דין ערלה באילן שנעקר וניטע שנית

אילן שנעקר על ידי הרוח או בידי אדם, וניטע שנית באותו מקום או במקום אחר, אם צריך למנות מחדש שנות ערלה, או ממשיך את המנין שמנו לו קודם שנעקר. וכן נטיעה שניטעה בעציץ נקוב או אינו נקוב, ולאחר זמן שותלים אותה בארץ, ממתי צריך למנות לה שנות ערלה.

מקורות
משנה:	ערלה א ג
בבלי:	בבא מציעא ק ב-קא א
רמב"ם:	מעשר שני ונטע רבעי י יב
שולחן ערוך:	יורה דעה רצד יט-כ

משנה ותוספתא

המשנה (ערלה א ג) אומרת שאילן שנעקר ויחד איתו נעקר הסלע שממנו הוא יונק, אם יכול לחיות, כלומר שהסלע שנעקר עמו נותן לו עדיין חיות באופן שיכול לחיות גם בלי שינטע שנית פטור מלמנות מחדש שנות ערלה. אך אם אינו יכול לחיות אף למרות הסלע שנעקר עמו, צריך למנות לו מחדש שנות ערלה משעה שיטעו אותו שנית.

בתוספתא (ערלה א ג) כתוב דין דומה לזה בענין אחר, שאם נטע בעציץ שאינו נקוב, ונשבר העציץ וחזר ונטעו בארץ, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור.
על פניו דין זה אינו מובן, מדוע אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור, שהרי לכאורה צריך להיות להיפך, שאם יכול לחיות פטור, כיון שכשנוטע בארץ אין זו תחילת גדילת האילן, שהרי יונק הוא עדיין מן הגוש שבעציץ.
להלן יתבאר שבאמת יש שגורסים להיפך - אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב (בדומה לדין המשנה). כלומר אם אחר שנשבר עדיין יכול הוא לחיות מכח האדמה שבעציץ, הרי שעדיין יניקתו ממנו, ואינו צריך למנות שנות ערלה משניטע בארץ. אך אם אין די באדמה שבעציץ כדי להחיות את האילן, חייב למנות שנות ערלה משעה שנוטעו בארץ.

סוגיא דבבא מציעא

המשנה (בבא מציעא ח ה) מדברת על מקרה ששטף נהר עצי זית של אדם מסויים, ונתנן לתוך שדה חבירו, וכעת מתעוררת מחלוקת ביניהם למי שייכים הפירות שגדלו, האם לבעל הזיתים שהרי הפירות גדלו על העצים שלו, או לבעל הקרקע שהרי ממנה יונקים הפירות. ומכריעה המשנה שצריכים הם לחלק ביניהם את הפירות שווה בשווה.
בגמרא (בבא מציעא קא א) אומר רבין בשם ריש לקיש, שדין זה אמור דווקא כשנעקרו העצים בגושיהן, כלומר עם העפר שסביבם, אבל אם נעקרו בלא גושי האדמה שסביבן, הכל לבעל הקרקע. עוד הוא מסייג ואומר שדין החלוקה הוא דווקא בתוך ג' שנים מאז שניטעו שנית בשדה חבירו, אבל לאחר שלוש שנים, הכל לבעל הקרקע.

רש"י (קא א ד"ה ולאחר שלוש) מפרש שטעם הדבר קשור עם מנין שנות ערלה של האילנות, שאם לא נעקרו עם גושיהן, הרי שצריך למנות להם מחדש שנות ערלה, וממילא יהיו אסורים כל שלוש שנים ראשונות. וכן אפילו אם נעקרו בגושיהן אבל עברו ג' שנים, לאחר מכן כבר יונקים הם מהקרקע החדשה ולכן יהיו כל הפירות של בעל השדה. לכן יש לבעל הזיתים חלק בזיתים רק בתוך ג' שנים הראשונות ורק אם אין הפירות אסורים משום ערלה, כלומר שנעקרו בגושיהן. וכן מתבאר מתוך דברי התוספות (ד"ה שנעקרו), שהוכיחו כן ממה שהזכירה הגמרא 'שנעקרו בגושיהן' שהרי לכאורה לא היה צריך לומר אלא בתוך שלוש שנים יחלוקו, לאחר שלוש לבעל הקרקע, שהרי דין הזיתים לא נוגע כלל לשאלה אם העצים נעקרו עם הגוש או לא, אלא ודאי שכל ענין הגמרא בזה הוא לומר שאם האילנות נעקרו בלא הגושים, צריך למנות להם מחדש שנות ערלה, וממילא כל שלוש שנים ראשונות הפירות אסורים, וכל דין המשנה 'יחלוקו' אינו ישים.
גם הרשב"א (קא א ד"ה הא דקאמר) הסכים לדברי רש"י ותוספות שענין הגושים כאן הוא מצד איסור ערלה, אלא ששואל הרשב"א, אם נעקרו בגושיהן, איזו טענה יש לבעל הקרקע, והרי יכולים לחיות בהם ומצילים את אותם מן הערלה, ולמה לא יהיה הכל לבעל הזיתים (וכפי דעת עולא בתחילת הסוגיה)? והשיב, שאמנם יכולים הם לחיות מכח הגושים, אבל אינם יכולים לגדל פירות, ואף אם יגדלו יהיו מועטין.

אמנם הרמב"ם (שכנים ד י) לא הזכיר כלל ענין הערלה, ונראה מדבריו שאין כאן שום שייכות לדיני ערלה. שהוא כתב את ההלכה שאמר ריש לקיש כפשוטה, שאם נעקרו בגושיהן, חולקים כל ג' שנים הראשונות, ולאחר מכן הכל לבעל השדה, ולבסוף הוסיף שאם לא נעקרו בגושיהן, הכל לבעל הקרקע מיד. כלומר, אין צריך לחכות ג' שנות ערלה, אלא מותרים לו מיד.
המגיד משנה העיר על דבר זה, והעלה אפשרות שכוונת הרמב"ם היא רק לענין הנאה מהעצים שאין עליהם איסור ערלה, ומהן יכול בעל הקרקע להינות גם בג' שנים ראשונות, אם נעקרו בלא הגושים. והסכים לפירוש זה בעל מרכת המשנה (חעלמא).

אלא שעל הסבר זה הקשו כמה מפרשים שהוא דחוק, שהרי בתחילת דבריו מדבר הרמב"ם על חלוקת הפירות, ואיך נטה דבריו כאן לענין עצים בלבד? לכן הסבירו בדברי הרמב"ם שכאן אין חשש ערלה כלל, ואינו דומה למשנה בערלה ששטף נהר זיתיו וכו', ומחלקים באופן הבא:

• לדעת אבן האזל יש לחלק בין מקרה שבו הנהר עקר את הזיתים וגם שתלן לתוך שדה חבירו, לבין מקרה שהוא רק עקר, ואחר כך ניטעו שנית במקום אחר בידי אדם. שלפי הרמב"ם כל שלא נטעו אדם בידיים אינו חייב בערלה כלל, ובזה מדברת הגמרא בבבא מציעא, ולכן אפילו נעקרו בלא גושיהן, אין צריך למנות שנות ערלה מחדש. לעומת זאת המשנה בערלה מדברת על מקרה שבו הנהר רק עקר, ואחר כך בעל העצים הלך ונטען במקום אחר, שבזה חייב שוב למנות שוב ערלה, אלא אם כן נעקרו בגושיהן ויכולים לחיות.

גדר יכול לחיות

המשנה לא פירשה להדיא מהו הגדר של 'יכול לחיות' - כיצד ניתן לדעת דבר זה, וכמה זמן צריך הוא לחיות מכח הסלע בלבד.
אמנם בתוספתא הנ"ל כתוב שישנה דרך לבדוק כיצד יודע אם יכול לחיות או לא - חופר לו גומא בארץ ונוטעו בה, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור. וכן נקט בלבושי שרד (יו"ד סי' קה) שכן ראוי לעשות, אמנם הרא"ש (הלכות קטנות ערלה סי' ד) כתב דצורת הבדיקה על ידי עובדי אדמה דאומדין אותו אם יכול לחיות, וביד דוד (כאן) כתב דכדעת הרא"ש כן משמע דעת השו"ע.
במנחת ביכורים כאן מבאר שדין בדיקה זו קאי על דברי המשנה לענין אילן שנעקר והסלע עמו, שבמקרה שנעקר האילן צריך לעשות בדיקה זו לענין חיות האילן מהגוש. אך להלן יתבאר שיש שמפרשים את התוספתא כפשוטה, שדין הבדיקה קאי על הרישא של התוספתא לגבי הנוטע בעציץ שאינו נקוב וחזר ונטע בארץ, כנ"ל.

דברי הרשב"א בתשובה ומשא ומתן בדבריו

הרשב"א בשו"ת (ג רכה) נשאל לגבי אילן שנעקר עם שרשיו והעפר שסביבו, וניטע במקום אחר, מה דינו בחו"ל, האם כיון שאין אנו יודעים שיעור הזמן של 'יכול לחיות' אפשר להגדירו כספק, וספק ערלה בחו"ל מותר, או דלמא אין זה אלא ספק ידיעה האסור גם בחוץ לארץ.
הרשב"א שם משיב שהוא נתחבט כמה ימים בדבר זה, כמה זמן צריך שיוכל האילן לחיות, ולא מצא לזה תשובה ברורה. מסברה כתב שנראה לו שאפילו יכול לחיות מקצת ימים, פטור, אפילו שאינו יכול לחיות שלוש שנים שלמות כשנות ערלה. והביא לזה ראיה מהגמרא (בבא מציעא ק ב) לגבי דין שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו, זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו. והגמרא שם מעמידה שנעקרו בגושיהן, כלומר שכעקר הנהר את הזיתים, עקר ביחד איתם גם את גוש האדמה שמחיה אותם. וכן אומר שם רבין, והוא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש שנים, אבל לאחר שלש, הכל לבעל הקרקע. וכתב הרשב"א שפשט הגמרא הוא שיכול לחיות אין הכוונה ג' שנים, שאם כן כל הזיתים יהיו לבעל הזיתים ולא לבעל הקרקע, שהרי לא הועילה להם הקרקע כלל. ובטעם הדבר ביאר שכיוון שכבר נעקרו ממקום שעברו להם ג' שנים, אם כן באו ממקום פטור, ולכן מועילה להם נטיעתן הראשונה לפטרן כל שיכול לחיות קצת, שאותו המעט שנותן לו חיות מה, מעמידו על ההיתר הראשון. והצמיד לזה ראיה נוספת מהמשנה להלן (א ד) לגבי אילן שנעקר ונשתייר בו שורש, שאם יש בשורש כמחט של מיתון, דהיינו שיש לו יניקה כלשהי עדיין פטור מלמנות מחדש שנות ערלה.
ומסיים הרשב"א שמשום כך נראה להלכה שבחוצה לארץ, אם נעקרו גושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו, פטורין. אלא שמהתוספתא דערלה (הנ"ל) שהראתה דרך לבדוק את הדבר על ידי חפירת גומא, יש להסתפק בזה. ולא הרחיב הרשב"א תוכן הסתפקות זו.

הבית יוסף (יורה דעה רצד) הביא את תשובת הרשב"א הזו, ולא ביאר דבריו, וכן בשלחן ערוך (רצד יט) סתם ולא פירש זמן שצריך האילן לחיות בעפרו.
בשו"ת פרח מטה אהרון (ב עה) כתב שאין להקל בזה, כיון שהרשב"א גדול הדור מסתפק ולא הכריע, לכן בעינן שיוכל לחיות ג' שנים כמנין שנות ערלה. וכן מסיק החיד"א בברכי יוסף (רצד יא). ושם הוא מבאר את תוכן ההסתפקות של הרשב"א, שאם היה צריך להמתין רק מספר ימים לראות אם יכול לחיות, למה הצריכה התוספתא בדיקה זו להניחה בגומא וכו', והרי זה דבר הניכר לעין, אלא על כרחך בעינן שיחיה ג' שנים מכח העפר, ולכן כדי לדעת זאת נחוצה הבדיקה בגומא. וכן משמע מן הט"ז (שם ס"ק כו) שכתב שהטעם להתיר הגידולים משום שזה נחשב זה וזה גורם שהרי יכול היה לחיות מן העפר הראשון, ואם אין יכול לחיות מן העפר הראשון רק קצת ימים איך ניתן לומר שזה נחשב זו וזה גורם להתיר את כל ג' שנות הערלה?
אמנם כמה וכמה אחרונים מקילים בדבר זה.
בעל שו"ת שיבת ציון כותב (מט) שאין בזה מקום להחמיר על כל פנים בחוץ לארץ, שעל כל פנים מידי ספק לא יצא הרשב"א, וספק ערלה בחו"ל מותר. אמנם בארץ ישראל יש לאמוד שיעור שיכול לחיות שלוש שנים, שספק ערלה בארץ ישראל אסור.

אמנם יש אחרונים שלמדו בדעת הרשב"א שמעולם לא הסתפק לומר שצריך שיוכל לחיות ג' שנים. המהר"ץ חיות (בבא מציעא קא א) כותב שהרשב"א בעצם סובר שכדי לפטור מערלה צריך שיוכל לחיות כמה ימים בלבד, אלא שהתקשה אם כן למה כשנעקו זיתיו וניטעו על ידי הרוח בשדה אחר, מדוע יש לבעל הקרקע בפירות כלל והרי אין צריך לשדהו כדי לפטור מערלה? ועל זה השיב שעל כל פנים צריך את הקרקע שלו כדי שיוכל לגדל פירות, כי מהגושים בלבד לא היו גדלים פירות אלא רק לא ימותו, אבל לא יצליחו להוציא פירות.
בשו"ת משפטי עוזיאל (יורה דעה כ ד"ה וזוהי דעת הרשב"א) הסכים לדבריו, שלא ייתכן שאחר הראיות הברורות שהביא הרשב"א לכך שלא בעינן אלא מעט ימים, ידחה אותם מכח תוספתא שאין ההסבר בה ברור דיו. אלא כוונת הרשב"א רק לומר שדברי התוספתא מסופקים בעיניו.

גם בשו"ת משפט כהן לראי"ה קוק (ח) מדייק מדברי הרשב"א וגם מלשון השאלה, שהרשב"א מעולם לא הסתפק לומר שצריך לחיות ג' שנים, וזה פשוט לו גם בסברה וגם הוכיח כן מהגמרות. אך הסתפק האם גדר זה שיכול לחיות כמה ימים, הוא נכנס לגדר ספק ערלה בחוץ לארץ המותרת, או דלמא כיון שזהו ספק ידיעה, אז לא חל על זה דין ספק ערלה לקולא, כיון שרק לנו הוא ספק. ובתחילה נטה לומר שאין כאן ספק בידיעה, שכל שיכול לחיות כמה ימים, מותר על כל פנים בחוץ לארץ ואף אם אין זה ברור לנו לגמרי עדיין לא נחשב הדבר ספק ידיעה להחמיר בו בחו"ל. אך לבסוף נסתפק מהתוספתא שהרי היא מורה לנו דרך בדיקה על ידי הנחה בגומא, ואם כן אנו שלא יודעים בדיקה זו, נשאר לנו ספק בידיעה ואם כן אסור גם בחוץ לארץ. עם זאת כל הנידון הזה אמור היה להשאר נידון תאורטי בלבד מה נעשה במקרה שרוח או נהר יעקרו אילן ויטילו אותו במקום אחר הראוי לגדול שם, אבל לקום ולעשות כן לכתחילה אין לנו כל ראיה מדברי הגמרא שניתן ללכת ולעשות כן, וכן כתב מפורש בס' לבושי שרד (סי' ק"ה, והו"ד בפת"ש יו"ד רצד, יג) שכתב שנשאל מאיש אחד שנטע לו פרדס אם מותר להביא ממקום אחר אילן זקן עם גוש העפר שסביבותיו באופן שיכול לחיות מהגוש ולנוטעו בפרדס שלו כדי לפוטרו מערלה והורה לאיסור דבמשנה וש"ע לא אמרו אלא דיעבד כו' וגם בלא"ה לדידן יש לאסור לכתחלה כי אין אתנו יודע עד מה ובפרט לפמ"ש בפרח מטה אהרן דבעינן שיכול לחיות ג' שנים ודאי דא"א עתה לעמוד על הבירור. עכ"ד. וגם אם ננקוט כדעת האחרונים שנקטו לעיקר כדעת הרשב"א שאין צורך לחכות ג' שנים אלא די במקצת ימים, עדיין נשאר לנו הטעם הראשון שאין לנו שום הוכחה להתיר לעשות כן לכתחילה, אמנם בערוך השולחן (יורה דעה רצד, לה) כתב: "ואין בזה שום טעם לעשות גזירות חדשות והדקדוק מגמ' אין שום דקדוק" עכ"ד, אך לאור המציאות בזמנינו לפיה יש סיכוי רב שחלק מגוש העפר הצמוד לשתיל יתפרק ויש צורך בזהירות מרובה להעבירו ללא חשש, בהחלט יתכן לדייק מדברי הגמרא שהדין נאמר רק בדיעבד ולא לכתחילה.