הילך

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
 סוגיית הילך

תוכן עניינים

א[עריכה | עריכת קוד מקור]

א- אנו יודעים מדין תורה שיש שבועת מודה במקצת, שלשה טעמים הבאנו בשביל לחייב את הנתבע בשבועת מודה במקצת:[עריכה | עריכת קוד מקור]

1- זו סברה מעין פסיכולוגית, שבאה בגלל דרך חשיבתו של האדם- כמעין מורה היתר, פירוש המאירי אומר את זה מפורש "ויש מפרשים הטעם שמכיון שהוא מזמן עכשו ליתן לו המקצת – אינו מתירא שלא יאריכנו מן השאר ואין כאן טעם אשתמוטי הוא דמשתמיט", "אשתמוטי הוא דמשתמיט" - שהנתבע חושב בלבו, שמצד האמת הוא חייב לנתבע את מלא התביעה, אבל כרגע אותו נתבע נמצא במצב שבו הוא לא יכול להחזיר את מלא התביעה, לכן הנתבע מעין "מורה לעצמו היתר" והוא מודה רק במקצת התביעה על דעת שברגע שיהיה לו את מלא הכסף, הוא יחזיר לתובע את הכל.

2- זו סברה יותר למדנית, סברה זו לא באה להתמודד עם המקרה/ המציאות שהיתה, אלא מתוך זה שישי גזרת הכתוב אז הנתבע צריך להישבע בשבועת "מודה במקצת", בשביל לברר את סברה זו צריך לשאול איזה מצב משפטי צריך לקרות בשביל שנוכל לחייב את הנתבע להישבע, לפי פירוש הנחלת דוד, אפשר לחייב את הנתבע בשבועת "מודה במקצת" מפני שמתקיים פה "דררא דממונא", זאת אומרת שאם נוצר קשר ממוני בין התובע לנתבע אז אותו קשר ממוני הוא זה שמחייב את הנתבע שבועה. 3- סברה שלישית היא גם סברה יותר למדנית, הסברה היא של הקהילות יעקב , לפי הק"י, חיוב השבועה של הנתבע זה מפני עצם הודאתו בבית הדין , שעצם הודאת בעל דין מחייבת שבועה. בסוגיה שלנו הנתבע בהודאתו אומר לתובע "שאין לך בידי אלא חמישים זוז והילך. בעצם כל השינוי מהמקרה של "מודה במקצת" הוא עצם הוספת המילה הילך, הפירוש הפשטני של המילה הילך, הוא קח לך. זאת אומרת שבהכרח שהכסף מונח לפנינו. על זה יש לשאול האם הנתבע נתן לתובע את הכסף בפועל? בפשטות, לא. יש שתי הוכחות: 1. הלשון הילך זה לשון קח, ולאחר מכן לא נאמר בגמרא לשון שמעידה התובע קיבל את הכסף או לשון נתינת הכסף, אלא רק לשון ציווי- קח. 2. מעצם הלשון של רב ששת שאומר "אמר כמאן דנקיט". כאילו, הוא לקח את הכסף. אם כן לפי הפשטות מה המקרה בסוגייתנו: המקרה הוא שהנתבע הודה לתובע שהוא שחייב לו במקצת הטענה וכן שהנתבע הביא עמו את הכסף לבית הדין.

ב[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב- בסוגייתנו נחלקו רבי חייא ורב ששת בדין זה, ר"ח אומר, הנתבע חייב בשבועת "מודה במקצת", ר"ש אומר: הנתבע לא חייב שבועת מודה במקצת, בפשטות הדברים סברת ר"ח היא שאין לנו סיבה לחשוב בכלל שהדין השתנה, זאת ואמרת שאין הבדל בין המקרה הרגיל של מודה במקצת למקרה שלנו פה, שהוספת ה"הילך" לא שנתה את הדין ולכן גם פה במקרה "הילך" לפי ר"ח נחייב את הנתבע בשבועת מודה במקצת. שתי קושיות על סברת ר"ח:[עריכה | עריכת קוד מקור]

1. שקשה לנו מלשון הגמרא להסביר את ר"ח, מפני מה אומרת הגמרא "לרבי חייא מאי טעמא" הרי נראה לכל שסברת ר"ח היא מאוד פשוטה, למה נצרכת הגמרא לברר את טעם דבריו של ר"ח, שהרי זו סברה פשוטה, וכן מצינו בש"ס שלא כך, ולא שואלים מאי טעמא על כל סברה אלא רק על סברות שהם יותר חדשניות ודרשניות.

2. קושייה מלשון ר"ח, למה הוא מביא בלשונו "נמי", שבפירוש מילולי והסברתי נמי זה שהיינו חושבים אחרת אבל בכל את נאמר את זה כאן, אז למה ר"ח משתמש בלשון זו, הרי מצינו בדבריו שפשוט שבמקרה שלנו הנתבע מודה במקצת.

ג[עריכה | עריכת קוד מקור]

ג- משמע שגם לפי ר"ח זה לא פשוט להגיד שבמקרה של "הילך" זה מודה במקצת, שלפי ר"ח נראה שעצם העובדה שהוא אמר לתובע "הילך" זה מעיד שהוא שינה במשהו את המציאות הפשוטה של מודה במקצת. אז יוצא מכאן לפי סברא זו שבא ר"ח לחדש פה, שלמרות שהיה מקום לומר שהמקרה שלנו זה לא מודה במקצת רגיל, אעפ"כ כן מדובר פה במקרה של מודה במקצת, שמדברי ר"ח "הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי" אפשר להבין שני אופנים,[עריכה | עריכת קוד מקור]

(1)- אופן ראשון- כפירוש המאירי - "פטור הוא משבועת מודה מקצת הטענה שאותם חמישים הרי הן כמי שבאו ליד מלוה ואינם בכלל הטענה ונמצא שאין הטענה אלא בחמישים שכפר ונמצא שכופר בכל הטענה". לפי המאירי עדיין יש כאן מקצת טענה, שבא ר"ח ואומר כך, היינו יכולים לחשוב שבמקרה שבו הנתבע אומר הילך לתובע, אז התביעה כעין "מתפצלת" לשניים ועכשיו יש כאן שני תביעות שונות על חמישים, ובמצב שנוצר שהנתבע מודה בחמישים, אז הוא מודה רק בתביעה אחת ובשנייה כופר הכל, ז"א שבכללות המקרה הוא נחשב ככופר הכל, שהוא כופר בתביעה שמונחת פה לפנינו, אז בא ר"ח ומחדש ואומר לא כך, שיש פה עדיין תביעה רגילה כמו במקרה הרגיל של מודה במקצת.

2- אופן שני- עדיין יש כאן הודאה בעל דין של הנתבע, שהי"ל שמפני שהתובע אמר הילך, אז בעצם לא נצרכת הודאתו של הנתבע, שפירוש הילך פה זה כבר פרעתי, ואם הנתבע אומר פרעתי אז לא צריך את ההודאה שלו לתובע כי הרי הוא טוען שפרע ולכן ר"ח אומר מחדש שלא כך וכן יש כאן הודאת בעל דין רגילה וזה דומה למודה במקצת רגיל. עכשיו צריך לדון בין שני סברות שמחדש ר"ח, האם יש פה מקצת טענה או שמא שיש כאן הודאה בעל דין? כלומר לפי ר"ח, האם מפני שהנתבע טוען הילך לא נצרכת הודאתו, קמ"ל שמה שמשייך את מקרה הילך למקרה מודה במקצת זה שכן יש כאן הודאת בעל דין של הנתבע. או שמא חשבה הגמרא שיש כאן מעין "התפצלות" התביעה של התובע ויוצא שהנתבע בעצם כופר הכל, קמ"ל שעדיין יש כאן תביעה רגילה.[עריכה | עריכת קוד מקור]

1- לכאורה, אם אנחנו מבינים שר"ח בא לחדש משהו בסוגיית הילך, אנו חייבים לומר שהשתנה משהו במציאות, יותר נוח לומר שהילך הפירוש היותר פשוט זה שהנתבע פרע את הכסף במקום- פרע לו בשעת התביעה. לכן נצרכים כאן להתלבט האם גם מקרה כזה שבו התובע הנתבע בא לבית הין והחזיר בו במקום את החמישים זוז, האם מקרה זה נכלל בתוך גדרי שבועת מודה במקצת.

2- אפשר לומר שההבנה הזאת שביארנו, שהילך פירושו שהנתבע נתן את הכסף בזמן התביעה. ועל זה נחלקו ר"ח ורב ששת, מסביר הבית יוסף , "ונראה דשיטת הבית יוסף, דהילך לא הווי אלא כשנותנו בבית דין, היינו דפטור משום דמודה במקצת לא הווי אלא היכא דהו נתחייב על פי הודאתו" שהם נחלקו רק במקרה כזה, שפרע במקום את הכסף, אחר התביעה. מבאר הקצות "אבל אם אינו מודה אלא שנותן לו מתנה בב"ד בחמישים ודאי אין זה מודה במקצת, ומשו"ה הילך פטור כיון שנותנו בב"ד אינו צריך להודאתו דהא נותנו לו ואין זה הודאה לחייבו שבועה אלא היכא שצריך להודאה שלו." הקצות מביא את דבריו מלשון רב ששת "והיינו דכיוון דנקט להו מלווה אינו צריך להודאתו, ומשום הכי פטור" כלומ לפי הקצות סברת רב ששת, שאת שיטתו ביארנו לעיל, סובר שמחייבים אדם רק איפה שבית הדין נזקק להודאתו – וכיוון שהנטען הביא את הכסף לבית הדין, בית הדין לא נזקק כלל להודאתו. קשה מאוד לשונו של הקצות, כתוב בגמרא, כמאן דנקיט, משמע שלא נתן, ויוצא שהקצות הבין את לשון "כמאן דנקיט", כאילו הביא לו הביא לפני התביעה כמו שראינו, וזה דוחק.

ד- בקצות אנו רואים את יסוד ההסברה שנחלקו ר"ח ור"ש, נראה שברור לשניהם שמה שיוצר את חיוב מודה במקצת הוא הודאת פיו אבל צריך לדון איזו סוג הודאה נצרכת בשביל לחייב את נתבע בשבועת מודה במקצת. האם הודאה מחייבת- כלומר הודאה משמעותית שבית הדין צריך לפעול על פיה שהיא היא רלוונטית בדין, או שמא כל הודאה מספיקה כדי לחייב שבועת מודה במקצת, שלא צריך "הודאה חזקה" אלא כל הודאה שהיא מספיקה. לדעת ר"ח "אף על גב דאין צריך להודאתו דהא נותן לו בבית דין.. אפילו הכי כל שמודה חייב" כלומר לי ר"ח, כל הודאה שהיא בין חלשה ובין חזקה מספיקה בשביל חייב את הנתבע בשבועת מודה במקצת, שלא צריך רק הודאה מחייבת. ואילו הסברה לדעת רב ששת- "משום דמודה במקצת לא הווי אלא היא דהוא נתחייב על פי הודאתו" זאת אומרת שלפי ר"ש בשביל שבית הדין יוכל לחייב את הנתבע בשבועת מודה במקצת חייבים שהנתבע יתן בפני בית הדין "הודאת בעל דין" משמעותית, הודאה שמחייבת את בית הדין לפעולה על פי, שהיא כאמור רלווטית לדין, ואם הנתבע אינו מודה בהודאה מספיק חזקה אל בהודאה "חלשה" זה לא מספיק בשביל לחייב אותו בשבועת מודה במקצת (קצת כמו סברת ק"י באות א)

ה- אמנם כאמור לעיל קשה מאוד להבין את דבריו של הקצות בגלל לשונו של רב ששת "כמאן דנקיט דמי" משמע בלשונו של ר"ש שאם הנתבע נתן בבית דין את הכסף, זאת אומרת פרע בשעת תביעה, ויוצא לפי הקצות לא נחלקו ר"ח ור"ש במקרה הזה, שיש פירעון של הנתבע בשעת הדין זה, אלא לפי הקצות הם נחלקו במקרה שהילך זה במצב שהנתבע הביא את הכסף לבית הדין אבל לא הביא את הכסף לתובע ולא פרע אותו בשעת הדין. וכן מבאר הפני יהושוע את הסוגיא.

ו- לכאורה יש להסביר לפי זה הרי דעת ר"ח היא פשיטא כאמור לעיל, איך יש לחשוב בכלל שלא יהיה פה דין מודה במקצת, מבאר הפני יהושוע , "נראה לי בכוונת רש"י דדוקא בכה"ג שייך פלוגתא דר"ח ור"ש דר"ח לא קחשיב ליה כופר בכל כיון שאף במה שהודה אכתי מחוסר גוביינא והב"ד נזקקין לכתוב לו הודאתו כדי שלא יוכל לטעון פרעתי משא"כ כשהנתבע נותן להתובע בפני ב"ד כפי מה שהודה א"כ ממילא דתו אין הב"ד נזקקין לדון על מה שהודה ומסר לו בפניהם אלא על מה שכופר בלבד א"כ ה"ל כופר בכל גמור ואפילו ר"ח מודה דפטור וכן נ"ל להדיא מלשון הגמרא דקאמר דטעמא דרב ששת משום דהנך זוזי דקא מודה ליה בגווייהו כמאן דנקט להו מלוה דמי משמע להדיא דהשתא מיהא אין המעות ביד המלוה ואין כאן אלא הודאת פיו גרידא והיינו כפרש"י שאומר לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם ומש"ה מחייב ר"ח דחשיב מ"מ גמור כיון שהב"ד נזקקין למה שהודה כדפרישית וממילא משמע דכשמוסר הנתבע לתובע בפני ב"ד כל מה שהודה ונקט ליה המלוה בכה"ג ר"ח נמי מודה דלא מקרי מ"מ אלא ככופר הכל דמי מטעמא דפרישית כנ"ל ברור בפרש"י דשמעתין ודלא כהגהות אשרי שכתב בכוונת רש"י להיפך ונכרין דברי אמת וכמו שאבאר עוד בסמוך בל' רש"י בד"ה טעמא דאמר שלש כו' ודו"ק:" לפי הפני יהושוע מצב שבו הנתבע הביא את הכסף לבית הדין אבל לא הביא את הכסף לתובע ולא פרע אותו בשעת הדין. יש להתלבט, מצד אחד הכסף שהנתבע הביא נתון לפנינו ובית הדין לא צריך פסק דין בכדי לחייב את הנתבע לשלם את הכסף לתובע. ולכן אין להודאת הנתבע משמעות בפני בית הדין. אבל מצד שני א"ל שגם במצב הזה שהנתבע הביא את הכסף לבית הדין אבל עדיין לא החזיר לתובע, יש להודאה של הנתבע משמעות, שהודאתו של הנתבע במקרה זה משמשת כנגדו במצב שהוא יטען בעתיד פרעתי, בכל המקרים של "מודה במקצת" עצם זה שהנתבע מודה שהוא חייב כסף לתובע זו, סיבת חיוב הנתבע בשבועה, ומסביר הפני יהושוע, שמתי שהכסף מונח לפנינו בבית הדין אין אנו צריכים סיבת חיוב לשבועה, זאת אומרת שאנחנו לא צריכים את הודאת הנתבע לתובע בשביל שנוכל לחייב אתו בשבועה, אלא אנחנו צריכים את הודאתו של הנתבע למשהו אחר שאנו סוברים יש עדיין להודאה תועלת, שההודאה מועילה כדי שהנתבע לא יוכל להגיד פרעתי. אם כן נמצא שההודאה היא אכן מחייבת אבל לא ברמה של הודאה במקצת רגילה במצב שהכסף לא בפנינו (לעיל' מצב שבו הנתבע הביא את הכסף לבית הדין אבל לא הביא את הכסף לתובע ולא פרע אותו בשעת הדין), ועל זה נחלקו. ר"ח סבור " נמי כמודה במודה במקצת" כלומר גם הודאה כזאת נחשבת הודאה מחייבת. ואליו רב ששת סבור "כמאן דנקיט דמי" לכן אין צורך כל כך בהודאה זאת ולכן אין לה כוח לחייב שבועה. צריך ליטוש.

ז- אם כן גם דעת הקצות וגם הפני יהושוע עוסקים במשמעות/נצרכות הודאת בעל דין, כמה ההודאה של בעל הדין משמעותית, לפי דעת הקצות היא שבזה גופא נחלקו ר"ח ורב ששת, שדין זה הוא עצם המחלוקת בינהים, שהאם צריך הודאה מחייבת כדי לחייב שבועה או שבשביל לחייב שבועת מודה במקצת מספיקה הודאה סתמית, אפשר לראות שלפני יהושוע ברור שצריך הודאה מחייבת- משמעותית בכדי שנוכל לחייב את הנתבע בשבועת מודה במקצת. אז עצם המחלוקת לפי מה שיוצא מדברי הקצות והפני יהושוע, זה איזו הודאה צריך בשביל שנוכל לחייב את הנתבע בשבועת מודה במקצת.

ח- אפשר לראות ברש"י לכאורה כיוון אחר, נראה בפשטות לרש"י שאם אנו מסכימים שבמקרה פה של הילך מדובר על מקרה של תביעה והודאה, ולא משנה באיזה אופן אנו מבינים את התביעה וההודאה, הרי ברור לכולם שלא נחלקו בזה ר"ח ור"ש, שזה לא עצם הדיון שלהם, והנתבע חייב בשבועת מודה במקצת, שגוף הדיון אינו מתחיל בכלל בתביעה והודאה. האפשרות היחידה שיכולים בכלל לדון שעצם "הילך" עשה / שינה משהו מהדין הרגיל של מודה במקצת, זה לטעון שבעצם השימוש ב "הילך", מסייעה וגורם לנתבע לעקוף את התביעה בהודאתו, שעצם "הילך" עוקר את התביעה מעיקרה, יוצא מכך שהתובע עכשיו נחשב כאילו תובע רק מחצית מן התביעה, וממילא ברגע שהנתבע מודה לו הילך ,הוא נחשב ככופר הכל, ואז אין חיוב על הנתבע בשבועת מודה במקצת.

ט- לכן רש"י מבאר פה שמדובר במצב "שלא הוצאתים" שכלל לא התחילה ההלוואה ולכן התביעה נחשבת כתביעה על חצי מן הסכום. סברא זו מובאת במאירי בדרך הראשונה, "שאותם חמישים הרי כמי שבאו ליד המלווה ואינם בכלל הטענה, ונמצא שאין הטענה אלא בחמישים שכפר" כלומר ר"ח אמר מודה במקצת הטענה ישבע, הכוונה שעדין יש כאן מקצת טענה, שעצם הדיון הוא לא הודאתו של הבעל דין אלא התביעה עצמה, רש"י והמאירי בעצם מושכים את עצם "הילך" לכיוון אחר ממה שחשבנו, ש "הילך" עוסק לא בהודאותו של הבעל דין אלא בתביעה.

י- לפי מה שראינו לעיל' במאירי וברש"י נצטרך לומר שר"ח ור"ש נחלקו בגדרי "מלווה להוצאה ניתנה", כלומר ממתי הלוואה נקראת הלוואה, האם מרגע הוצאת הכסף מיד ההלווה אל המלווה, או שמא בזמן אחר כגון מרגע שימוש המלווה בכסף, וזה חידוש לטעון שזו עצם המחלוקת של ר"ח ור"ש. לכן הר"ן מבאר ברש"י שמדובר בפיקדון: "אלא וודאי לדברי רש״י ז״ל הילך לא משכחת אלא בפקדון אלא במלווה" ולא נראה כאן מקום להאריך. הפני יהושוע כאמור לעיל' ביאר את רש"י אחרת.

יא- הסברה שמובאת במאירי (ע' לעיל') שעוסקת בתביעה ולא בהודאת הנתבע, מבוארת גם בבעל המאור , "הילך נמי כמודה במקצת דמי ולא אמרינן כמאן דנקיט להו בידיה דמי, ואף על פי שמזומנין לתת, ודלא כרב ששת. דאי ס"ד כרב ששת וכיון שמזומנין לתת כמאן דנקיט להו דמי, והא מתני' דשנים אוחזין שהם מזומנין לחלוק ואנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא. ולא הילך דהודאה קאמרינן, דהא ודאי לא קא מודה חד מינייהו לחבריה כלל, אלא הילך דהזמנת הלוקח קאמרינן." סברת בעל המאור באה לבאר את השוואת הגמרא של דין "הילך" לדין המשנה, אבל הרי כבר שללנו ברבי חייא קמייתא את האפשרות בכלל לקשר בין דין משנתו למודה במקצת, אז מבאר בעל המאור שההשוואה היא רק לנקודה מסוימת, הנק' היא האם נחשב פה כמאן דנקיט, האם הזמנה לחלוקה נקראת חלוקה או לא נקראת חלוקה , האם העובדה שעתידה הטלית בוודאות להתחלק לשניהם, זה כבר מספיק בשביל לקיים חלוקה, בזה הוכיחה הגמרא מהמשנה, שהגם שהטלית עתידה להחלק היא לא נחשבת כנחלקת, ולכן עדיין צריכים גם דין שבועה, ולכן במקרה אצלנו שהכסף המונח לפניו שעתיד להיפרע, הוא לא נחשב כנפרע.

יב- ממליא משמע מבעל המאור שכל סוגיית הילך עוסקת בשאלה פיצול התביעה, לפי דעת ר"ש מתי שהכסף מונח לפנינו הוא כאילו כבר ניתן! ולכן התביעה במקרה זה היא רק על חצי, ויוצא שהנתבע כופר בכל. לפי דעת ר"ח הוא סובר שהנתבע לא נחשב לו כאילו פרע, ולכן התביעה עדיין עומדת על תילה, וההודאה במקצת נחשבת, והיא שמחייבת את השבועה.

יג- סברה נוספת בסוגיה מובאת במאירי בדרך השנייה, הסברה אומרת שהסוגייה עוסקת בסברת אשתמוטי הוא דמשתמיט, האם בהילך יש סברה כזאת או לא, האם האדם מנסה להתחמק כזה או לא. אפשר לומר שזו סברה פסיכולוגית.