הכורת אילן חבירו או אוכל פירות שדהו בטענה שמכרם לו

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg סוגיה זו זקוקה לעריכה: הסיבה לכך היא: תיקונים בקוד ויקי, ניסוח שמות לכותרות (במקום המילה 'נושא'), עריכה לשונית.
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מקורות
משנה:
בבלי: בבא בתרא לג ב
ירושלמי:
רמב"ם: טוען ונטען ט ו
שלחן ערוך: חושן משפט קלז א-ג

תוכן עניינים

פתיחה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערה: כל מקום שיש סוגרים כאלו '[]' זה במקום הערת שולים, וכן פרטים רבים בסוגיה זו וחולקו למספר נושאים

הגמרא במסכת בבא בתרא בפרק חזקת הבתים מבארת שכאשר אדם נמצא בקרקע חבירו וטוען שקנה ממנו אותה, והמערער אומר למחזיק 'מה אתה עושה בקרקע שלי', ומשיבו המחזיק שקנה ממנו ואכל פירותיה ג"ש ואיבד שטרו, על המחזיק לברר בעדים שהיה שם ג"ש וכל זמן שלא הוכיח כך הקרקע חוזרת לבעלים הראשון.

ומצינו בגמרא שם בדף לג ע"ב מעשה: המערער אמר למחזיק 'מה אתה עושה בקרקע שלי' ואמר לו 'קניתי ממך ואכלתי שני חזקה' והלך המחזיק והביא עדים שאכל ב' שנים ולא מצא עדות על השנה שלישית, בא הדין לפני רב נחמן ואמר למחזיק שהוא צריך להחזיר קרקע ופירות.

נושא א: מה חידש רב נחמן[עריכה | עריכת קוד מקור]

ולכאורה צריך ביאור מה חידש ר"נ, דוודאי באה הגמרא לחדש דין, והרי פשוט דבגוונא דאין עידים על ג"ש המחזיק מחזיר קרקע ופירות.

וביאר רבינו יונה (ד"ה אמר) דשתיקת המערער ב"ש אינה נחשבת כמחילה על אכילת הפירות - לאפוקי מסברא כעין זו שהובאה לעיל כט ע"א.

נושא ב: האם הפירות חוזרים בהודאתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

וכתב 'הרשב"ם (ד"ה והדרי)[וכן משמע מדברי הרי"ף (דף לד), הנימוק"י (ד"ה והדרי), שיטה לנ"ל (הובא בשטמ"ק ד"ה בשיטה).] שהדין הנ"ל דווקא כאשר יש עדים שאכל פירות הקרקע ב' שנים, אך במצב שאין עדי אכילה אלא שהמחזיק טען שאכל ג' שנים פירות השדה ושלו הם, הרי הקרקע חוזרת אך הפירות נשארים.

והטעם הוא שיכל לטעון שאכל פירות ג"ש מועטות מאוד שזרע כור ואכל טפי מכור דבהכי הוי חזקה וכאשר טען שאכל פירות טובא הרי איכא מיגו אך כיון דלא בירר שאכל ג"ש מעמידים את הקרקע בחזקת בעליה והמיגו מועיל להשאיר את הפירות.

והדברים צריכים ביאור דכיצד אפשר לבי"ד לפסוק שהקרקע חוזרת לבעליה, והפירות נשארים אצל המחזיק, דהרי זה תרתי סתרי שהרי המחזיק טוען שאכל פירות כיון שקנה את הקרקע וכאשר אינו יכול לברר שקנה הקרקע אזי כשהבי"ד מחזירים את הקרקע לבעליה המחזיק צריך לשלם על אכילת הפירות מהשדה.

וכתב בספר ביאורים והערות (ד"ה אמנם) שביאור הדבר הוא שאכן קיימת סתירה אם היו הדברים חוזרים מתורת וודאי אך כיון שהקרקע אינה חוזרת בתורת וודאי למ"ק אלא מספק מעמידים על המצב הקודם שהיה מדין 'חזקה קמייתא', כמבואר במסכת כתובות דף כ ע"א, ולכן רק מספק מחזירים את הקרקע לחזקת בעליה דלא שייך בה תפיסה ומספק משאירים את הפירות בחזקת המחזיק דשייך בהם תפיסה, כמבואר בתוס' שם (ד"ה ואוקי)[אין להקשות דהרי כתב הבית לחם יהודה לקמן 'בביאור שיטת הרשב"ם' כתב שסברת לא חציף מבררת דוודאי הפירות שייכים ללוקט, ואילו הכא מבואר דמשאיר אצל היורד לקרקע את הפירות רק מספק, דשאני התם דאיירי בטוען 'לפירות ירדתי' – דאין ריעותא כנגדו, ואילו הכא איכא ריעותא 'אחוי שטרך' כנגדו.].

אמנם ראה שהתוס'(ע"א, ד"ה ה"ג) [וכן כתבו רבינו יונה (ע"א, ד"ה ה"ג), רשב"א (ע"א, ד"ה והגירסא).]כתבו שעל פי שאכל ג"ש אי אפשר לחייבו שאם אתה מאמינו שאכל ג"ש – גם הקרקע תשאר ברשותו.

נפקא מינא בין הרשב"ם לתוס'[עריכה | עריכת קוד מקור]

וכתב הש"ך (סימן קמה, ב) שהנפקא מינא היא דלשיטת הרשב"ם כאשר הודה שאכל ב' שנים הרי איכא מיגו 'אכלי טפי מכורא' ולא ישלם פירות. ואילו לשיטת התוס' טענתו איננה מזכה אותו בקרקע ויצטרך לשלם.

אם טען בתחילה לפירות ירדתי[עריכה | עריכת קוד מקור]

עוד הביאה הגמרא דין נוסף שכאשר המערער טוען 'מה אתה עושה בקרקע שלי' ואמר לו המחזיק 'לפירות ירדתי' היינו דהיה שכיר שלו למחצה, שליש או רביע, או שקנה את הפירות למשך תקופה של עשר שנים – המחזיק נאמן.

ונימקה הגמרא שהמחזיק נאמן מטעם דכיון דאנו רואים שירד לאכול פירות השדה ויש בכך אומדנא שהפירות שייכים לו, כיון דהאדם אינו חצוף ללכת לאכול פירות שאינם שלו.

והביאה הגמרא דרב יהודה גם סבר כך שהרי אמר: כשהאדם שלקח מגל, וסל או חבל בידו ואמר 'אלך ואלקט פירות דקל חברי שקניתי פירותיו ממנו'[ראה לקמן דאיכא גירסא אחרת 'אלך ואקוץ דקל שקניתי מחבירי' (וכגירסה זו נקטו הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א) אך התוס' גרסו כלפנינו.]נאמן ואין הבי"ד צריכים למנוע ממנו לעשות כך כיון דאין אדם שחצוף כ"כ ללכת לגדור פירות חבירו בלי רשות, וכיון שאמר שיעשה וליקט מסתבר שדובר אמת.

נושא ג: נאמן דווקא על העבר אך לא להבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת הרשב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

וכתב הרשב"ם (ד"ה נאמן) שכל הדין שהאדם יכול לטעון לפירות ירדתי ולהיות נאמן הני מילי בשבועה ובדווקא על פירות שאכל אך לגבי פירות להבא אינו נאמן משום 'לא שבקת חיי לכל בריה' היינו שכל אדם ירד ויאכל מפירות חבירו.

וכמובן שהדברים צריכים ביאור דאם האדם שירד לקרקע חבירו ואכל פירותיו אנו יודעים שהשדה שייכת אליו מטעןם דאין אדם שמעיז פניו וכיון דהעיז משמע ששיך אליו, מדוע אינו יכול לאכול גם פירות להבא, ואם אין לנו ראיה מכך שהחציף פניו שהקרקע שייכת אליו אזי כיצד נאמן על פירות שאכל.

וביאר בספר בית לחם יהודה (ד"ה לכאורה) דלעולם יש הוכחה ברורה[אמנם ראה בביאור הגר"א (קלז, א) דנקט דלדברי הרשב"ם אינו מועיל להבא משום שאין בירור מספיק ומשו"ה בעינן שבועת היסת על פירות שאכל.]גם לפירות העתיד כיון דאיכא סברת לא חציף, ורק שבאו חכמים ותיקנו שלא יוכל לאכול להבא כדי שלא יתרבו הגזלנים, דאם לא כן 'לא שבקת חיי לכל בריה', דכל אחד יבוא ויאכל מפירות חבירו לעולם.

אך עדיין דברי הרשב"ם צריכים ביאור דהרי כיון דאיכא סברת לא חציף הרי האדם שיורד לאכול פירות השדה – ברשות יורד דוודאי הפירות שלו, ומדוע שנחוש לגזלנים? וצריך לומר שתמיד ישנם מעט חצופים דירדו לפירות אע"פ שלא קנאום, וכדי שלא יתרבו הגזלנים תיקנו חכמים שלפירות להבא לא יהיה נאמן.

דעת נימוקי יוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

ומצינו טעם נוסף בדברי הנימוקי יוסף (ד"ה ואי טעין) שהאדם שירד לאכול מפירות השדה נאמן שברשות אכל לא מטעם 'שאין אדם שמעיז פניו לגנוב' אלא משום שאין אדם רוצה להתבזות, והיינו סברת לא חציף קיימת כאשר המערער יוכל לגרשנו מהקרקע בביזיון גדול, ואע"פ כן המחזיק ירד לאכול פירות השדה, אזי 'אמרינן לא חציף דודאי היה ירא מלירד אם לא היה אמת כדבריו'[לשון הנימוק"י.]אך במקרה שהמערער לא יכול למנוע ממנו להפסיק לאכול מפירות השדה - הרי המחזיק לא יתבזה כלל, ובטלה הראיה שאין אדם רוצה להתבזות.

דעת תוס'[עריכה | עריכת קוד מקור]

מצינו דעה שלישית מדוע אינו נאמן להבא, וזהו דעת התוס' (ד"ה ואי)[וכן משמע בריטב"א (ד"ה ואי).], שכתבו שטעם לא חציף הוא אומדנא לא ברורה ממש - כדמשמע מדברי הרשב"ם והנימוק"י – אלא היא מספיקה להשאיר הפירות אצל הלוקט אך אינה מספיקה להוציא מהבעלים עוד פירות, וכן משמע מלשונם שאינם סוברים כנימוק"י וז"ל:

'אף על גב דבשעה שאכל היה בעל השדה יכול לעכב ולא היה נאמן לומר לפירות הורדתני מיהו כיון שכבר אכלו וזה בא להוציא נאמן לומר לפירות ירדתי', ומלשונם משמע להדיא דלא כנימוק"י שהרי כתבו שאע"ג שהבעלים יכולים לעכב מ"מ נאמן להשאיר אצלו, דלפי דבריו זה עצמו הטעם דנאמן לירד לקרקע כיון דיכולים לעכב בעדו.

וביתר ביאור כתב בספר איילת השחר (ד"ה הדרי פירי) לבאר דבריהם דבכך שהאדם ירד לקרקע חבירו ואכל פירותיו הוא לא בירור גמור שאכן הוא קנה את הפירות שאכלם, אלא הוא יוצר לבית דין ספק שמא טענתו נכונה שאכל, אך כאשר הבעלים הגיע וטען שלא מכר את הפירות, אזי יש כעת לבי"ד ספק נוסף שמא היורד לפירות אכלם בגזל, ולכן מספק משאירים אצל האוכל את מה שאכל, ומספק משארים את הפירות להבא אצל המערער.

וכך משמע שנקט הגר"א (חו"מ קלז, א) שטעם לא חציף אינו בירור גמור אלא יוצר ספק.

שיטת הסמ"ע והנתיבות בדעת התוס'[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמנם צריך לעיין לשיטת התוס' דטעם לא חציף אינו מועיל להוציא, דהם הקשו (ד"ה ואי) מדוע בסוגיין צריך טעם לא חציף תיפו"ל משום שהפירות תחת ידיו והוא מוחזק בהם ותירצו שאינם תחת ידו. וכתבו הסמ"ע (סימן קלז, א) נתיבות (שם) דאיירי דהפירות בקרקע בעל השדה[אמנם אין דבריהם מוכרחים בדעת התוס' דראה בהגהות אשר"י (סימן כ) דהביא לשון ר"י וכתב דהפירות מונחים ברשות אחרים, ולא בשדה הבעלים], הרי מבואר דטעם לא חציף מועיל להוציא מבעל השדה.

ויש לפרש בדברי התוס' כדכתב הט"ז (שם, ב ד"ה בטור כתוב) דהפירות מונחים אמנם בקרקע בעל השדה אך הם בכליו של לוקח, דאינו נחשב מוחזק בהם דכלי לוקח ברשות מוכר לא קונים. ודומה הדבר שהפירות ברשות שאינה של שניהם, ולא חשיב להוציא.

בביאור המחלוקת התוס' והנימוק"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

נראה שב' הטעמים בביאור טעם לא חציף (א. כיון שהבעלים יכול לעכב בעדו – כפי שכתב הנימוק"י. ב. אפילו אם הבעלים אינם יכולים לעכב בעדו שייך סברת לא חציף – כפי שכתבו התוס') נחלקו בשאלה האם האדם חצוף לאכול פירות שאינם שלו ורק שאינו חצוף כשמעכבים בידו, או שהאדם אינו חצוף לאכול פירות שאינם שלו.

דלפי התוס' נראה דבכל מצב האדם אינו חצוף לאכול פירות שאינם שלו, וכיון דאכל איכא אומדנא דשלו הפירות והנימוק"י סבר דהאדם חצוף לאכול פירות שאינם שלו ורק כשאפשר לעכבו אינו חצוף לאכול פירות שמא יתבזה.

וראה לקמן "בביאור מחלקות הרש"ש ורבינו מאיר שמחה" שנחלקו בכך גם האחרונים.

תוספת ביאור במחלוקת[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב בספר אפוד בד (סימן עא, ג) שעולה מדברי הרשב"ם שהבירור של לא חציף הוא וודאי, ומשו"ה כתב (בד"ה ואמר) שהאמירה 'אלך ואגדור' צריכה להיות 'לפנינו' כדי לפרסם דהוא הולך לאכול מפירות השדה, ולכן וודאי שהוא נאמן שהקרקע שלו, שהרי פירסם הדבר והראה דאינו ירא שידעו הבעלים שהוא יורד לאכול מהפירות.

ומדברי התוס' שאמרו שסברת לא חציף רק יוצרת ספק לבי"ד שמא המחזיק צודק בטענתו ולכן מספק לא מוציאים ממנו דמי הפירות שאכל, ועל פירות העתיד מספק אינו יכול להוציאם מהמערער - לכן כתבו (ד"ה אי) שאפשר ללקט אפילו בצנעא, דסגי בהכי ליצור ספק.

נושא ד: מדוע צריך לא חציף תיפו"ל משום דתפיס[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאמור לעיל הגמרא ביארה דמי שטוען שקנה את פירות השדה נאמן משום שיש אומדנא שהפירות שייכים לו, שאין אדם חצוף, הקשו התוס' (ד"ה ואי) מדוע צריך כלל לטעם זה, דהרי מדובר שהפירות הם תחת ידו, ויש חזקה שכל מה שתחת יד האדם שייך אליו, דהרי איננו מחזיקים אנשים בגזלנות.

ותירצו שמדובר שהפירות אינם תחת ידו, ולכן זקוקים לטעם דלא חציף כדי לזכות בהם.

תירוץ הריצב"א לקושית התוס'[עריכה | עריכת קוד מקור]

ובשונה מהתוס' כתב הריצב"א שהובא בהגהות מימוניות (טו"נ ט, ו, אות ה) דכאשר רואים עדים שהמחזיק ירד לקרקע חבירו וליקט פירות שדהו כשהבעלים לא היו נמצאים אזי אין לו דין מוחזק כיון דאנו רואים שהוא גזלן, ולכן הכא הגמרא מדברת שהבעלים לא היו בשדה והמלקט נאמן רק מטעם שחזקה שאין אדם חציף ללקט פירי דלא דיליה.

ומקור דבריו הוא במסכת שבועות דף מה ע"ב שאומר שם רב יהודה שהאדם שנטל כלים מבית חבירו וטען לקוחים הם בידי נאמן, וכתב על כך הרי"ף שם (כח, א ד"ה והשער העשירי) שהני מילי דווקא כשהבעלים היו בבית אך אם אינם בבית אינו נאמן לטעון לקוחה היא בידי, כיון דאנו רואים מעשה גזילה, והביא סיוע לדבריו מסוגיין שמבואר שצריך טעם 'לא חציף' לתפיסה וא"א לטעם 'חזקה מה שתחת ידו שלו' כיון דאיירי הכא דתפיס כשהבעלים אינם נמצאים.

ביאור מחלקותם[עריכה | עריכת קוד מקור]

וצריך ביאור במה נחלקו, וכתב התורת חיים (ד"ה ואי) שלדעת התוס' רק כאשר אדם נכנס לתוך ביתו של חבירו ונוטל כלים שלא בפניו וטוען שקנה ממנו לפני כן אינו נאמן משום דלאו אורח ארעא לומר ללוקח שיכנס לרשותו הפרטית של המוכר וליטול כליו, וחיישינן לגניבה, אך כאשר טען שקנה פירות משדהו – נאמן, דאורח ארעא לומר ללוקח ללקוט בעצמו פירות מהשדה. ומעין סברא זו כתב הנתיבות (קלז, ב).

נושא ה: דיון האחרונים מאי שנא משטר משכנתא דמוציאים מידו[עריכה | עריכת קוד מקור]

והקשו האחרונים[ב"ח (קלז, א), תומים (שם), ש"ך (שם, א), נתיבות (שם, ב).]שהרי מבואר בגמרא ב"מ (דף קי ע"א) דשטר משכנתא דסורא דנכתב בו שהשדה ממושכנתא ל'שנים' בלי פירוט כמה שנים היה, שהמלוה טוען קיבלתי שלוש שנים והלוה אומר שקיבלת לשני שנים, וקדם המלוה ואכל פירות השנה השלישית - אין המלוה צריך להחזיר דמי הפירות שאכל כיון דאפשר לברר שהקרקע היתה ממושכנת לג"ש ע"י עדים החתומים בו או ע"י אנשים מהעולם, ואם יוציאו מהמלוה הבי"ד יצטרכו להשיב לו רכושו אחרי כן ולא מטריחנין בי"ד בכדי.

וכתב הרא"ש שם (סימן מ) שבמקרה שנשתקע הדבר ולא יוכל להתברר יותר הבי"ד מוציאים מהמלוה כספו ונותנים ללוה כיון דקרקע בחזקת בעליה עומדת וממילא אסור היה לו לאכלם ולכן ישלם.

וקשה מדוע מוציאים מהמלוה והוא אינו נאמן להחזיק את הכסף של השנה השלישית מטעם שאין אדם חצוף כמבואר בסוגיין.

ומצאנו כמה תירוצים:

תירוץ א. הב"ח (קלז, א)

[מכח קושיא זו דחה הב"ח (שם) את דברי התוס' דאם איתא דאפשר להיות מוחזק ללא סברת לא חציף מדוע במשכנתא מוציאים מידו פירות השנה השלישית והרי הוא מוחזק, וכתב שוודאי צריך הכא לטעמא דלא חציף כדי שלא יוציאו מידו, ולכן וליתא לקושית תוס' וליתא לחידוש תוס' דמועיל לא חציף לאינו מוחזק וכתב דמשום הכי הרא"ש (סימן כ) לא ביאר דבסוגין מדובר דאינו מוחזק כפי שכתבו התוס'.]

הוא כתב ליישב דהתם בב"מ אין סברת 'אין אדם חצוף' משום שכיון דהוא מחזיק בידו שטר שהוא יכל לירד לקרקע הוא כן חצוף לירד לקרקע[ונראה מדבריו שהוא לא סבר כדעת הנימוקי יוסף דהרי אמר דאין סברת אין אדם חצוף שם, ולפי דברי הנימוקי יוסף יש סברת אין אדם חצוף שם כיון דהבעלים יכול לעכבו, ולכן הוא סבר כסברת התוס' דלא חציף היא סברא עצמית כמבואר לעיל].

תירוצים ב, ג . הש"ך (שם) חלק עליו שאדרבה כיון דבשטר כתוב שנים סתמא והפשטות 'שנים' רק ב' שנים במשמע וכאשר ירד – וודאי שייך אליו דהוא חצוף לירד.

ותירץ:

א. דכיון דהשטר משמע רק ב' שנים אזי השטר מסייע ללוה ומוציאים מידו המלוה.

ב. אין שם בירור של לא חציף כיון דירד ברשות לקרקע ולכן הוא מעיז פניו.

וראה בשער משפט (שם) שכתב בשו"ת ריב"ש (סימן שלו) הרב השואל הקשה ותירץ כתירוץ הראשון של הש"ך ואילו הריב"ש עצמו תירץ כתירוץ השני.

תירוץ ד. כתב התומים (קלז, א) התם בב"מ בענין שטר משכנתא המלוה טוען שכרתי שדה לפירותיה, ואם כן הרי אינו טוען על גופם של פירות אלא טוען שהוא אכלם כיון דהקרקע היתה ברשותו לג"ש וכאשר חוזרת הקרקע חוזרים הפירות, אך הכא הוא טוען 'לפירות ירדתי' היינו שקנה גוף הפירות עצמם לעשר שנים ולכן נאמן.

קושית התומים על הש"ך מחודש העיבור[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמנם התומים (שם) הקשה על תירוצו הראשון של הש"ך דבגמרא ב"מ דף קב ע"ב מבואר דכאשר היה שוכר שהשכיר בית בדינר זהב לחודש והיה כתוב בשטר השכירות 'שנים עשר דינרים לשנה מדינר זהב לחודש' ואחרי כן התעברה השנה, ויש ספק האם תפוס לשון ראשון – והכוונה 'י"ב זהובים לשנה' וזכה השוכר, או תפוס לשון אחרון והכוונה 'זהוב לחודש' וזכה המשכיר. וקדם השוכר ואכל את חודש השכירות – ופסק ר"נ שצריך השוכר לשלם על החודש. ומבואר שם שהשטר אינו מסייע למשכיר, ואע"פ כן מוציאים מהשוכר.

ולכן פירש התומים בצורה אחרת ראה לעיל.

אמנם הנתיבות (שם) דחה את קושית התומים, כיון דבחודש העיבור התפיסה היתה אחרי שנולד הספק, דהרי מתחילה לא היה ידוע מהי כוונת השטר, ולכן מוציאים מידו, וכן במשכנתא התפיסה היא אחרי שנולד הספק שהרי מתחילה לא היה ידוע לכמה שנים הורידו הלוה.

אמנם ראה בשער משפט (שם) שדחה את תירוץ הש"ך הראשון שהרי כאשר הלוה נתן למלוה לאכול את פירות השנה השלישית – בטל סיוע השטר, כיון דאם איתא דהשטר היה רק לב' שנים לא היה הלוה נותן למלוה לירד לקרקע כמובאר בש"ך עצמו (שיז, ז).

אך הכא דירד לפירות הרי הספק הוא בטענותיהם, והתפיסה היא לפני שנולד הספק, דהמחזיק טוען שירד לפירות, והמערער טוען דהוא גנבם – לכן משאירים אצל המוחזק, ואם אינו מוחזק בהם - נאמן מטעם של לא חציף כמובאר בסוגין.

נושא ו: מדוע בקרקע אינו נאמן במיגו לפירות ירדתי[עריכה | עריכת קוד מקור]

מבואר בגמרא שאם טוען קניתי קרקע ולא בירר דהחזיק ג"ש הדרא ארעא ופירי, ואם טען לפירות ירדתי נאמן לפירי אפילו בלי בירור דהיה ג"ש.

והקשו התוס'[וכן הקשו הרמב"ן (ד"ה אמר), רא"ש (ס' כ ד"ה ההוא), ריטב"א (ד"ה ואי), ר"ן (ד"ה אמר), נימוקי יוסף (ד"ה והדרי).]מדוע כאשר טוען המחזיק שקנה את הקרקע – אפילו הפירות חוזרים הרי איכא מיגו לפירות ירדתי.

ותירצו התוס' דאין זה מיגו כלל כיון דהוא רוצה לזכות בקרקע, אזי אם יטען 'לפירות ירדתי' יפסיד את הקרקע – לכן איננו יכולים להאמינו שהקרקע שלו במיגו שהיה יכול לטעון טענה גרועה טפי שלא יזכה עימה בקרקע.

והקשו האחרונים [רבי עקיבא איגר (תוס' על המשניות ב"ב פ"ג, יט, בחידושיו ד"ה הקשה), גידולי שמואל (ד"ה ובזה), ושאר אחרונים.] מה הס"ד של התוס' דיועיל למחזיק לזכות בפירות שלא יחזירם כשיטען 'קניתי' במיגו 'לפירות ירדתי', דהם סותרים משנתם, דהרי לעיל בע"א הגמרא אמרה שכאשר רב אידי בר אבין הביא עדים דהוא קרוב, וההוא גברא טען שהוא קרוב טפי מרב אידי והודה שאכל פירות ויש לו מיגו לא אכלי – פסקו אביי ורבא שכיון דהודה שאכל צריך לשלם ע"כ. ודברי אביי ורבא קשים שהרי מ"מ יש לו מיגו שהפירות שלו, ומדוע לא נאמין לו לפחות לגבי הפירות דהם שלו, ולזה תירצו התוס' שם (בד"ה ה"ג) דכיון דיוצאת הקרקע מתחת ידו ואין הנידון לגבי הקרקע אפילו דאיכא מיגו – צריך לשלם הפירות.

ואם כן מה הקשו התוס' דאם איכא מיגו לגבי הפירות אפילו דהקרקע יוצאת מתחת ידו יהא נאמן.

ומצאנו ב' תירוצים:

א. רעק"א (בחידושיו, ד"ה הקשה) כתב דהתוס' אזלי לגירסתם בעמוד הקודם ולא לפי גירסת רבינו חננאל, ונמצא דאינם סוברים כלל שאם יוצאת הקרקע יוצאים הפירות.

ב. הגידולי שמואל (ד"ה ובזה) תירץ דהכא שטוען קניתי קרקע לפירותיה וירד ואכל את הפירות איכא תרתי, גם סברת לא חציף, וגם מיגו דלפירות ירדתי, ובמקרה כזה הקרקע חוזרת אך הפירות נשארים, דאילו לעיל יש רק מיגו לפירות ירדתי – כיון דלא שייך התם סברת לא חציף דכאשר אכל ההוא גברא, רב אידי בר אבין לא יכל לעכב בעדו, דלא איתברר דהוא קרוב, ולכן חוזרים הקרקע והפירות.

נושא ז: גירסת הגמרא איזיל ו'אגדור' או איזיל ו'אגזור'[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתבו התוס' (ד"ה איזיל) שרב יהודה אמר שמי שאומר אלך ואגדור פירות מאילן חבירו שקניתי ממנו נאמן, ופירשו שהכוונה ללקט פירות, ולא גרסו אלך ואגזור דקל חברי.

וגרסו כך מכח קושיא במסכת בב"ק (דף צא ע"ב) שמבואר שם שרבה בר בר חנה אמר לרב שהאומר לחבירו 'אמרת לי לקוץ דקלך – נאמן' והקשה עליו רב 'לא שבקת חיי לכל בריה' דכל אדם יזיק ממון חבירו ויאמר 'אמרת לי לעשות כן' והעמידה הגמרא בדקל שעומד לקציצה כגון שהיה נוטה לרשות הרבים, אך בדקל רגיל אינו נאמן.

והקשו התוס'[וכן הקשה הרמב"ן (ד"ה לאו) והרשב"א (ד"ה מ"ט) והריטב"א (ד"ה האי) והר"ן (ד"ה מאי).]דאם הגירסא בסוגין היא דרב יהודה אמר 'מי שאמר אלך ואקוץ דקל חבירי נאמן משום לא חציף' כיצד הגמרא בב"ק אומרת שבדקל רגיל אינו נאמן לומר 'אמרת לי לקוצו' הרי יש לקוצץ מיגו שהיה טוען מכרת לי לקוצו שעל זה היה נאמן מטעם לא חציף איניש.

ולכן תירצו התוס'[וכן מאירי (ד"ה זה שאמרנו), ראב"ד (טו"נ ט, ו).]דלעולם אינו נאמן לטעון מכרת לי לקוצו דאין אדם עשוי למכור דקל לקציצה, אך האדם כן עשוי למכור דקל לפירותיו.

אמנם מצינו תירוצים לכך ב' תירוצים:

א. הביא הרמב"ן (ד"ה לאו)[וכן רשב"א (ד"ה מ"ט).] בשם 'איכא דאמרי'

[האיכא דאמרי אינם בשיטת התוס' דסוברים דאין אדם עשוי למכור דקל לקוצו. אלא הם סברי דאין חילוק בין קניתי לקוצו או קניתי לאכול פירותיו.]

שכאשר המחזיק אמר בתחילה 'אלך ואקוץ דקל שמכרת לי' - נאמן - כיון דטען דקנה הדקל, אך בב"ק הוא טען שלא קנאו אלא רק 'אמרת לי לקוצו' ורוצה שנאמין במיגו דקניתי לקוצו, לא אמרינן מיגו על דבר שכולם יודעים דהוא משקר דאין אדם אומר לחבירו קצוץ דקל .

[וכתב הרמב"ן דהאיכא דמפרשי הוכיחו זאת מהגמרא שם, שהקשה רב לרבב"ח 'לא שבקת חיי לכל בריה' וקשה, הרי אפשר להעמיד את הגמרא דאין עדי קציצה שנאמן לטעון 'אמרת לי לקוצו' במיגו ד'לא קצצתי'. ומאי קשיא לרב דהרי שאני המקרה הזה דאיכא מיגו לקוצץ מיגו. אלא וודאי דלא אמירנן מיגו לטענה שהיא וודאי שקר. וכן מפורש להדיא בירושלמי שבועות (פ"ד ה"ו).]

וכתב הרמב"ן דהם סוברים דאינו צריך לומר בתחילה 'אלך ואקוץ' דיש לא חציף בעצם המעשה הקציצה. אמנם הוא חלק עליהם שוודאי צריך לומר בתחילה 'אלך ואקוץ' ראה לקמן.

ב. כתב הריטב"א (ד"ה האי) בשם מורו שכל עוד שהאדם לא טען בתחילה 'אלך ואקוץ' אין לו בירור של לא חציף איניש דרק ע"י פרסום הדבר שהולך לקוץ וודאי הוא דובר אמת אך כאשר לא פרסם שהולך לקוץ אינו נאמן בטענתו.

ולכן הכא הוא פרסם שהולך לקוץ דקל חבירו – ולכן נאמן, ואילו התם בב"ק הוא לא פירסם בתחילה 'אלך ואקוץ' ומשו"ה אינו נאמן לטעון 'אמרת לי לקוץ'.

נושא ח: האם צריך לומר בתחילה 'אלך ואקוץ'[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ן (ד"ה לאו) הביא דעת איכא דמפרשי דסברי דאין צריך לומר בתחילה 'אלך ואלקוט' כדי לברר דאין אדם חציף, אלא דכיון דעושה מעשה חציפות נאמן שקנה פירות לאכילה.

והרמב"ן חלק עליהם ואמר שצריך דווקא לומר בתחילה 'אלך ואקוץ' או 'אלך ואלקוט', והוכיח זאת דאם יש לא חציף אפילו בלא אמירה אזי מדוע הגמרא בב"ק אומרת שהאדם שהלך וקצץ דקל חבירו אינו נאמן לטעון 'אמרת לי לקוצו' הרי יש בירור דאמר לו חבירו, דהרי אינו חציף לעשות כך. ולכן הסיק דוודאי בשביל סברת לא חציף צריך לפרסם דהולך לקוץ דקל חבירו.

וכתב הרמב"ן (ד"ה לאו) דהאיכא דמפרשי הוכיחו זאת מהגמרא שהשוותה את דין רב זביד לדין של רב יהודה, היינו דקאמר רב זביד דאחרי שליקט אדם פירות נאמן לטעון 'לפירות ירדתי' משום לא חציף איניש, ואילו רב יהודה אמר דמי שאומר 'אלך ואלקוט' נאמן, אלא וודאי שאי"צ דווקא לומר בתחילה.

אך קשה לשיטת הרמב"ן[וכן הקשו הרשב"א (ד"ה מ"ט) והריטב"א (ד"ה ואי) והנימוקי יוסף (ד"ה ואגדיריה).]כיצד הגמרא השוותה בין המקרים , ותירץ הרמב"ן (שם) דכאשר החזיק זמן רב בקרקע הרי יוצא עליו קול שאוכל קרקע חבירו, וזה ברמת החציפות כמי שמפרסם שהולך לאכול פירות חבירו. וכ"כ מדעתו באבן האזל בדעת הרמב"ם (טוען ונטען ט, ו).

נושא ט: ביאור שיטת הרמב"ן האם אחוי שטרך גובר על מיגו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקשה רבי עקיבא איגר (ד"ה יעויין) דהעולה מדברי הרמב"ן דכאשר איכא סברת לא חציף – נאמן לטעון 'אמרת לי לקוצו', ואילו כאשר איכא רק מיגו אינו נאמן לטעון 'אמרת לי לקוצו' במיגו 'דלא קצצתי'.

הרי מבואר שסברת 'לא חציף' אלימא טפי מסברת מיגו.

ואילו לקמן בגמרא מבואר שכאשר המחזיק טוען שקנה קרקע ואכל פירותיה ג"ש – אם לא בירר דהחזיק ג"ש מוציאים ממנו את הקרקע דהיה לו להיזהר בשטרו - 'אחוי שטרך'.

ואילו המשנה בכתובות (דף ט"ו ע"ב) אומרת שהאומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הרי דהריעותא דאין לו שטר לא גוברת על סברת מיגו ואם כן כ"ש שהיא לא גוברת על סברת 'לא חציף'. [ולשיטת רש"י בכתובות (דף טז ע"א ד"ה הכא) לא קשה כלל, דשאני התם דיש מיגו דאי בעי שתיק דאלים מלא חציף ואילו בב"ק יש תובע ומיגו דלא קצצתי והוא פחות מסברת לא חציף. אך לשיטת התוס' שם (ד"ה ומודה) קשה דהרי גם בגמרא בב"ק יש לקוצץ הפה שאסר, 'אמרת לי לקוצו' במיגו 'לא קצצתי'.]

ותירץ הרש"ש (ד"ה אמרינן) דשם איכא תרתי: גם לא חציף דירד לשדה הבעלים, וגם סברת מיגו, ולכן גובר על אחוי שטרך, משא"כ בגמרא דאין סברת מיגו דאיכא עידי אכילה. וכ"כ בהגהות תפארת ירושלים (פ"ג על תוס' רעק"א אות יט), וכעין זה תירץ הגידולי שמואל (ד"ה ובזה).

קושית רבינו מאיר שמחה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ודחה דבריהם בחידושי רבינו מאיר שמחה (ד"ה ארעא) שכאשר המחזיק יכול לטעון לא היו דברים מעולם – לא שייך אצלו סברת לא חציף כיון דהבעלים אינו יכול לעכב בעדו, והדרא קושיא לדוכתא מדוע לא אומרים אחוי שטרך גם בכתובות.

ביאור מחלקות הרש"ש ורבינו מאיר שמחה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ונראה שרבינו מאיר שמחה סבר כדעת הנימוקי יוסף לעיל שטעם לא חציף תלוי בכך שהאדם אינו חצוף לאכול פירות רק כשיכולים לעכב בעדו ולכן פירש שבמקרה שאי אפשר לעכב בעדו – האדם חצוף לאכול פירות, ומשו"ה בכתבות אין לא חציף. ואילו הרש"ש סבר דכדעת התוס' דהאדם אינו חצוף לאכול פירות שאינם שלו – ולכן גם כשאכל במקום שאי אפשר לעכב בעדו – אינו חצוף לאכול פירות שלא שלו.

תירוץ לשיטת רבינו מאיר שמחה - רשימות שיעורים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב בספר רשימות שיעורים (סימן מ אות א) לבאר שיטת הרמב"ן לדרכו של רבינו האור שמח וכתב דכאשר יש למחזיק מיגו דלהד"ם – הרי הוא סומך על המיגו ומאבד שטרו, ויודע שכאשר יבוא המערער ויטען 'אחוי שטרך' הוא יוכיח דאיבד שטרו ע"י שיטען מיגו. אך כאשר יודע דיש לו סברת לא חציף היה אסור לו לאבד שטרו כיון דיודע דהמערער יוכל לטעון 'לפירות הורדתיך' כמובאר לקמן דף לה ע"ב ולכן אינו מרשה לעצמו לאבד שטרו.

נושא י: ביאור קושית הגמרא 'אי הכי קרקע נמי'[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשיכה הגמרא 'אי הכי ארעא נמי' ובביאור קושית הגמרא נחלקו הראשונים:

א. התוס' (ד"ה אי)[וכ"כ רבינו יונה (ד"ה אי הכי) הריטב"א (ד"ה אי), רא"ש (סימן כ), נימוקי יוסף (ד"ה ארעא).]כתבו שאי אפשר לפרש דקושית הגמרא היא שיזכה בקרקע מטעם לא חציף, כיון דסברת לא חציף אינה מועילה להוציא ממון, וקרקע בחזקת בעליה עומדת, ולכן פירשו שכאשר המחזיק טוען 'קניתי את הקרקע ממך' יהיה נאמן שלא יחזיר את פירות הקרקע ומדוע אמר ר"נ הדרא ארעא ופירי.

ועל זה תירצה הגמרא שיש ריעותא שאין בידו שטר, 'אחוי שטרך', והקשתה שוב דמדוע אם יטען לפירות ירדתי נאמן והרי נטען כלפיו אחוי שטרך ותירצה ששטרא לפירי לא עבדי אינישי.

ב.רשב"ם (ד"ה אי) הרמב"ן (ד"ה אי)[כ"כ הרשב"א (ד"ה אי) וכן יד רמ"ה (סימן נה ד"ה ואמר), פסקי הרי"ד (ד"ה ההוא).]כתבו דקושית הגמרא כפשוטה שהקרקע תשאר אצל המחזיק מסברת לא חציף.

ובביאור כוונתם כתב בחידושי רבי נחום (אות קפח) שהם סוברים דכאשר איכא סברת לא חציף יש מוחזק בקרקע, והביא מקומות רבים דהרמב"ן סובר כך לשיטתו.

נושא יא: ביאור דברי הרמב"ם האם צריך מוחזק ולא חציף או סגי בלא חציף[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרמב"ם (הלכות טוען ונטען ט, ו):

'מי שלקח קרדום ואמר הריני הולך לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי וכרת הדקל הרי זה בחזקתו, שאין אדם מעיז פניו וכורת אילן שאינו שלו ... וכיון שנכרת הרי הוא כשאר כל המטלטלין... וכן היורד לשדה חבירו ואכל פירותיה שנה או שנתים ... הרי זה האוכל נאמן ונשבע היסת על כך חזקה היא שאין אדם מעיז פניו ואוכל פירות שאינן שלו'

וצריך ביאור האם הרמב"ם סובר דסגי בלא חציף לחוד אפילו דאינו מוחזק בפירות כעין דברי התוס' (ד"ה ואי). או שצריך תרתי גם מוחזק וגם לא חציף כדעת הריצב"א (הגה"מ שם, ה), ונחלקו בכך האחרונים:

א. דעת הב"ח (קלז, א) ואבן האזל (שם) דסובר כדעת הריצב"א.

והוכיח הב"ח דהוא סובר דבעינן תרתי והוכיח מלשונו שכתב 'שאכל פירותיה שנה או שנתיים' הרי דצריך דווקא לאכול ואם לא תפיס בהם ואכלם לא מועיל לו.

והוכחה נוספת כתב אבן האזל מכך שלא הסתפק הרמב"ם בטעמא דלא חציף לחוד ('מי שאמר אלך ואקוץ') אלא דכתב ג"כ 'כיון דנכרת הרי הוא כשאר המטלטלין' והיינו דהוא ברשותו דבמטלטלין חזקה מה שתחת יד אדם שלו הוא.

ב. דעת הרשימות שיעורים (סימן מג אותיות א - ו) שהרמב"ם סובר דסגי בלא חציף אע"פ דאינו מוחזק.

וכתב לדחות דברי הב"ח – הרמב"ם נקט דברי ר"ז 'האומר לפירות ירדתי - נאמן על פירות שאכל'. וזהו שכתב הרמב"ם ואכל שנה או שנתיים אך אין זה בדווקא אלא אפילו בלא אינו מוחזק בהם.

וכתב לדחות דברי אבה"ז – דדוחק דכוונת הרמב"ם דקצץ והוציאו לרשותו דהעיקר חסר מהספר, דהרי כתב 'וקצץ – הרי הוא בחזקתו' ולא כתב 'וקצץ והעבירו לרשותו – הרי הוא בחזקתו'.

ולכן פירש שלעולם סגי בקציצה לחוד אפילו בלי מוחזק, ומה שכתב 'כיון שנכרת הרי הוא כשאר המטלטלין' לבאר דכיון דטוען הקוצץ דהדקל נמכר לקציצתו, הרי נחשב שקנה פירות מטלטלין, ושטרא לפירי לא עבדי וכוונת הרמב"ם דאין ריעותא של אחוי שטרך. וכ"כ המאירי בדעת הרמב"ם (ד"ה זה).

נושא יב: פסיקת השולחן ערוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב השולחן ערוך בסימן קלז בסעיף א:

'היורד לתוך שדה חבירו ולקט פירותיו, בעל השדה טוען: שבגזל לקחם, וזה אומר שמכרם לו, נאמן בשבועת היסת, אפילו יש עדים שליקטן'.

וכתב בסעיף ב:

'אם אין בעל השדה והאילן כאן, ואמר אחד: אלך ואלקוט פירות האילן והשדה של פלוני שמכרה לו, אין בית דין צריכין למנעו. ואם באו הבעלים קודם שליקטם, מעכבים על ידו...'

וכתב בסעיף ג:

'האומר: אלך ואכרות אילנות של פלוני, בית דין מוחים בידו'.

הרי מבואר שפסק כדעת התוס' (ד"ה איזיל).

ונחלקו האחרונים כמי פסק השו"ע בסעיפים א, ב:

א. הסמ"ע (ס"ק א)[וכ"כ מהר"א אזולאי (הג"ה על עיר שושן שם).]כתב דהשולחן ערוך פסק כטור (סימן קלז) דבגוונא דהלוקט מוחזק בפירי סגי בהכי אך כשאינו מוחזק בעינן לומר בתחילה 'אלך ואלקוט' – ומשו"ה בסעיף ב' זוכה בפירות משום שאמר בתחילה 'אלך ואלקוט' כיון דכעת אינו מוחזק בהם[ועוד כתב דפירוש דברי השו"ע בסעיף ב' שכתב 'שאין הבעלים שם' – כדי ללמד דהבי"ד לא מוחים בידו, דבמקרה שהבעלים שם פשיטא דאין הבי"ד צריכים למנוע ממנו, דיעשו זאת הבעלים עצמם.].

ובסעיף א' לא כתב דצריך לומר 'אלך ואלקט' משום דכעת הוא מוחזק בהם. והוסיף הנתיבות (שם) שע"כ צריכים לפרש שבסעיף א' דסגי בתפיסה רק בגוונא שהבעלים היו בקרקע כאשר הלך ללקט דאלת"ה לא נאמן כיון דאינו מוחזק בהם כדפירש הריצב"א[לדעת הנתיבות אין מחלוקת בין התוס' לבין הריצב"א. עיי"ש, וראה באבן האזל שהשיגו.].

ב. הגר"א (שם), הקצות (שם), הגה"ק מהו"ר עוזר (הג"ה על הבה"ט) כתבו דהשו"ע איירי כדעת הריצב"א (הגה"מ טו"נ ט, ו) שאם תפס מרשות הבעלים כאשר לא היו אינו נחשב כמוחזק ובעינן לסברת לא חציף.

ומשו"ה כתב בסעיף ב' כשהבעלים אינם בשדה צריך טעם לא חציף והיינו לומר בתחילה 'אלך ואגדור' ואילו בסעיף א' איירי שהבעלים בשדה ולכן לא כתב דצריך לומר בתחילה 'אלך ואגדור' כיון דאפשר שקנה ממנו פירותיו דלא יניחנו ללקט בחינם.