תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

הכנה מקודש לחול

מתוך ויקיסוגיה
(הופנה מהדף הכנה מקדש לחול)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פתיחה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדושה ומנוחה והטורח בשבת להכין דבר לימות החול מזלזל בכבודה. אי"ה, נברר במאמר זה בס"ד את מקור איסור הכנה מקודש לחול או אפילו האם קיים איסור כזה בדעות הראשונים. לאחר מכן, נצלול לעמקה של סוגיא ונברר את גדרי איסור הכנה מקודש לחול.


בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא במסכת שבת (קיג.) מופיע: "משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת". לכאורה נראה מכאן מקור מפורש להכנה מקודש לחול, שאסרה המשנה הצעת מיטה משבת למוצאי שבת משום מכין מקודש לחול. אך מאידך, אולי יש צד לומר ששורש איסור הצעת המיטות אינו נובע מאיסור הכנה מקודש לחול אלא נכלל באיסור תיקון, שכשמציע את המיטה נמצא מתקן את המיטה לשימוש חול.

עוד מצינו בגמרא בשבת מקור לדבר (קיח.): "תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה". אף מפשט גמרא זו לא נראית הוכחה ברורה למקור הכנה מקודש לחול, ניתן גם לומר כאן שאיסור ההדחה נכלל בתיקון ואינו בפני עצמו. אך מפירוש רש"י ז"ל נמצא שיש איסור הכנה בהצעת המיטות והדחת הצלחות וז"ל: "שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול".

אך כמו בפשט הגמרא כן נראה ברמב"ם, אין נראה מלשונו מקור הכנה מקו"ל. וזו דעתו בהלכות שבת (פרק כג, הלכה ז): "אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין [סירים] וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן, אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת. אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת". עכ"ל.

נושאי כליו של הרמב"ם, המגיד משנה והראב"ד נחלקו בדעתו. הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם חלק על הרמב"ם וכתב שכוונת הגמרא בשני המקורות הללו (שבת קיג. קיח.) היא לאסור הכנה מקודש לחול וכרש"י: "ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. אמר אברהם, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול". נמצא מוכח מדבריו, שלרמב"ם אין איסור הכנה מקודש לחול, שהרי השיג עליו, ומשמע שלא סובר כמותו.

לעומת זאת, כתב המגיד משנה על דברי הראב"ד שאינו צריך לחלוק ולהשיג על הרמב"ם, שהרי הרמב"ם עצמו סבור שיש הכנה מקודש לוחול, וז"ל: "ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי"ח) ת"ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע"כ. ובהשגות א"א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע"כ. ואף רבינו ז"ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול".

מקור נוסף מצינו בגמרא בשבת (קמא.) לבירור איסור הכנה מקודש לחול: "משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו". ופירש רש"י ז"ל : "מתירין. את המכבש, שנוטל את היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול". כמבואר, אזיל רש"י לשיטתיה, שהאיסור עומד על הכנה מקו"ל.

פירש הרמב"ם (שבת פ' כ"ו, ה' י"ב) בדברי גמרא זו: "מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם". שוב אין נראה מדברי הרמב"ם ז"ל צידוד באחת מן השיטות. כהסבר רש"י כן פסקו רבים. כדוגמת תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח): "...תר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים דכיון דזמן אכילה היא ואיכא אינשי דמתענגי ובעו למיכל בצהרים שרו להדיח כלי אכילה דצורך שבת הוא, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח דלאו אורח ארעא למיכל תוב, ולאו צורך היא והוה ליה מכין לחול...". וכן כתב הקרבן נתנאל (פרק טו סימן ב): "הג אבל לא משבת למוצאי שבת. מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של ב"ה לפי שהם צורך מחר. תוס'. פי' דקיפול מפשיט הקמטים ועושה תיקון זה בשבת כדי ללובשו בחול והוי כמכין משבת לחול". וכן הבינה התוספתא: "מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש [מפני שהוא עם חשיכה] מפני שהוא כמתקן מקודש לחול...". וכן משמע מהרשב"א בחידושיו (שבת קיד:) ועוד.

ג. גדרי הכנה מקדש לחול[עריכה | עריכת קוד מקור]

עוד מופיע בגמרא בשבת (קנ.): "לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו". וביאר רש"י ז"ל דאיסור מחשיך על התחום הינו "איסור ממצוא חפציך", וכבר דרשו חז"ל על פסוק זה (שבת קיג.): "וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין". לאור האמור, עמ"נ להבין מהו ההבדל בין איסור עשיית חפצי האדם בשבת כדרכו בחול ובין איסור הכנה מקודש לחול יש לראות את דברי האחרונים.

כתב המגן אברהם לגבי דיני הכנה מקודש לקודש, לדוגמא מיו"ט לשבת, (סי' תרס"ז, סק"ג. ע"פ דברי המהרי"ל, הכ"מ והגהות מי'), שאיסור הכנה מקדש לקדש הינו דוקא בעשיית פעולה ממשית לצורך קדש, כמו לדוגמא לערוך שולחן ביו"ט א לצורך שימוש ביו"ט ב. אבל פעולה קלה יותר, כגון הכנסת השולחן מחצרו לביתו – מותר. עוד הביא המגן אברהם שם דעה האוסרת להביא יין ממקום למקום ביו"ט א לצורך יו"ט ב. ותמה ע"כ החיי אדם (הלכות שבת ומועדים, כלל קנג, ס"ו), מדוע דין הולכת היין ממקום חמקום שונה מהולכת עירוב ביו"ט א' ליו"ט ב' שהוא מותר. ותירץ, שהמקרה המובא במג"א מדבר בשמביאו סמוך לחשיכה, שאז נראה ממש מכין ואסור. ומ"מ הביא שם החיי אדם גדר לעניין הכנה מקודש לקודש: "דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה". ולפיכך התיר להכניס שולחן מחצירו לביתו כיוון שאינו גומר את עניין הכנת השולחן לסעודה, אלא עליו עוד לערכו, אבל עריכת השלחן כבר אסורה. מ"מ, ניתן להביא מכאן גדר לעניין הכנה מקודש לחול, שעניין הכנה מקודש לחול חמור יותר מהכנה מקודש לקודש, וממילא כל דבר שהתירו האחרונים לעשות בעניין הכנה מקודש לקודש הינו אסור בהכנה מקודש לחול. כגון הכנסת השולחן בלי עריכתו – אסור, או הבאת יין ממקום למקום.

אמנם, כתב הגאון הרב משה לוי זצ"ל בספרו מנוחת אהבה (ח"א, פ' יא, ה"ב), אסור לאדם לפרוס מפה על שולחן שצריך הוא לו במוצ"ש. וכיון שלא אסר את הכנסת השלחן מחצר לבית בלי עריכה, אלא דווקא את עריכתו אסר - פריסת מפה, משמע שאינו מסכים אם שיטת המג"א והחיי אדם. שבהכנה מקודש לחול אוסרים אף במזיז את השולחן מחצר לבית (כנ"ל ע"פ הביננו). וכן בהמשך פרק יא שם (סי"ב), כתב בהערה (38) להוכיח מדברי מספר ראשונים שאין הכנה מקודש לחול אלא רק בשטורח בסידור ותיקון דברים לצורך חול, ודלא כדברי האחרונים הנ"ל.

לעומת זאת, פסק הרב יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות שבת, ח"ב, פי"ב, ה"א), שאסור אפילו דבר שהוא אינו מלאכה ממשית אלא טרחה בעלמא, וכגון הבאת יין משבת לחול. ודלא כפסיקת המנוחת אהבה, שאסר רק מלאכה ממשית.


ד. דין פסידא במכין מקודש לחול[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור לעניין זה מצינו בגמרא (ביצה לו.): "ומכסין את הפירות. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [פירש רש"י: "ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים, ומתירא שלא ימוחו - מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין - אף הכלי לא ינטל לצרכן], רבי יצחק אמר: פירות הראויין. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תנן: מכסין את הפירות בכלים. פירות - אין, אוירא דלבני - לא! - הוא הדין דאפילו אוירא דלבני, ואיידי דתנא רישא משילין פירות - תנא סיפא נמי מכסין את הפירות". ממחלוקת זו ניתן להביא ראיה לנידון, שעולא סובר שגם דברים האסורים בשבת להטלטל, במקום פסידא – עמ"נ שיוכל להשתמש בהם בחול, מותר. וחולק עליו רבי יצחק וסובר שכל היתר פסידא בהכנה מקודש לחול הינו בדבר שמותר לטלטלו בשבת, אך בשאסור לטלטלו – 'אוירא דלבני', אין להצילו במקום פסידא.

ולעניין הלכה, כתב שו"ת באר דוד (ס"ח, בשם שו"ת הרש"ג, סס"א) להביא ראיה שמותר דווקא בדבר שטלטולו מותר, כלי שמלאכתו להיתר. שהנה מופיע בשו"ע (סש"ח ס"ד), שמותר להכניס כלים לתוך ביתו בחושש שמא ישברו או יגנבו. וכן לולב, התיר השו"ע (סתרנ"ד ס"א) להחזירו למקומו אעפ"י שאינו נצרך לאותו יום. ומתוך כך, הוכיח שמותר לחלוב אצל עכו"ם חלב בשבת במקרה שאם לא ילך בשבת לא ישיג את החלב לאחר השבת. אולם בהמשך דבריו כתב שאין ההיתר של השו"ע דומה לראיות הללו, שהראיות הללו מדברות במקרה שיש לאותו אדם את החפץ וחושש להיזקו, ודוקא במקרה זה מותר להצילו ע"י טלטולו, מה שאין כן במקרה שרוצה חלב למוצ"ש מדובר בשאין כלל החלב עצמו, אלא רצונו שיהיה חלב לפניו במוצ"ש, וזה נקרא מניעת הריוח ולא הפסד. עוד עיין שם באריכות בדבריו.

סוף דבר, נמצא לשיטתו שאיסור הכנה מקודש לחול הינו דוקא במכין שיש בו תיקון גוף הדבר, ריוח. ומותר בדברים שיש בהם הצלה מהפסד.