבור שהוא מקדש על יין לא הסיח דעתו מהברכה ולכן אין זה נחשב ל"הפסק", ואולם מדברי הגאון רבי עקיבא איגר החולק עליו מבואר שסובר שהדיבור אינו מפסיק מטעם "היסח הדעת" אלא משום שגורם שלא יהא לברכה על מה לחול ומשום כך לאחר שהוברר שקידש על מים נמצא שברכת הקידוש הפסיקה בין ברכת "בורא פרי הגפן" לשתיתו ואין לברכה על מה לחול[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn1|[1]]].

כתב '''שו"ע''' "ויאכל מיד, ולא יסיח בין ברכה לאכילה, ואם שח צריך לחזור ולברך" {כיון שהוא מנתק בין הברכה לאכילה}.

וכן כ' '''הלכה ברורה'''(שנא), '''כה"ח'''(מד) והוכיח כן מהשו"ע שאם אמר 'הביאו מלח או הביאו לפתן' שאינו חוזר דהוי מצרכי הסעודה הא כשאינו מצרכי הסעודה הוי הפסק אף שזה עדיין תוך כדי דיבור.

|שלכתחילה אין להפסיק בשתיקה יותר  מכדי דיבור ובדיעבד כשלא הסיח דעתו לא חוזר ומברך.

|

|-

רשאי  לכתחילה לענות

איתה '''בברכות מ.''' (לעיל בראש הסיכום) מחלוקת אמוראים לגבי הפסק בדיבור מעין הסעודה והראשונים פסקו כרב ששת.

וסיים הב"י שכיון שהוא ספק ברכות נקטינת לקולא כרמב"ם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn12|[12]]].  

פסק '''שו"ע''' "אם היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכים עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר 'הביאו מלח' או 'הביאו לפתן'{בקשה זו היא מעין הברכה שצריך את המלח והלפתן כדי ללפת את הפת}, 'תנו מאכל לפלוני לאכול'{בקשה זו היא מעניין הסעודה אף שאינה קשורה לברכה} 'תנו מאכל לבהמה'{ בקשה זו היא מעין הסעודה משום שאסור לאכול קודם שייתן לבהמתו}, וכיוצא באלו אין צריך לחזור ולברך"  

כ' '''הלכה ברורה'''(שנד) כל מה שאמרנו בגמרא שאם הפסיק בהם בין ברכת המוציא לבין הטעימה אינו חוזר היינו דווקא בדיעבד אבל לכתחילה אינו רשאי להפסיק ואפילו לומר 'תנו מאכל לבהמה'[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn13|[13]]] וכן פסק '''הרמ"א''', '''בה"ג'''(ברכות ז), '''כלבו.'''

נאמר '''בברכות מ.''' "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא'  "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת".  

'''וביד אפרים''' (קס"ז סקי"ח) פירש טעם אחר לדבר, שלפעמים אין האדם ניזון אלא בזכות הבהמות, וכיון שהאדם אינו צריך להחזיק עצמו כזכאי שניזון בזכות עצמו לכן צריך להקדים ולזון את בהמתו.

משמע שדעת '''המ"ב'''(ס"ק מ),'''בא"ח'''(בהר ד), '''כה"ח'''(נא), '''הלכה ברורה'''(שסד){והוסיף שם שזה גם מדין צער בעלי חיים} שלא רק אכילה אסור אלא גם טעימה בעלמא ומה שכ' בגמ' בברכות אסור לאכול, הרי"ף, רא"ש גרסו בגמ' שם 'לטעום' כמו הגמ' בגיטין וכ"ד '''ברכי יוסף'''(סק"ה), (א"א ס"קיח),'''רי"ד'''(ברכות מ.) שאפילו אם זה לא אכילת קבע אסור. אולם דעת '''הט"ז'''[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn15|[15]]](סק"ז), '''א"ר'''(סק"ח), '''ר' זלמן'''(סעיף ט) שלטעום מותר כדמוכח בקרא "ואכלת ושבעת" כלומר דוקא אכילת קבע אסור.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn16|[16]]]  

וכמו"כ אין חיוב שהוא בעצמו יביא להם מאכלם, אלא כל שיש תחת ידו אנשים הממונים על האכלת הבעלי חיים שלו סגי בכך, ואין עליו חוב לטפל בעצמו בכך, אבל אם תפקיד האכלת הבעלי חיים מוטל עליו חייב לדאוג לכך, ואפילו אינו נמצא בביתו צריך לברר לפני שהולך לאכול האם נתנו מאכל לפניהם, או למצות שליח שידאג לכך.

כתב '''המגן אברהם''' (קס"ז סקי"ח) בשם '''ספר חסידים''' שאדם קודם לבהמה, וכפי שמצינו ברבקה אמנו שאמרה "שתה אדוני" ורק אח"כ הוסיפה "גם לגמליך אשאב"[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn18|[18]]].'''ועוד כ'''<nowiki/>' להוכיח ממה שנאמר "והשקית את העדה {ואח"כ} ואת בעירם"

ובספר '''שבת של מי'''(שבת קיז,ב) שבשבת יש להאכיל את הבהמה לפני כל סעודה שאוכלים, והעיר על זה '''הגרש"ז אויערבך''' שהרי הבהמה אינה זקוקה לאכול בשבת יותר ממה שאוכלת בחול ומדוע צריך להאכילה בשבת שלוש פעמים כשבחול אינה אוכלת אלא שתי פעמים.

כ' '''הרוקח'''(מובא בב"י) שאין כל אחד צריך לטעום מהמוציא אלא כיון שהבוצע אכל רשאים המסובים לדבר. והביא ראיה מדין קידוש: כמו שבקידוש שלכתחילה נכון שיטעמו כולם מהיין ובדיעבד יצאו כולם בשתיית המקדש{'''עירובין''' מ: גבי כוס של ברכה דאי שתיא ינוקא הכוס יצאו השאר יד"ח}, ה"ה כאן  וכיון שהוא אכל נחשב כאילו כולם אכלו ואם אחד מהמסובים דיבר א"צ לחזור ולברך.

והביא (להלן סק"ח) את דברי '''האור זרוע'''(ח"א קמד) שכתב שאם ברך אחד המוציא די בטעימת אחד מהם ואין חובה שכ"א יטעם אלא משום דהואיל ומתעבידא בי' מצוה מחמת חיבוב המצוה הורגלו כ"א ואחד לטעום מן המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn24|[24]]].

אם ברך אחד מן המסובין ברכת המוציא וכיוון להוציא את השומעים יד"ח וכיוונו השומעים לצאת יד"ח וקודם שטעם המברך הפסיקו השומעים בדיבור שאינו מענין הסעודה לכו"ע צריכים לחזור ולברך {כן כתבו במפורש '''כה"ח'''(ס), '''לבוש'''(סע' ו), '''עולת תמיד'''(ס"ק יא).

ושוב כתב(הליכות עולם) לצדד כדברי הכה"ח כיון שבלאו הכי י"א שקבלנו הוראות מרן אפילו בסב"ל. אולם להלכה: פסק בזה כהבא"ח דאמרינן סב"ל. וכן פסקו '''שו"ת אורל"ץ('''ח"ב צד), '''ברכת ה''''(ח"א חמ' קעז), '''הלכה ברורה'''(שנה) שעדין יש לומר סב"ל ולא לברך והוסיף(הלכה ברורה) שאם אפשר הדבר יחזרו וישמעו הברכה מאחר שלא שמע הברכה ואם אי אפשר נכון שיהרהרו הברכה בליבם קודם שיטעמו וסיים שאם רצו לחזור ולברך ולסמוך על דעת שו"ע אין למחות בידם כיון שרוב האחרונים כך סוברים וכמו שאמר מרן החיד"א (בשו"ת חיים שאל כנ"ל) שאף במקום סב"ל הרוצה לסמוך על דעת מרן שו"ע לברך אין למחות בידו.  

בדין הפסקת המברך (ראה אות א)

והוסיף ודע, דכל האמור בזה הוא לענין ברכת הנהנין[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn27|[27]]] וכן לענין ברכת היין שבקידוש והבדלה אשר שתיית הכוס הוא לעיכובא, ולכן אם הפסיק המברך כל זמן שלא טעם הוא או אחד מהשומעים עדיין הברכה לא חלה על כלום ואין יוצאים י"ח הברכה (לדעת המשנ"ב), אבל בשאר מצוות הטעונות כוס אשר אין שתיית הכוס לעיכובא, כברכת אירוסין ונישואין וברכת 'אשר קידש' שבברי"מ ואין טעימת הכוס במצוות אלו אלא לכבוד הברכה, ולכן די בטעימה בעלמא וא"צ מלא לוגמיו, בזה אף לדעת המשנ"ב יכולים היוצאים ידי חובתן לטעום הכוס אפילו הפסיק המברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn28|[28]]] בשיחה לפני טעימתו וטעימתן, אך בתנאי שאלו השותים מהכוס לא הפסיקו בשיחה.  

{| class="wikitable"

|