הליכה בשבת לצורך דבר האסור

מתוך ויקיסוגיה
גרסה מ־13:14, 1 בפברואר 2016 מאת א.א (שיחה | תרומות) (ממצוא חפצך)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: שבת כג ג-ד
בבלי: שבת קנ א-קנא א
ירושלמי:
רמב"ם: שבת כד א-ג
שלחן ערוך: אורח חיים שו א-ג

האופן האסור והאופן המותר ללכת בשבת, לצורך עשיית חפציו במוצאי שבת.

האיסור ומקורו

נאמר בפסוק (ישעיהו נח יג) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר", ולמדו מזה חז"ל שאף דברים שאין בהם איסור מלאכה, אם יש בהם משום עשיית חפציו, לא יתעסק אדם בהם בשבת. אחד הדברים שאסרו חז"ל מטעם זה הוא ההליכה בשבת לצורך איסור, אף שאין בו מלאכה.

בילקוט שמעוני (ישעיה תצו ד"ה אם תשיב) מבואר שהאיסור הוא מן המלים 'אם תשיב משבת רגלך'.
אמנם ברש"י (עירובין לט א ד"ה מוכחא) מבואר שלמד כן מן המלים 'ממצוא חפצך', וכן העתיק הטור (אורח חיים שו) והשלחן ערוך (שו א). אמנם אפשר שהם כתבו כן ככותרת לכל הסימן, וכוונתם שנלמד מכלל הפסוק בישעיה שם.

איסור החשכה על התחום

מבואר במשנה (שבת כג ב) שאסור להחשיך על התחום [ללכת בשבת לקראת השקיעה למקום שיוכל ממנו לצאת מיד במוצאי שבת] לצורך דבר שאסור לעשותו בשבת, אך לצורך דבר שמותר לעשותו בשבת, מותר ללכת לצורכו בשבת. כלומר אף שאסור להחשיך על התחום על מנת לשכור פועלים או להביא פירות מחוץ לתחום, אבל אם מחשיך על התחום כדי לשמור על הפירות, זה מותר, כיון שהשמירה מותרת אף בשבת.
עוד מבואר במשנה שם, שאם החשיך באופן המותר, כלומר על מנת לשמור וכד', מותר לו אף להביא במוצאי שבת את הפירות מחוץ לתחום, מפני שההליכה היתה בהיתר. יוצא אם כן שכל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור להחשיך עליו, כלשון רש"י שם (ד"ה אין מחשיכין).

איסור כעין זה שנוי גם בברייתא המובאת בגמרא (עירובין לח ב) שלא לטייל על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ מיד. וביאר רש"י שם (לט א ד"ה מוכחא) שטעם האיסור הוא משום 'ממצוא חפצך', כלומר שאין לאדם להתעסק בעסקיו בשבת, אפילו אינו עושה שום מלאכה.

איסור הליכה לצורך בדיקת נכסיו

עוד מובא שם בברייתא בגמרא (עירובין לח ב) שאין לאדם לילך לסוף שדהו לראות מה היא צריכה, כלומר שאסור ללכת בשבת לראות את נכסיו ולעיין בהם מה הם צריכים למחר, אפילו שאינו עושה בזה שום מלאכה.

כל זה הביא הרמב"ם להלכה (שבת כד ב-ג) ופירט שני דברים אלו, לעיין בנכסיו ולהחשיך על התחום לצורך דבר האסור. וכן פסקו הטור (אורח חיים שו) והשלחן ערוך (שו א).

ההיתר כשלא מוכחא מילתא

בגמרא (עירובין לט א) כתוב שהאיסור הוא דווקא בדבר שמוכחא מילתא מתוך מעשיו שלצורך דבר האסור הוא עושה. אבל אם יש לתלות את ההליכה שלו בדבר המותר, שרי.
וכן העתיק המגן אברהם להלכה (א) והמשנה ברורה (א). ובספר חיי אדם (ס ב) כתב שדברי הגמרא להתיר במקום שאינו מינכרא מילתא, זהו דווקא לגבי איסור ההחשכה על התחום, אבל לעיין בנכסיו, אסור אפילו שאינו מינכרא מילתא. וחלק בזה על המג"א, והאריך לבאר דבריו גם בנשמת אדם שם.