תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב:
עדכון: עקב כמות הסוגיות הנמוכה עד כה, מועד סיום התחרות יוארך עד א' באייר,
כמו כן סכום הפרסים הסופי ייקבע בהתאם לכמות הסוגיות שתשלחנה
להשתתפות בתחרות >>

דם הנמצא אחר עשיית צרכים

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מקורות
משנה:נדה?
בבלי:נידה נט ב
שולחן ערוך:יורה דעה קצא

דם שנמצא בבית הכסא[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה בנידה (נט:) מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי ביחס לדם שנמצא על בית הכסא, האם הוא טמא או טהור. ר"מ מחלק ואומר שעומדת טמאה ויושבת טהורה. ורבי יוסי אומר שבין כך ובין כך טהורה.

בגמרא יש בירור מה החלוקה בין עומדת ליושבת והיכן בדיוק נמצא הדם. ובגמרא נוספים שתי העמדות. ראשית דברי שמואל שמדובר במזנקת. ודבר נוסף הוא דברי רבי אבא שמדובר ביושבת על שפת הספל ומזנקת בתוך הספל. סוף הגמרא היא ששמואל ורבי אבא פוסקים הלכה כרבי יוסי.

ביאור יסוד הסוגיא[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערוך השולחן (קצא, ו) מסביר מה בכלל הדיון במשנה, הרי לכאורה יש הרגשה, ונחשוש שדם נידה הוא הבא בהרגשה? וביאר שכיוון שעיקר פעולתה להשתין ומוכרח שתהיה הרגשה מכח המציאות שמשתינה, לכן כשם שאנחנו אומרים שהדם בא יחד עם מי הרגלים, כמו כן נאמר נאמר שההרגשה לא מעלה ולא מורידה במשתנת, וכן פסקו כולם.

ביאור המציאות[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו הראשונים (ראה בב"י יו"ד קצא) באיזה מצב רבי יוסי טיהר.

א. רש"י ביאר את החילוק בין עומדת ליושבת שבעומדת אין אופציה שהיא מזנקת ואילו כשהיא יושבת יש אופציה כזו. וכיוון שרבי יוסי חולק על ר"מ ומטהר בכל פנים, ופוסקים הלכה כרבי יוסי א"כ אין חלוקה בין המצבים, ובכל המצבים טהורה, וכך למד הב"י גם בדברי הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"א. וכן פסק הב"י עיקר להלכה[1].

ב. התוס' והרא"ש חולקים על רש"י וסוברים שאף במעומד שייך לומר שהיא תזנק, וא"כ מוכרחים הם להסביר את מהלך הסוגיא באופן אחר, ובעצם גם לשיטתם הגמ' מבררת מה בין עומדת ליושבת, אלא שהשאלה היא לא שאלה פיזית, מה בינהם, כפי שרש"י לומד, אלא שאלה הלכתית, הרי בשתי המצבים יש ריעותא וטיבותא, ומדוע בזה ר"מ טימא ובזה טיהר. ועל כך צמצם שמואל את הבנתנו הראשונית בדעת רבי מאיר ואמר שכל מה שטיהר אינו אלא במזנקת. שדווקא במקום שיש תרתי לטיבותא שגם יושבת וגם מזנקת, אז אין חשש שבא מהמקור, אלא מכה יש באותו המקום, אך אלא"כ היא טמאה. ואת ההעמדה השניה של שמואל מסבירים שטומאה על הספל היא דווקא לדעת רבי מאיר, כי כיוון שחושש ביושבת ושותתת אז ה"ה בחשש שמא אחרי גמר מי הרגליים יצאו דם, אך לרבי יוסי שמטהר טהור לגמרי.

ג. הגהות מיימוניות בשם הר"מ והמרדכי נקטו שכיוון שהגמרא העמידה שתי אוקימתות בדעת ר"מ והם מוכרחות נמצא שכל מחלוקתו עם רבי יוסי היא דווקא אחרי שתי האוקמיתות וע"כ להלכה לא טיהר רבי יוסי אלא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל. הר"ן בתשובה (מט) מוסיף שהביאור הזה בסוגיא מוכרח, דמדוע שמואל ורבי אבא שפסקו כדעת רבי יוסי פסקו הלכה כר"מ, אלא ע"כ מוכרחים לומר שכיוון שיש נפק"מ לדעת רבי יוסי לכן הם מבררים דעת רבי מאיר. ומוסיף הר"ן שנחלקו ר"מ ור"י במקום שנמצא גם בתוך הספל וגם על שפתו האם חוששים למיעוט שהדם מהמקור כיוון שנמצא על שפתו או שאומרים כמו שמי הרגליים שתתו בסופם כך גם הדם.

טהורה לגמרי או טהורה מנידה[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו הראשונים בדעת הר"ח האם רבי יוסי שמטהר הוא שהאשה לגמרי טהורה (הר"ן, המ"מ), או שהסוגיא דיברה דווקא לעניין טהרות, כפי שמשמע קצת מלשון הגמ' שדיברה על לכתחילה ודיעבד, ואילו לעניין בעלה שיש בו חומר כרת, היא טמאה (הגהות מיימוניות בשם הר"מ, הרשב"א והרא"ש). ראיה נוספת יש מדין עד שאינו בדוק, שמשמע שם שמחלוקת רבי ורבי יוסי היא דווקא ביחס לטומאת כתם ולא לעניין טהרה גמורה של האישה. ומ"מ למסקנה אומר הב"י פוסקים שטהורה לגמרי.

הלכה למעשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ע פסק להלכה כדעת רש"י והרמב"ם שטהורה בכל מצב, ואפילו הרגישה. הרמ"א מביא את שתי הדעות הנוספות ואומר שלמעשה נוהגים כדעת הגהות מימוניות. ומסביר הט"ז (ס"ק ב) שצריך תלתא לטיבותא יושבת ומקלחת ותוך הספל. הש"ך מוסיף שאף הלכה כר"ח שלכתחילה טמאה לבעלה, ורק בדיעבד פוסקים כרבי יוסי שמטהר.

הפת"ש הביא בשם תשובת הפנים מאירות שטיהר אשה זקנה שחדל לה אורח כנשים, כשראתה דם בבית הכסא ק"ו מכתם. והפת"ש תמה ואמר שלא מצאנו זאת בשום מקום.

כתב בדרכי טהרה (ד, יד): שלמעשה, היום שנתן לדעת בצורה ברורה על ידי בדיקות רפואיות מהו מקור דם זה- כל אשה שראתה דם במי רגליה, או שאחרי שהטילה מים קנחה ומצאה דם, או כשהטילה מים הרגישה כאבים כשל וסת ואחר כך מצאה דם בבגדיה או בבדיקה, תפנה לרופא שיגיד לה מהו מקור דם זה, ועם תשובות הרופא תשאל שאלת חכם.

דם שאחר מי הרגליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו ההגהות מימוניות והמרדכי עם הר"ן והרא"ש כשעשתה בדיקה לאחר מי הרגליים ומצאה דם האם היא טמאה, כיוון שהדם לא בא עם מי הרגליים ממש, או שאנחנו אומרים שדם זה שיריים של הדם שיצא עם מי הרגליים. ומ"מ אומר הב"י שבמקום שלא היה דם במי הרגליים אלא נמצא לאחריו וודאי לכו"ע טמאה. הרמ"א מביא שאם האשה עשתה בדיקה אחר מי הרגליים בזה נחלקו האם תולים את הדם בדם שיצא עם מי הרגליים אם לאו. ויש להחמיר. אבל לכתחילה אינה צריכה בדיקה כלל.

בפת"ש הביא בזה מחלוקת בין הצ"צ לס"ט האם צריך שיהיה גם דם בשעת יציאת מי הרגליים או כאב כדי לטהר, או אפילו בלא זה. וכתב השבו"י להחמיר לכתחילה ולהיות מתון בדין זה.

כתב שבט הלוי שאין להסתכל בנייר טואלט לאחר עשיית מי רגלים, כיוון שרק גורם לקלקולים, ובפרט שעל נייר אינו נראה ברור.[1]

ספל שאיש ואשה מטילים בו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרמ"א עפ"י המשנה והפוסקים הדין פשוט שהדם הזה טהור בכל עניין. וכתב הש"ך שהוא משום ספק ספיקא.

מקרים מיוחדים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ישנם עוד נידונים שבהם אנחנו אומרים שמה שהאשה רואה איננו דם:

חול אדום וקרטין[עריכה | עריכת קוד מקור]

כמין חול אדום (חצץ ללא דם וזה ההבדל בינו לדברי המרדכי על קרטין שטמאים) שיוצא אחר מי הרגליים, ואומר הר"ן שאפילו ר"מ יודה בזה כיוון שהוא מיעוטא דמיעוטא. ועוד שהרופאים מעידים שהוא יוצא מהכליות. ומטהר הר"ן עפ"י סברות נוספות: שעשתה בדיקת המהרי"ל, יש לה כאב כליות, אין פה בדיקה בצבעי הדם אלא הבדל בעצמי הדברים. ולדעת הב"י טהורה משום דברי הרופאים לחוד[2].

כתב הרמ"א שאשה שמצאה כעין חול במי הרגליים ובזמנים אחרים יש לה וסת, יש לטהרה כיוון שזהו חול שדרכו להיוולד בכליות. ביחס לרוחב ההיתר כתב הש"ך שעפ"י הב"י יש לראות האם נימוחים במים ורק אם לא נימוחו טהורה. אך לדרכ"מ ולב"ח אף אם נימוחו טהורה, כיוון שאינם חמורים מדם ממש שיוצא בבית הכסא.

בנידון זה נחלקו הט"ז והחכ"צ האם לסמוך להתיר באשה שמצאה קרטין, והט"ז רצה להתיר מסיבות שונות: עצמות הקרטין- שמותרים, כאב בכליות, יש לה וסת והדם שלא בשעת וסתה, כאב למעלה מאותו המקום. והחכ"צ כתב שמי שסומך על הט"ז מתיר איסור כרת.

כתב השבט הלוי בזה שמה שהתכוון הט"ז הוא באופן שיש כאב עם מחלה זו, שהתברר שהיא קיימת, ובלשוננו נקראת אבנים בכליות, ואדרבה הפסק בכאב מוכיח שזה אבנים בכליות. וכך הביא בשם ר"ח רפפורט, ודווקא כשאותם פירורים נראים בצורה של חול. ולכתחילה יש לבדוק עפ"י הבדיקות שקיימות היום, אך אם אין באפשרות לבדוק סומכים על המקילים, כיוון שהנסיון מורה כמותם.

דם חולי במי הרגליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

אשה שיש לה כאב כל פעם שעושה צרכיה, ומוצאה דם כמין מוגלה כתב האגור בשם המהר"י מולן בשם המהר"מ (מובא במרדכי) שטמאה אך מה"ר רבינו שלום סובר שאם תמיד ע"י כאב תולים במכה ועוד שאינו כמראה דם גמור.

כתב הרמ"א להתיר דם באשה שיש לה חולי שנקרא 'הארי"ן ווינ"ד', וזה בתנאי שיש לה כאב בשעת הוצאת מי הרגליים. ואז אפילו מצאה דם אחר הוצאת מי הרגליים היא טהורה. אך המהרי"ל חלק על זה והצריך שיהיה לאשה ווסת ותראה שלא בשעת וסתה, ואז תעשה בדיקת מוך בשעת מי הרגליים כדי לטהר אותה. וכותב שכך נהגו[3].

בדעת המהרי"ל בפשטות משמע שמתיר דווקא באשה שיש לה ווסת קבוע, אך הש"ך הקשה על דברי המהרי"ל דלכאורה מדוע לא נאמר שאף באשה שאין לה וסת קבוע נתלה את הדם במכה, כיוון שעכ"פ יש לה וסת בזמנים אחרים, ע"כ הסיק הש"ך ראשית שהמהרי"ל מסתפק האם בדיקה זו לגמרי מועילה אם לאו, ועוד שאין הכי נמי בכהאי גוונא המהרי"ל יטהר, ובעצם כוונתו שאם יש מציאות שרואה אף שלא בשעת הטלת מי רגליים, נתלה את מי הרגליים במכה. ומסיים הש"ך אף אם אין זה כוונת המהרי"ל, מ"מ המהרי"ו סובר שבדיקה זו בדיקה מעלייתא, ומועילה גם באשה שאין לה ווסת, ויש לסמוך עליו.

הפת"ש כתב בשם הנוב"י שיש לסמוך על הבדיקה הזאת לגמרי, ולהתיר אשה שמצאה כתמים עפ"ז. ומה שהצריך הרמ"א וסת קבוע אינו משום שמסתפק אלא כדי שהבדיקה הזאת תועיל לעולם, "שיהא מוכיחה קיים כדי שנדע כאשר יסור הסיבה שוב לא תתלה בו". אומנם החוו"ד חלק עליו וסובר שאין לסמוך עליו במצב בו נמצא דם בבית הכסא. [וכתב שבט הלוי שכל המחלוקת בינהם היא באופן שרואה גם שלא בשעת הטלת מ"ר וגם בשעה שמטילה, אך אם רק בשעה הטלת מי רגליים לכו"ע מועילה בדיקה].

נידון נוסף שנשאל החת"ס הוא האם אשה שרואה דם במי הרגליים האם טמאה אם לאו. ומחלק שם האם מדובר במקרה שרואה דם במצבים נוספים, לבין מצב שראתה רק בשעת יציאת מי הרגליים שעל זה אומר האבני מילואים שאם רואה ביום הוסת היא טמאה, כיון שאינה רואה בזמן אחר.

השבט הלוי כתב שהיום יש בדיקה ע"י תרופה שעוצרת דם וסת, ואז יוצא רק דם מכה, וכתב לסמוך על זה, כיוון שידוע היום שמועיל[4]. וכעין בבירורים האחרים במעבדה סומכים על בתי המדרש בזה. ועוד כתב בשם הפוסקים שהסיבה שסומכים על בדיקת המהרי"ל אע"פ שבד"כ אנחנו חוששים שאיננו בקיאים כיוון שמדובר על 'להתיר אשה לבעלה'. והביא כן בשם הש"ך והחת"ס.

הדין בהריון[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראה שו"ת חבל נחלתו בעניין דם הנמצא בבית הכסא ביחס לאשה שראתה דם בעת הריונה.

הערות[עריכה | עריכת קוד מקור]

[1] בהמשך מוסיף שאפילו במצב שהיא הרגישה, אעפ"כ היא טהורה, שאנחנו אומרים הרגשת מי רגליים היא, עפ"י הגמ' בנז:. וכ"כ רמב"ם ורמב"ן.

[2] יש מקום להוכיח מפה לסוגיא של לסמוך על דברי הרופאים. שרואים פה שהב"י סמך עליהם למרות שהוכחתם היתה בדרך השלילה ולא על דרך החיוב. ושמא משום כך הר"ן לא רצה לסמוך עליהם בלחוד.

[3] ערו"ה (קצא, כט) מתקשה ארוכות בשיטת הרמ"א ומסביר שמטרת הבדיקה אינה לוודא שהדם הוא דם עם מי הרגליים, דהרי הפוסקים לא כתבו שצריך שיימצא דם במי הרגליים, אלא עיקר הבדיקה לוודא שאין דם שיוצא מן המקור במקביל למי הרגליים, יע"ש.

[4] בדומה כתב ערו"ה (קצא, לח): כללו של דבר, בעניינים אלו יש הרבה מעשיות בתשובות הגדולים, והעיקר שלא לדון איסור כרת באומדנא בעלמא, אם לא מה שמבואר בשו"ע מפורש, ושאר מקרים כשיארע, אין לסמוך רק על מכה אם ביכולת לברר ע"י מילדות ורופאים שיש לה פצע או חבורה, או ע"י כאב אם בשעת הכאב היא מוצאה הדם, או הקרטין או החול...