דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg סוגיה זו זקוקה לעריכה: הסיבה לכך היא: יש צורך לסגנן מחדש, ולשקול פיצול הסוגיה לכמה סוגיות.
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מקורות
משנה: פסחים א א
בבלי: פסחים ד. ה: ו:
ירושלמי:
רמב"ם: חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.
שלחן ערוך: אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד

האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.

מקור איסור בל יראה ובל ימצא[עריכה | עריכת קוד מקור]

איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,

"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"(שמות יג יז)
"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"(
שמות יב יט)

הגמ'(פסחים ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור.

"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"
משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו.
"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"
האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך.

מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם)

הברייתא העלתה הוא אמינא זו:

"ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין,
שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,
מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"


הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים.
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות)


בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ "לא ימצא"
שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו
אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור .


מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ:

1.עצם מציאותו.
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")
3.נראות(לא יראה).


מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.

נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.


נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו. .

ביטול[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו ראשונים במהות הביטול.


יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו".

שיטת ר"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך" (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)


הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.
בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות,
כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,
ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.
אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,ו"מבטלו בלבו ודיו".

שיטת הר"ן[עריכה | עריכת קוד מקור]

" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי" (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו)
בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם

ולמדו זאת מסופי תאנים ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"
ופירש הר"ן(וכן הרא"ש סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,

מכאן למד הר"ן שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".

שיטת הרמב"ן[עריכה | עריכת קוד מקור]

"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,
שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"
.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא)

לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר.

בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל לממש את בעלותו בחפץ(יאוש),
גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,
מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה שאין לחמץ ערך ממוני
ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר.

ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:
"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"
הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,
ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.

שיטת הרמב"ם ורש"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל" (הל' חמץ ומצה ב,ב.)
וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)

הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל
אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,
ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).

שני מרכיבים בבעלות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:
1.בעלות פורמאלית
2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה.
בביטול החמץ לשיטת ר"י הר"ן והרמב"ן ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,
שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.
לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.

חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)
"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" (פסחים ה:)


הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי?

לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש:

"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.
ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.
יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו"
(מכדר"י פסחא בא פרשה י)


ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.


מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא
ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך.


שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים:[עריכה | עריכת קוד מקור]

א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על חמץ שיש עליו בעלות. מ"לא ימצא" לומדים שהמושג " בעלות" מתרחב.
בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.
למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות.


ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד.
מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו בעלות מלאה בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל חמץ המצוי לאדם גם אם אינו בעלים.


ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ אינו תלוי בבעלות הממונית,
אלא בזיקה מסויימת לחמץ,היותו מצוי לאדם(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]

שיטת רש"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,
לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור לגבולין כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)

שיטת תוספות[עריכה | עריכת קוד מקור]

(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",
אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו זיקה קלושה יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים
חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן ברא"ש)

שיטת הרמב"ן[עריכה | עריכת קוד מקור]

(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,
ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)
כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן בר"ן ובמאירי).

שיטת הגאונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים
אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,
לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.

שיטת רבינו יונה[עריכה | עריכת קוד מקור]

לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו כרא"ש ותוספות )
לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).

תוקפה של בדיקת חמץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.

שיטת רש"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב בתחילת המסכת "בודקין שלא לעבור בב"י וב"י". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)

כתב רבנו דוד לשיטת רש"י "שלא ניתנה תורה למלאכי השרת",
הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%
הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל.
כתב הר"ן בדעת רשי "שסמכה תורה על החזקות",
ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,
ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י.
נפ"מ בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:
לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית
ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.

שיטת תוספות[עריכה | עריכת קוד מקור]

"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו" (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)

נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.


לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי חסר בתנאי העברה מכיון שאינו נחשב מצוי,
וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור
באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי,


לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ ללא ידוע,אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,

או כי במקום שיש אפשרות להיות "מלאך שרת" הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,
כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,
או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום שאפשר לברר בקלות לא סומכים על החזקה.

ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.

שיטת הרמב"ם והרא"ש[עריכה | עריכת קוד מקור]

"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור
ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל" (חו"מ פרק ג הל' ז)

הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה
אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ שהיה דעתו עליו(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)
ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו
ואין בכך חסרון במעשה העברה

"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.." (רא"ש סי' ט') ולכן תקנו ביטול.

שיטת הטור[עריכה | עריכת קוד מקור]

"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא" (טור אורח חיים סי' תלד)

לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,

וביאר רעק"א שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,
נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,
אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,
וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים פושע הוא
כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.

חוסר נגישות מוחלט[עריכה | עריכת קוד מקור]

מפולת קטנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול.

לשיטת רש"י הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל
אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.
לשיטת רבנו דוד (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי
אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.

מפולת גדולה[עריכה | עריכת קוד מקור]

במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו
ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"


בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב רש"י: "כשרואהו עובר עליו" (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)

משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,
ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים
והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי.
נחלק עליו הר"ן שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.

מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא.

וכתב המהרש"ל (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת רש"י שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי
אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך לא ידע מהחמץ
לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי(כדעת תוספות)
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.

שיטת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

1.ביטול:

השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ,

וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי הפקר כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.

2.חמצו שאינו ברשותו:

השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם (הבנה א' ביחס בין הלאוים )
שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא בבעלותו או באחריותו,
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות.

המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,
שאם החמץ לא היה ברשותו אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.

3.בדיקת חמץ:

כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.."

"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור)
הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י).

4.חוסר נגישות:
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו"

וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י)

במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו

וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום בל יטמין(כשיטת הר"ן)

שותי"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעניין בטול חמץ להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז.
בעניין בדיקה וביטול,בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.
בעניין חמץ שלו שלא ברשותו עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג.
בעניין גוזל ונגזל בחמץ עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג.