המקדש במלווה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: קידושין ו ב
ירושלמי:
רמב"ם: אישות ה יג-טו
שלחן ערוך: אבן העזר כח ז-ט

המקדש אישה במלווה שנתן לה או בהנאת מלווה אם מקודשת או לא.

סוגית הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (קידושין ו ב) מביאה דברי אביי הקובע שאדם המקדש במלווה, כלומר שאומר לה 'התקדשי לי במלוה שהלוויתיך' אינה מקודשת. ומבאר רש"י שטעם הדבר הוא לפי שמלוה להוצאה ניתנה, שהמעות שהביא לה קודם כבר שלה הם, והיא חייבת לו מעות אחרים תחתיהן, ולכן אין כאן נתינת כסף בדומה לנתינת הכסף אצל עפרון.
עוד מוסיף אביי שהמקדש בהנאת מלוה מקודשת, אבל אסור לעשות כן מפני הערמת ריבית. ודנה הגמרא באיזו מציאות מדובר, שאם מדובר שהוא מוסיף לה עוד כסף על המלווה כריבית, למשל שהיתה חייבת לו ארבע וחייב אותה להחזיר חמש, ועכשיו מקדש אותה בזוז הנוסף שהוסיף לה, שמוחל לה עליו ובכך מקדש אותה, זה ודאי לא ייתכן שהרי זו ריבית גמורה, וגם אין זו הנאת מלווה, אלא מלווה ממש, שהרי הזוז החמישי הזה נזקף עליה כחוב.
אלא מסבירה הגמרא שמדובר שהרוויח לה זמן, ונחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא.

שיטת רש"י וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (ד"ה לא צריכא דארווח) מפרש שמדובר שהלוה לה בעבר, וכעת אומר לה 'התקדשי לי בהנאה זו שאני מרוויח לך זמן לאחר את התשלום', שאמנם אינו מוסיף לה בחוב עצמו, אך כיון שהרווחת הזמן שווה כסף היא, הרי היא מקודשת, וכגון שאמר לה 'התקדשי לי בפרוטה שהיית נותנת לפלוני על מנת שיפייסני שארוויח לך זמן. <BR1>אך מכל מקום אסור לעשות כן מפני הערמת ריבית, ומבאר רש"י שאין זה נחשב ריבית גמורה, מפני שלא קצץ לה כלום ולא נטל ממנה שום כסף בתוספת.

כדברי רש"י נראה שסובר גם הרי"ף (ב ב) שכותב שאמר לה 'בההיא הנאה דארווחנא לך עד זמן פלוני תתקדשי לי'. ומוסיף הרי"ף שהמקדש במלווה ממש אינה מקודשת כיון שמלווה להוצאה ניתנה ואין המעות נמצאות, אך הנאת מלווה ישנה כרגע שתתקדש בה.
וכן הסכימו הרמב"ן (ד"ה דארווח), הרשב"א (ד"ה אמר אביי), הריטב"א (ד"ה אמר אביי)

הרשב"א (ד"ה אילימא) הקשה לפירוש רש"י למה אין זו ריבית גמורה כמו שמלוה ארבעה בחמישה, הרי סוף סוף היא מתקדשת ונותנת לו את עצמה יתר על ההלוואה. ותירץ שכיון שאין היא עצמה קנויה לו ממש, אין זו ריבית גמורה אלא אסור משום הערמת ריבית, אך כשקוצץ ארבעה בחמישה ותמורת זה מתרצית להתקדש לו, הרי זו ריבית גמורה.
כעין זה הקשה גם הריטב"א ותירץ שאגר נטר לא הוי אלא בנותן ממון, וכאן אין היא נותנת לו ממון אלא אדרבה הוא קונה אדון לעצמו, אלא שאסור משום דמחזי לעלמא כהערמת ריבית.

שיטת התוספות[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוספות (ד"ה דארווח) כותב על פירוש רש"י שאין נראה לומר שזוהי רק הערמת ריבית, שכיון שאינו נותן לה כלום והיא מתקדשת לו, הרי זה כאילו היא נותנת לו פרוטה יתר על ההלוואה, והוי ריבית גמור.
לכן מפרש רבנו תם את הגמרא באופן אחר, שמדובר שהיתה חייבת מעות לאדם אחר, וכשהגיע הזמן לפרוע הלך המקדש ונתן לו פרוטה על מנת שירוויח לה זמן, וקידש אותה בהנאה זו שהרוויח לה זמן.
ומוסיף רבנו תם לבאר, שאף שקיימא לן ש[[לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלווה] זהו דווקא כשאין הלווה נותן כלום, וכגון שנתן אדם כסף לפלוני על מנת שילווה לחבירו, ואין חבירו נותן לו כלום, אבל כאן הרי האישה מתרצית להתקדש לנותן והוי הערמת ריבית. ומסיים התוספות שבאותו אופן היתה הגמרא יכולה לדבר על קידושין במלווה עצמה, כגון שהמקדש נותן למלוה פרוטה על מנת שילווה לה, אלא שהנאת מלווה משמע מלווה שהיתה עליו כבר.

הריטב"א כותב שפירוש זה הוא אמת, אך אין אנו צריכים לו כיון שאתי שפיר כשפוטה וכפירוש רש"י.

שיטת רבנו חננאל והראב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשם רבנו חננאל הביאו הראשונים שסובר הוא שמדובר שחזירה לו את המעות וכעת נותן לה אותם שוב לזמן נוסף, וזוהי הרווחת הזמן שמקדש אותה בה[1].
גם הראב"ד (אישות ה טו) כתב באופן דומה בשם 'הראשונים' שהגיע זמן המלוה ליפרע והמעות בידה מזומנים לפרוע, והיא נותנת לו דינר על מנת שיאריך לה הזמן ונתרצה להאריך לה בשכר הקידושין מקודשת.

אמנם הרבה ראשונים חולקים על דברים אלו. הרמב"ן כתב שאין זו לשון 'ארווח לה זמנא', ועוד שאין פה הנאת מלווה, שהרי כשמחזיר לה שוב את המעות הרי זו מלווה חדשה. וגם לפי מה שכתב הראב"ד שהיא טרם החזירה לו את המעות, אם כן עדיין הם מלווה בידה וברשותה להוציאם ולפרוע אחרים תחתיהן. כן דחהה גם הרשב"א באופן דומה.

קידושין בהנאת מחילת חוב[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (ד"ה לא צריכא דארווח) כותב שאם אומר לה 'התקדשי לי בהנאת מחילת החוב' כל שכן שמקודשת היא, ואין זה דומה למקדש במלווה, לפי שאין הוא מקדש במעות המלווה עצמן, אלא בהנאה שיש לה בכך שמחל לה על החוב, ואת זה הוא נותן לה כעת.
כן הסכימו גם הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א.

קידושין בריבית[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו הראשונים בדין המקדש בהלוואה באופן שלוקח ריבית, כגון שהלווה לה ארבעה והחזירה לו חמישה וקידש אותה באותו דינר של ריבית, האם האשה מקודשת או לא.
הריטב"א (ד"ה הבנאת מלוה) כתב שאם עשה כן מקודשת, כיון שהריבית שנתה לו ממון גמור הוא, אלא שחובה עליו להחזירו ויוצאה בדיינים. אבל מ"מ כל זמן שאצלו הוא ממון גמור ומקודשת. אמנם אם טרם החזיר ורק זקף הדינר הנוסף על המלווה וקידש בו אינה מקודשת, לפי שלא עדיף ממעות הקרן עצמן שלהוצאה ניתנו ואינה מקודשת.
לעומת זאת המאירי מביא דעה נוספת בענין שאינה מקודשת, מכיון שהיא אינה יודעת שהוא חייב להחזיר את הריבית, והיא חושבת שנותן לה משלו, ולכן זו מחילה בטעות ואינה מקודשת. ומסיים המאירי שמחמת המחלוקת מחמירין להצריכה גט.
עוד הוסיף המאירי שאם נטל ממנה ריבית שאינה קצוצה וקידשה בה, כיון שהיא מדרבנן ואינה יוצאה בדיינים, אינה מקודשת.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. הרשב"א כותב שמה שהביא לרבנו חננאל לפרש כן, הוא שאם לא נאמר שהחזירה את המעות תהיה הנאת מלווה חמורה יותר ממלווה עצמה, שבהנאת מלווה אפשר לקדש ובמלווה עצמה לא, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.