הבדלים בין גרסאות בדף "הכנה מקודש לחול"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "א. פתיחה אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדוש...")
 
שורה 1: שורה 1:
א. פתיחה
<big>
 
== '''א. פתיחה''' ==
 


אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדושה ומנוחה והטורח בשבת להכין דבר לימות החול מזלזל בכבודה. אי"ה, נברר במאמר זה בס"ד את מקור איסור הכנה מקודש לחול או אפילו האם קיים איסור כזה בדעות הראשונים. לאחר מכן, נצלול לעמקה של סוגיא ונברר את גדרי איסור הכנה מקודש לחול.
אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדושה ומנוחה והטורח בשבת להכין דבר לימות החול מזלזל בכבודה. אי"ה, נברר במאמר זה בס"ד את מקור איסור הכנה מקודש לחול או אפילו האם קיים איסור כזה בדעות הראשונים. לאחר מכן, נצלול לעמקה של סוגיא ונברר את גדרי איסור הכנה מקודש לחול.


ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול


איתא בגמרא בשבת (קיג.): "משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת". לכאורה נראה מכאן מקור מפורש להכנה מקודש לחול, דהא אסרה המשנה הצעת מיטה משבת למוצאי שבת משום דנמצא מכין מקודש לחול. אך מאידך, אולי יש צד לומר ששורש איסור הצעת המיטות אינו נובע  מאיסור הכנה מקודש לחול אלא נכלל באיסור תיקון, שכשמציע את המיטה נמצא מתקן את המיטה לשימוש חול.
 
עוד מצינו בגמרא מקור לדבר (שבת קיח.): "תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח , אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה". אף מפשט גמרא זו לא נראית הוכחה ברורה למקור הכנה מקודש לחול, אלא כאמור על דברי הגמרא הקודמת ניתן גם לומר כאן שאיסור ההדחה נכלל בתיקון ואינו בפני עצמו. אך מפירוש רש"י ז"ל נמצא להדיא דיש איסור דקאי בפני עצמו בהצעת המיטות והדחת הצלחות  וז"ל: "שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול".
== '''ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול'''==
אך כמו בגמרא כן נראה ברמב"ם, אין נראה מלשונו מקור הכנה מקו"ל. וזו דעתו בהלכות שבת (פרק כג, הלכה ז): "אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין [סירים] וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת". עכ"ל.
 
דברי הרמב"ם אינם ברורים דיים, שלא מוכח מלשונו לכאן או לכאן. נושאי כליו, המגיד משנה והראב''ד נחלקו בדעתו: הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם חלק על הרמב"ם וכתב שכוונת הגמרא בשני המקורות הללו (שבת קיג. קיח.) היא לאסור הכנה מקודש לחול וכרש"י: "ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. אמר אברהם, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול". נמצא מוכח מדבריו שלרמב"ם אין איסור הכנה מקודש לחול , דהא השיג עליו .
 
איתא בגמרא ב'''שבת''' (קיג.): "משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת". לכאורה נראה מכאן מקור מפורש להכנה מקודש לחול, דהא אסרה המשנה הצעת מיטה משבת למוצאי שבת משום דנמצא מכין מקודש לחול. אך מאידך, אולי יש צד לומר ששורש איסור הצעת המיטות אינו נובע  מאיסור הכנה מקודש לחול אלא נכלל באיסור תיקון, שכשמציע את המיטה נמצא מתקן את המיטה לשימוש חול.
 
עוד מצינו בגמרא '''בשבת''' מקור לדבר (קיח.): "תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח , אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה". אף מפשט גמרא זו לא נראית הוכחה ברורה למקור הכנה מקודש לחול, אלא כאמור על דברי הגמרא הקודמת ניתן גם לומר כאן שאיסור ההדחה נכלל בתיקון ואינו בפני עצמו. אך מפירוש רש"י ז"ל נמצא להדיא דיש איסור דקאי בפני עצמו בהצעת המיטות והדחת הצלחות  וז"ל: "שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול".
אך כמו בגמרא כן נראה '''ברמב"ם''', אין נראה מלשונו מקור הכנה מקו"ל. וזו דעתו בהלכות שבת (פרק כג, הלכה ז): "אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין [סירים] וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת". עכ"ל.
דברי הרמב"ם אינם ברורים דיים, שלא מוכח מלשונו לכאן או לכאן. נושאי כליו, '''המגיד משנה והראב''ד''' נחלקו בדעתו: הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם חלק על הרמב"ם וכתב שכוונת הגמרא בשני המקורות הללו (שבת קיג. קיח.) היא לאסור הכנה מקודש לחול וכרש"י: "ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. אמר אברהם, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול". נמצא מוכח מדבריו שלרמב"ם אין איסור הכנה מקודש לחול , דהא השיג עליו .
אמנם, לעומת זאת כתב המגיד משנה על דברי הראב"ד דאל לו לחלוק על הרמב"ם, דהא הרמב"ם עצמו סבירא ליה הכי וז"ל: "ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי"ח) ת"ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע"כ. ובהשגות א"א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע"כ. ואף רבינו ז"ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול".
אמנם, לעומת זאת כתב המגיד משנה על דברי הראב"ד דאל לו לחלוק על הרמב"ם, דהא הרמב"ם עצמו סבירא ליה הכי וז"ל: "ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי"ח) ת"ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע"כ. ובהשגות א"א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע"כ. ואף רבינו ז"ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול".
(מקור נוסף מצינו בגמרא בשבת (קמא.) לבירור איסור הכנה מקודש לחול: "משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו". ופירש רש"י ז"ל : "מתירין. את המכבש, שנוטל את היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול". כמבואר, אזיל רש"י לשיטתיה, דהאיסור קאי על הכמקו"ל.
 
ופירש הרמב"ם (שבת פ' כ"ו, ה' י"ב) בדברי גמרא זו: "מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם". שוב אין נראה מדברי הרמב"ם ז"ל צידוד באחת מן השיטות.)
מקור נוסף מצינו בגמרא '''בשבת''' (קמא.) לבירור איסור הכנה מקודש לחול: "משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו". ופירש רש"י ז"ל : "מתירין. את המכבש, שנוטל את היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול". כמבואר, אזיל רש"י לשיטתיה, דהאיסור קאי על הכמקו"ל.
ופירש '''הרמב"ם''' (שבת פ' כ"ו, ה' י"ב) בדברי גמרא זו: "מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין  
 
מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם". שוב אין נראה מדברי הרמב"ם ז"ל צידוד באחת מן השיטות.)
כהסבר רש"י כן פסקו רבים. כדוגמת תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח): "...ת''ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים דכיון דזמן אכילה היא ואיכא אינשי דמתענגי ובעו למיכל בצהרים שרו להדיח כלי אכילה דצורך שבת הוא, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח דלאו אורח ארעא למיכל תוב, ולאו צורך היא והוה ליה מכין לחול...". וכן כתב הקרבן נתנאל (פרק טו סימן ב): "ה''ג אבל לא משבת למוצאי שבת. מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של ב"ה לפי שהם צורך מחר. תוס'. פי' דקיפול מפשיט הקמטים ועושה תיקון זה בשבת כדי ללובשו בחול והוי כמכין משבת לחול". וכן הבינה התוספתא: "מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש [מפני שהוא עם חשיכה] מפני שהוא כמתקן מקודש לחול...". וכן משמע מהרשב"א בחידושיו (שבת קיד:) ועוד.
כהסבר רש"י כן פסקו רבים. כדוגמת תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח): "...ת''ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים דכיון דזמן אכילה היא ואיכא אינשי דמתענגי ובעו למיכל בצהרים שרו להדיח כלי אכילה דצורך שבת הוא, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח דלאו אורח ארעא למיכל תוב, ולאו צורך היא והוה ליה מכין לחול...". וכן כתב הקרבן נתנאל (פרק טו סימן ב): "ה''ג אבל לא משבת למוצאי שבת. מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של ב"ה לפי שהם צורך מחר. תוס'. פי' דקיפול מפשיט הקמטים ועושה תיקון זה בשבת כדי ללובשו בחול והוי כמכין משבת לחול". וכן הבינה התוספתא: "מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש [מפני שהוא עם חשיכה] מפני שהוא כמתקן מקודש לחול...". וכן משמע מהרשב"א בחידושיו (שבת קיד:) ועוד.


ג. גדרי הכנה מקדש לחול
 
== '''ג. גדרי הכנה מקדש לחול''' ==
   
   
איתא בגמרא בשבת (קנ.): "לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו". וביאר רש"י ז"ל דאיסור מחשיך על התחום הינו "איסור ממצוא חפציך", וכבר דרשו חז"ל על פסוק זה כך (שבת קיג.): "וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין". לאור האמור, עמ"נ להבין מהו ההבדל בין איסור עשיית חפצי האדם בשבת כדרכו בחול ובין איסור הכנה מקודש לחול יש לדון באחרונים .
הנה כתב המגן אברהם (סי' תרס"ז, סק"ג) (ע"פ דברי המהרי"ל, הכ"מ והגהות מי') דאיסור הכנה מקדש לקדש הינו דוקא בעשיית פעולה ממשית לצורך קדש, כמו לדוגמא לערוך השולחן ביו"ט א לצורך יו"ט ב. אך הכנה כגון הכנסת השולחן מחצרו לביתו – לית לן בה. ובסוף דבריו הביא המגן אברהם דעה האוסרת להביא יין ביו"ט א ליו"ט ב.
ותמה החיי אדם (הלכות שבת ומועדים, כלל קנג, ס"ו) על שיטה זו, דמה הוא שונה מהולכת עירוב ביו"ט ליו"ט דהוא מותר. ותירץ שם דקאי בשמביא סמוך לחשיכה, דאז נראה ממש כמכין. ומ"מ הביא שם החיי אדם גדר לעניין הכנה מקודש לקודש: "דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה". ולפיכך התיר להכניס שולחן מחצירו לביתו כיוון שאינו גומר את עניין הכנת השולחן לסעודה, אלא עליו עוד לערכו דזה כבר אסור. מ"מ, ניתן להביא מכאן גדר לעניין הכנה מקודש לחול, שעניין הכנה מקודש לחול חמור יותר מהכנה מקודש לקודש, וממילא כל דבר שהתירו האחרונים לעשות בעניין הכנה מקודש לקודש הינו אסור בהכנה מקודש לחול. כגון הכנסת השולחן בלי עריכתו – אסור , או הבאת יין דהא הותר רק במכין מקל"ק.
אמנם, כתב הרב משה לוי בספרו 'מנוחת אהבה' (ח"א, פ' יא, ה"ב) דאסור לאדם לפרוס מפה על שולחן שצריך הוא לו במוצ"ש. וכיון דלא אסר אפילו להזיזו בשבת ממקומו אלא רק להכינו ממש לחול, כגון פריסת מפה משמע שאינו מסכים אם שיטת המג"א והחיי אדם, דבהכנה מק"ל סבירא להו דהאיסור קאי אף במזיז השולחן, אלא לשיטתיה בכהאי גונא – שרי. וכן בהמשך פרק יא שם (סי"ב), כתב בהערה (38) להוכיח מדברי מספר ראשונים דליכא הכנה בקודש לחול אלא רק בשטורח בסידור ותיקון דברים לצורך חול, ודלא כדברי האחרונים.
אך לעומת זאת פסק הרב יצחק יוסף בספרו 'ילקוט יוסף' (הלכות שבת, ח"ב, פי"ב, ה"א) דאסור אפילו דבר שאינו מלאכה והוא טרחא בעלמא, וכגון הבאת יין משבת לחול. ודלא כפסיקת המנוחת אהבה, דהא התיר בכה"ג.


ד. דין פסידא במכין מקודש לחול
איתא בגמרא '''בשבת''' (קנ.): "לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו". וביאר רש"י ז"ל דאיסור מחשיך על התחום הינו "איסור ממצוא חפציך", וכבר דרשו חז"ל על פסוק זה כך (שבת קיג.): "וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין". לאור האמור, עמ"נ להבין מהו ההבדל בין איסור עשיית חפצי האדם בשבת כדרכו בחול ובין איסור הכנה מקודש לחול יש לדון באחרונים.
 
והנה, כתב '''המגן אברהם''' (סי' תרס"ז, סק"ג) (ע"פ דברי המהרי"ל, הכ"מ והגהות מי') דאיסור הכנה מקדש לקדש הינו דוקא בעשיית פעולה ממשית לצורך קדש, כמו לדוגמא לערוך השולחן ביו"ט א לצורך יו"ט ב. אך הכנה כגון הכנסת השולחן מחצרו לביתו – לית לן בה. ובסוף דבריו הביא המגן אברהם דעה האוסרת להביא יין ביו"ט א ליו"ט ב.
ותמה '''החיי אדם''' (הלכות שבת ומועדים, כלל קנג, ס"ו) על שיטה זו, דמה הוא שונה מהולכת עירוב ביו"ט ליו"ט דהוא מותר. ותירץ שם דקאי בשמביא סמוך לחשיכה, דאז נראה ממש כמכין. ומ"מ הביא שם החיי אדם גדר לעניין הכנה מקודש לקודש: "דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה". ולפיכך התיר להכניס שולחן מחצירו לביתו כיוון שאינו גומר את עניין הכנת השולחן לסעודה, אלא עליו עוד לערכו דזה כבר אסור. מ"מ, ניתן להביא מכאן גדר לעניין הכנה מקודש לחול, שעניין הכנה מקודש לחול חמור יותר מהכנה מקודש לקודש, וממילא כל דבר שהתירו האחרונים לעשות בעניין הכנה מקודש לקודש הינו אסור בהכנה מקודש לחול. כגון הכנסת השולחן בלי עריכתו – אסור , או הבאת יין דהא הותר רק במכין מקל"ק.
 
אמנם, כתב הגאון הרב משה לוי בספרו '''מנוחת אהבה''' (ח"א, פ' יא, ה"ב) דאסור לאדם לפרוס מפה על שולחן שצריך הוא לו במוצ"ש. וכיון דלא אסר אפילו להזיזו בשבת ממקומו אלא רק להכינו ממש לחול, כגון פריסת מפה משמע שאינו מסכים אם שיטת המג"א והחיי אדם, דבהכנה מק"ל סבירא להו דהאיסור קאי אף במזיז השולחן, אלא לשיטתיה בכהאי גונא – שרי. וכן בהמשך פרק יא שם (סי"ב), כתב בהערה (38) להוכיח מדברי מספר ראשונים דליכא הכנה בקודש לחול אלא רק בשטורח בסידור ותיקון דברים לצורך חול, ודלא כדברי האחרונים.
אך לעומת זאת פסק הרב יצחק יוסף בספרו '''ילקוט יוסף''' (הלכות שבת, ח"ב, פי"ב, ה"א) דאסור אפילו דבר שאינו מלאכה והוא טרחא בעלמא, וכגון הבאת יין משבת לחול. ודלא כפסיקת המנוחת אהבה, דהא התיר בכה"ג.
 
 
== '''ד. דין פסידא במכין מקודש לחול''' ==
 
 
איתא '''בגמרא''' (ביצה לו.): "ומכסין את הפירות. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [פירש רש"י: "ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים, ומתירא שלא ימוחו - מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין - אף הכלי לא ינטל לצרכן], רבי יצחק אמר: פירות הראויין. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תנן: מכסין את הפירות בכלים. פירות - אין, אוירא דלבני - לא! - הוא הדין דאפילו אוירא דלבני, ואיידי דתנא רישא משילין פירות - תנא סיפא נמי מכסין את הפירות". ממחלוקת זו ניתן להביא ראיה לנידון, דעולא סבירא ליה דאף בדברים האסורים בשבת להטלטל, במקום פסידא – עמ"נ שיוכל להשתמש בהם בחול, ליכא איסור. ופליגא עליה דרבי יצחק, דסבירא ליה דכל היתר פסידא בהכנה מקודש לחול הינו בדשרי לטלטלו בשבת, אך בשאסור לטלטלו – 'אוירא דלבני', אין להצילו במקום פסידא.
 
ולעניין הלכה, כתב '''שו"ת באר דוד''' (ס"ח, בשם שו"ת הרש"ג, סס"א) להביא ראיה דשרי דווקא בדבר שטלטולו מותר, כלי שמלאכתו להיתר. דהנה איתא בשו"ע (סש"ח ס"ד) דמותר להכניס כלים לתוך ביתו בחושש שמא ישברו או יגנבו, וכן לולב התיר השו"ע (סתרנ"ד ס"א) להחזירו למקומו אעפ"י שאינו נצרך ללולב באותו יום. ומתוך כך  הוכיח דמותר לחלוב אצל עכו"ם חלב עמ"נ שיהיה לו במוצ"ש, במקרה שאם לא ילך בשבת לא ישיג החלב לאחר השבת. ובמכין מקו"ל קא מיירי היתר זה, דשרי טלטול במקום הפסד במכין מקו"ל. אך כתב שם דאין ההיתר דומה לראיות הללו, שהראיות הללו מדברות במקרה דיש לאותו אדם את אותו החפץ וחושש להיזקו ובכהאי גוונא שרי רבנן למצלי ע"י טלטולו, ובמקרה חלב מיירי בדליכא כלל החלב עצמו, אלא רצונו שיהיה חלב לפניו במוצ"ש ובכהאי גונא יש לומר דאסרי רבנן דקאי במניעת הריוח ולא מקרי הפסד. ועוד קרא לחלק, דמוקצה ולולב קאי בהצלה משום קלקול ויבוש, וליכא הכנה מקו"ל בהצלה, אלא דוקא בתיקון דבר גופא. ובחלב אינו קאי בהצלה אלא בתקון. (שזה לשון השו"ע שם (סתרנ"ד ס"א): "אבל לא תחליף המים ובחה"מ מצוה להחליפם כדי שישאר הדור" עכ"ל. ומשמע דאסר השלחן ערוך להחליף המים משום דהוי ממש מכין בידים לצורך חול, אך "שישאר הדור" דקאי הלולב במקום טובו – לית לן בה). והאריך שם עוד בראיותיו ודבריו.


איתא בגמרא (ביצה לו.): "ומכסין את הפירות. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [פירש רש"י: "ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים, ומתירא שלא ימוחו - מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין - אף הכלי לא ינטל לצרכן], רבי יצחק אמר: פירות הראויין. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תנן: מכסין את הפירות בכלים. פירות - אין, אוירא דלבני - לא! - הוא הדין דאפילו אוירא דלבני, ואיידי דתנא רישא משילין פירות - תנא סיפא נמי מכסין את הפירות". ממחלוקת זו ניתן להביא ראיה לנידון, דעולא סבירא ליה דאף בדברים האסורים בשבת להטלטל, במקום פסידא – עמ"נ שיוכל להשתמש בהם בחול, ליכא איסור. ופליגא עליה דרבי יצחק, דסבירא ליה דכל היתר פסידא בהכנה מקודש לחול הינו בדשרי לטלטלו בשבת, אך בשאסור לטלטלו – 'אוירא דלבני', אין להצילו במקום פסידא.
ולעניין הלכה, כתב שו"ת באר דוד (ס"ח, בשם שו"ת הרש"ג, סס"א) להביא ראיה דשרי דווקא בדבר שטלטולו מותר, כלי שמלאכתו להיתר. דהנה איתא בשו"ע (סש"ח ס"ד) דמותר להכניס כלים לתוך ביתו בחושש שמא ישברו או יגנבו, וכן לולב התיר השו"ע (סתרנ"ד ס"א) להחזירו למקומו אעפ"י שאינו נצרך ללולב באותו יום. ומתוך כך  הוכיח דמותר לחלוב אצל עכו"ם חלב עמ"נ שיהיה לו במוצ"ש, במקרה שאם לא ילך בשבת לא ישיג החלב לאחר השבת. ובמכין מקו"ל קא מיירי היתר זה, דשרי טלטול במקום הפסד במכין מקו"ל. אך כתב שם דאין ההיתר דומה לראיות הללו, שהראיות הללו מדברות במקרה דיש לאותו אדם את אותו החפץ וחושש להיזקו ובכהאי גוונא שרי רבנן למצלי ע"י טלטולו, ובמקרה חלב מיירי בדליכא כלל החלב עצמו, אלא רצונו שיהיה חלב לפניו במוצ"ש ובכהאי גונא יש לומר דאסרי רבנן דקאי במניעת הריוח ולא מקרי הפסד. ועוד קרא לחלק, דמוקצה ולולב קאי בהצלה משום קלקול ויבוש, וליכא הכנה מקו"ל בהצלה, אלא דוקא בתיקון דבר גופא. ובחלב אינו קאי בהצלה אלא בתקון. (שזה לשון השו"ע שם (סתרנ"ד ס"א): "אבל לא תחליף המים ובחה"מ מצוה להחליפם כדי שישאר הדור" עכ"ל. ומשמע דאסר השלחן ערוך להחליף המים משום דהוי ממש מכין בידים לצורך חול, אך "שישאר הדור" דקאי הלולב במקום טובו – לית לן בה). והאריך שם עוד בראיותיו ודבריו.
(ועוד כתב  שהמביא יין בשבת לצורך הבדלה איננו הכנה מקו"ל שבצירוף צורך מצוה וצורך שבת מותר לעשות הכנה מקו"ל.  
(ועוד כתב  שהמביא יין בשבת לצורך הבדלה איננו הכנה מקו"ל שבצירוף צורך מצוה וצורך שבת מותר לעשות הכנה מקו"ל.  
והנה כתב המג"א (סרנ"ד ס"ק כג) על דין המביא יין בשבת לצורך הבדלה שלא כדברי שו"ת באר דוד (ע"פ דברי הרמב"ם), וז"ל: "אבל אסור לרדות לצורך חול דאפילו טלטול בעלמא אסור כמ"ש בהג"מ ה' פסח דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת.)
והנה כתב המג"א (סרנ"ד ס"ק כג) על דין המביא יין בשבת לצורך הבדלה שלא כדברי שו"ת באר דוד (ע"פ דברי הרמב"ם), וז"ל: "אבל אסור לרדות לצורך חול דאפילו טלטול בעלמא אסור כמ"ש בהג"מ ה' פסח דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת.)
אך מ"מ נמצא לשיטת שו"ת באר דוד דאיסור הכנה מקו"ל הינו דוקא במכין שיש בו תיקון גוף הדבר, ריוח. ושרי בדברים שיש בהם הצלה ומקרי הפסד.
 
אך מ"מ נמצא לשיטתו דאיסור הכנה מקו"ל הינו דוקא במכין שיש בו תיקון גוף הדבר, ריוח. ושרי בדברים שיש בהם הצלה ומקרי הפסד.
</big><nowiki>טקסט לא מעוצב</nowiki>

גרסה מ־21:36, 25 במאי 2019

א. פתיחה

אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדושה ומנוחה והטורח בשבת להכין דבר לימות החול מזלזל בכבודה. אי"ה, נברר במאמר זה בס"ד את מקור איסור הכנה מקודש לחול או אפילו האם קיים איסור כזה בדעות הראשונים. לאחר מכן, נצלול לעמקה של סוגיא ונברר את גדרי איסור הכנה מקודש לחול.


ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול

איתא בגמרא בשבת (קיג.): "משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת". לכאורה נראה מכאן מקור מפורש להכנה מקודש לחול, דהא אסרה המשנה הצעת מיטה משבת למוצאי שבת משום דנמצא מכין מקודש לחול. אך מאידך, אולי יש צד לומר ששורש איסור הצעת המיטות אינו נובע מאיסור הכנה מקודש לחול אלא נכלל באיסור תיקון, שכשמציע את המיטה נמצא מתקן את המיטה לשימוש חול.

עוד מצינו בגמרא בשבת מקור לדבר (קיח.): "תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח , אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה". אף מפשט גמרא זו לא נראית הוכחה ברורה למקור הכנה מקודש לחול, אלא כאמור על דברי הגמרא הקודמת ניתן גם לומר כאן שאיסור ההדחה נכלל בתיקון ואינו בפני עצמו. אך מפירוש רש"י ז"ל נמצא להדיא דיש איסור דקאי בפני עצמו בהצעת המיטות והדחת הצלחות וז"ל: "שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול". אך כמו בגמרא כן נראה ברמב"ם, אין נראה מלשונו מקור הכנה מקו"ל. וזו דעתו בהלכות שבת (פרק כג, הלכה ז): "אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין [סירים] וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת". עכ"ל. דברי הרמב"ם אינם ברורים דיים, שלא מוכח מלשונו לכאן או לכאן. נושאי כליו, המגיד משנה והראבד נחלקו בדעתו: הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם חלק על הרמב"ם וכתב שכוונת הגמרא בשני המקורות הללו (שבת קיג. קיח.) היא לאסור הכנה מקודש לחול וכרש"י: "ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. אמר אברהם, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול". נמצא מוכח מדבריו שלרמב"ם אין איסור הכנה מקודש לחול , דהא השיג עליו . אמנם, לעומת זאת כתב המגיד משנה על דברי הראב"ד דאל לו לחלוק על הרמב"ם, דהא הרמב"ם עצמו סבירא ליה הכי וז"ל: "ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי"ח) ת"ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע"כ. ובהשגות א"א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע"כ. ואף רבינו ז"ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול".

מקור נוסף מצינו בגמרא בשבת (קמא.) לבירור איסור הכנה מקודש לחול: "משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו". ופירש רש"י ז"ל : "מתירין. את המכבש, שנוטל את היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול". כמבואר, אזיל רש"י לשיטתיה, דהאיסור קאי על הכמקו"ל. ופירש הרמב"ם (שבת פ' כ"ו, ה' י"ב) בדברי גמרא זו: "מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין

מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם". שוב אין נראה מדברי הרמב"ם ז"ל צידוד באחת מן השיטות.) כהסבר רש"י כן פסקו רבים. כדוגמת תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח): "...תר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים דכיון דזמן אכילה היא ואיכא אינשי דמתענגי ובעו למיכל בצהרים שרו להדיח כלי אכילה דצורך שבת הוא, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח דלאו אורח ארעא למיכל תוב, ולאו צורך היא והוה ליה מכין לחול...". וכן כתב הקרבן נתנאל (פרק טו סימן ב): "הג אבל לא משבת למוצאי שבת. מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של ב"ה לפי שהם צורך מחר. תוס'. פי' דקיפול מפשיט הקמטים ועושה תיקון זה בשבת כדי ללובשו בחול והוי כמכין משבת לחול". וכן הבינה התוספתא: "מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש [מפני שהוא עם חשיכה] מפני שהוא כמתקן מקודש לחול...". וכן משמע מהרשב"א בחידושיו (שבת קיד:) ועוד.


ג. גדרי הכנה מקדש לחול

איתא בגמרא בשבת (קנ.): "לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו". וביאר רש"י ז"ל דאיסור מחשיך על התחום הינו "איסור ממצוא חפציך", וכבר דרשו חז"ל על פסוק זה כך (שבת קיג.): "וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין". לאור האמור, עמ"נ להבין מהו ההבדל בין איסור עשיית חפצי האדם בשבת כדרכו בחול ובין איסור הכנה מקודש לחול יש לדון באחרונים.

והנה, כתב המגן אברהם (סי' תרס"ז, סק"ג) (ע"פ דברי המהרי"ל, הכ"מ והגהות מי') דאיסור הכנה מקדש לקדש הינו דוקא בעשיית פעולה ממשית לצורך קדש, כמו לדוגמא לערוך השולחן ביו"ט א לצורך יו"ט ב. אך הכנה כגון הכנסת השולחן מחצרו לביתו – לית לן בה. ובסוף דבריו הביא המגן אברהם דעה האוסרת להביא יין ביו"ט א ליו"ט ב. ותמה החיי אדם (הלכות שבת ומועדים, כלל קנג, ס"ו) על שיטה זו, דמה הוא שונה מהולכת עירוב ביו"ט ליו"ט דהוא מותר. ותירץ שם דקאי בשמביא סמוך לחשיכה, דאז נראה ממש כמכין. ומ"מ הביא שם החיי אדם גדר לעניין הכנה מקודש לקודש: "דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה". ולפיכך התיר להכניס שולחן מחצירו לביתו כיוון שאינו גומר את עניין הכנת השולחן לסעודה, אלא עליו עוד לערכו דזה כבר אסור. מ"מ, ניתן להביא מכאן גדר לעניין הכנה מקודש לחול, שעניין הכנה מקודש לחול חמור יותר מהכנה מקודש לקודש, וממילא כל דבר שהתירו האחרונים לעשות בעניין הכנה מקודש לקודש הינו אסור בהכנה מקודש לחול. כגון הכנסת השולחן בלי עריכתו – אסור , או הבאת יין דהא הותר רק במכין מקל"ק.

אמנם, כתב הגאון הרב משה לוי בספרו מנוחת אהבה (ח"א, פ' יא, ה"ב) דאסור לאדם לפרוס מפה על שולחן שצריך הוא לו במוצ"ש. וכיון דלא אסר אפילו להזיזו בשבת ממקומו אלא רק להכינו ממש לחול, כגון פריסת מפה משמע שאינו מסכים אם שיטת המג"א והחיי אדם, דבהכנה מק"ל סבירא להו דהאיסור קאי אף במזיז השולחן, אלא לשיטתיה בכהאי גונא – שרי. וכן בהמשך פרק יא שם (סי"ב), כתב בהערה (38) להוכיח מדברי מספר ראשונים דליכא הכנה בקודש לחול אלא רק בשטורח בסידור ותיקון דברים לצורך חול, ודלא כדברי האחרונים. אך לעומת זאת פסק הרב יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות שבת, ח"ב, פי"ב, ה"א) דאסור אפילו דבר שאינו מלאכה והוא טרחא בעלמא, וכגון הבאת יין משבת לחול. ודלא כפסיקת המנוחת אהבה, דהא התיר בכה"ג.


ד. דין פסידא במכין מקודש לחול

איתא בגמרא (ביצה לו.): "ומכסין את הפירות. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [פירש רש"י: "ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים, ומתירא שלא ימוחו - מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין - אף הכלי לא ינטל לצרכן], רבי יצחק אמר: פירות הראויין. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תנן: מכסין את הפירות בכלים. פירות - אין, אוירא דלבני - לא! - הוא הדין דאפילו אוירא דלבני, ואיידי דתנא רישא משילין פירות - תנא סיפא נמי מכסין את הפירות". ממחלוקת זו ניתן להביא ראיה לנידון, דעולא סבירא ליה דאף בדברים האסורים בשבת להטלטל, במקום פסידא – עמ"נ שיוכל להשתמש בהם בחול, ליכא איסור. ופליגא עליה דרבי יצחק, דסבירא ליה דכל היתר פסידא בהכנה מקודש לחול הינו בדשרי לטלטלו בשבת, אך בשאסור לטלטלו – 'אוירא דלבני', אין להצילו במקום פסידא.

ולעניין הלכה, כתב שו"ת באר דוד (ס"ח, בשם שו"ת הרש"ג, סס"א) להביא ראיה דשרי דווקא בדבר שטלטולו מותר, כלי שמלאכתו להיתר. דהנה איתא בשו"ע (סש"ח ס"ד) דמותר להכניס כלים לתוך ביתו בחושש שמא ישברו או יגנבו, וכן לולב התיר השו"ע (סתרנ"ד ס"א) להחזירו למקומו אעפ"י שאינו נצרך ללולב באותו יום. ומתוך כך הוכיח דמותר לחלוב אצל עכו"ם חלב עמ"נ שיהיה לו במוצ"ש, במקרה שאם לא ילך בשבת לא ישיג החלב לאחר השבת. ובמכין מקו"ל קא מיירי היתר זה, דשרי טלטול במקום הפסד במכין מקו"ל. אך כתב שם דאין ההיתר דומה לראיות הללו, שהראיות הללו מדברות במקרה דיש לאותו אדם את אותו החפץ וחושש להיזקו ובכהאי גוונא שרי רבנן למצלי ע"י טלטולו, ובמקרה חלב מיירי בדליכא כלל החלב עצמו, אלא רצונו שיהיה חלב לפניו במוצ"ש ובכהאי גונא יש לומר דאסרי רבנן דקאי במניעת הריוח ולא מקרי הפסד. ועוד קרא לחלק, דמוקצה ולולב קאי בהצלה משום קלקול ויבוש, וליכא הכנה מקו"ל בהצלה, אלא דוקא בתיקון דבר גופא. ובחלב אינו קאי בהצלה אלא בתקון. (שזה לשון השו"ע שם (סתרנ"ד ס"א): "אבל לא תחליף המים ובחה"מ מצוה להחליפם כדי שישאר הדור" עכ"ל. ומשמע דאסר השלחן ערוך להחליף המים משום דהוי ממש מכין בידים לצורך חול, אך "שישאר הדור" דקאי הלולב במקום טובו – לית לן בה). והאריך שם עוד בראיותיו ודבריו.

(ועוד כתב שהמביא יין בשבת לצורך הבדלה איננו הכנה מקו"ל שבצירוף צורך מצוה וצורך שבת מותר לעשות הכנה מקו"ל. והנה כתב המג"א (סרנ"ד ס"ק כג) על דין המביא יין בשבת לצורך הבדלה שלא כדברי שו"ת באר דוד (ע"פ דברי הרמב"ם), וז"ל: "אבל אסור לרדות לצורך חול דאפילו טלטול בעלמא אסור כמ"ש בהג"מ ה' פסח דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת.)

אך מ"מ נמצא לשיטתו דאיסור הכנה מקו"ל הינו דוקא במכין שיש בו תיקון גוף הדבר, ריוח. ושרי בדברים שיש בהם הצלה ומקרי הפסד. טקסט לא מעוצב